מי היה באייקון / בא לאייקון מחר או מחרתיים?

תהנו מהפרק~~~

זו הייתה שבת נחמדה יחסית, ציינה קלי לעצמה, הם ראו סרטים ואכלו הרבה עוגיות. קלי בדיוק סיימה לטאטא את פירוריהן מרצפת החדר שלה. עכשיו, סברינה, האורחת האירית, החליטה שזה הזמן המתאים לשבת וללמוד עוד פרק בספר דניאל. או איך שקלי קראה לזה בסתר: להתבטל מול ספר. 

קלי לא רצתה לאכזב את סברינה, אז הבטיחה לה שתצטרף כשתסיים לסדר, ושבינתיים תתחיל את הפרק בלעדייה, היא שומעת את מילה שהיא אומרת, אחר כך תצטרף אליה ויסיימו את אותו הפרק. סברינה לא הייתה מאלו ששואלים שאלות תוך לימוד, לכן קלי רק הייתה צריכה פעם בדקה או שתיים לפלוט איזה "אהה" או "חכם ביותר" ולהמשיך לנקות ביסודיות – אפילו אמא שלה הייתה מופתעת– תוך כדי שהשתדלה לא לפזם את השירים שהיא שומעת כדי שסברינה לא תשים לב לאוזניה האלחוטית ששערה מסתיר. 

כשקלי סיימה ולא היה מה להבריק יותר היא עברה על כמה הודעות בטלפון וגילתה שהדר ואיתי בדרך כבר מלפני עשר דקות. "קדימה, נסיים עם זה ,החברים שלי בדרך." היא התיישבה על המיטה מול סברינה.

"תפתחי דניאל פרק ח פסוק יא". 

קלי השתנקה וציינה לעצמה שיכלה לסדר מחדש את ארון הבגדים שלה. "כל הספר הזה בארמית?"

"רובו. מה שאנחנו קוראים עכשיו דווקא לא."

כשקלי לא ענתה סברינה המשיכה להקריא. "ועד שר הצבא הגדיל, וממנו הרים (הורם) התמיד והושלך מכון מקדשו-"

קלי עצרה את הלימוד. "יש לי קושיה, ככה אומרים?" היא שמעה את דלת הבית נפתחת.

"כן, שאלי."

היא נשמה עמוק, מורחת את הזמן. "אוקיי אז ככה, למה-"

"היוש." הדלת נפתחה וקלי חייכה לעצמה בזמן שסברינה הביטה באורחים.

הדר התיישבה על הכיסא המסתובב בחדר של קלי בזמן שקלי סרקה אותה, גרביון שחור וסקסי כיסה את שוקייה ושמלה ארוכה הסתיר את ירכייה שתמיד נחשפו מתחת לשמלות שחורות צמודות. השמלה שלבשה הדר הפתיעה את קלי, השרוולים שלה היו ארוכים וזה היה סוף אוגוסט! בדרך כלל הייתה הדר הולכת בקצר עד אוקטובר. מה שעוד הוסיף למראה הדוסי שלה הייתה פשמינה (מעיין צעיף גדול ורחב) שהייתה על הכתפיים שלה.

"מה הדר? חזרנו בתשובה?" קלי צחקקה.

"הסכמתי להיות קצת יותר צנועה בשביל איתיוש. אבל נראה לך שהייתי מוותרת על מחשוף?" היא נעמדה והסירה את הפשמינה, עשתה סיבוב קטן במקום. וקלי ראתה שאכן השלמה השחור הייתה בעלת מחשוף עמוק בפתח הצוואר. 

"השמלה הזו עושה לך תחת שטוח!" הזדעזעה קלי.

"את רואה כמה אני מוכנה להקריב בשבילו? אבל לא! הוא יושב קורא לי דניאל כשאנחנו צריכים כבר לצאת."

"היי זה בדיוק מה שקלי ואני לומדות עכשיו, ובדיוק הייתה לה קושיה." סברינה התערבה בשיחה.

"באמת?" איתי התקרב מפתח הדלת ונעמד מאחורי הכיסא עליו ישבה הדר. "זה ספר מרתק."

קלי גלגלה את עיניה. "תסיימו את הפרק, אני אתלבש. צ'יזס הדר, יש לך מזל שאת יודעת להתאפר וככה את עדיין יפה ומושכת תשומת לב." קלי לקחה כמה בגדים מהארון ושתיהן יצאו אל חדר האמבטיה. "אם תתחתנו את תצטרכי לוותר גם על המחשוף."

הדר נאנחה. "אני שילמתי על החזה שלי כמה אלפים לפני כמה שנים, אין סיכוי שזה יתבזבז על חולצות סגורות. מה איתך? לימור לא מעירה לך על בגדים לא צנועים?"

קלי גיחכה וצחקקה לעצמה. "פעם העירה, בעיקר מקנאה. עכשיו כל השטות של אלוהים עברה לה נראלי. כלומר, היא עדיין מאמינה בו אבל לא בחוקתו מה שנקרא."

"וואי שתהיה בריאה זאת. למה לה מותר להיראות טוב במדים ולך אסור ללכת בשורטס?"

קלי נאנחה. "עכשיו מותר לי. וכן… שתהיה בריאה." היא מלמלה את סוף המשפט ובזמן שהדר חיטטה בתיק האיפור שלה היא אפילו מלמלה. "אמן."

"וואי אפשר לפתוח קבוצת תנ"ך." איתי אמר כשהאור וסברינה סגרו את התנכים, נשקו להם והניחו אותם על השולחן. 

סברינה חייכה לעצמה בגיחוך קל. "אתה מכיר עוד אנשים שאוהבים ללמוד תנך בזמנם הפנוי?"

"כן." אמר ופיהק. "כמה צדיקים בבית ספר של הדר."

"אתם לא באותו בית ספר?"

"אני כבר סיימתי את הלימודים, וגם הדר, אני התכוונתי לבית ספר שהיא הייתה בו."

"בן כמה אתה בכלל?"

"תשע עשרה."

"מתגייס עוד מעט?"

"בעזרת השם."

"לאן אתה רוצה ללכת?"

"קרבי."

"אתה יהודי?"

"כן."

סברינה הביטה בו ארוכות, היו לה עוד מלא שאלות שרצתה לשאול אבל פחדה שתעמיס עליו. "אני מציקה לך בשאלות?"

"לא."

הוא סקרן אותה, היא אף פעם לא רצתה לדעת כל כך הרבה על בנאדם אחד. "אתה שונא אנטישמים?"

"מה פתאום?"

"זה מצחיק."

"למה?"

"אני הייתי שונאת את מי ששונא אותי. אתה לא?"

"שנאה זו מילה חזקה."

"אני יודעת."

"את אנטישמית." הוא נשען על הארון של קלי.

"לא יודעת."

"עכשיו שמתי לב לצלב." אמר והביט בשרשרת התלויה על צווארה.

"אם היית רואה אותו קודם היית פחות נחמד אליי?"

"מה פתאום?"

היא חייכה. "יש אדם בעולם הזה שאתה שונא?"

"לא ממש."

היא נשענה לאחור על קרש המיטה. "אבל יש."

הוא נעץ מבט כנה, עיניו החומות שיקפו פתיחות. "אין."

"טוב."

הדלת נפתחה. "יאללה יצאנו." הדר אמרה והחליפה מבט קצת וקר עם סברינה.

איתי וסברינה קמו ממיטתה של קלי והצטרפו את הדר ואל קלי שהיו לבושות ומאורגנות. הם הזמינו את סברינה להצטרף אליהם והיא נענתה – לשם שינוי למען השם – בחיוב, אבל נשארה בשמלת השבת הארוכה שלה. בשבילה היום הקדוש הוא אמנם יום ראשון, אבל היא אהבה להתלבש יפה וצנוע במיוחד בימים חופשיים בהם יכלה לשבת ללמוד תנ"ך. 

"לאן הולכים?"

"לפאב, יואל בדרך."

"אויש נו באמת." התאונן איתי וסברינה מרפקה את קלי.

"מי זה הבחור שהם מדברים עליו?"

"האקס ואחד הסטוצים הקבועים של הדר לשעבר." קלי לחשה לה. 

סברינה הנהנה, קלי כבר הספיקה להכיר את המילה סטוצים. עכשיו הבינה את איתי. בזמן שהלכו הדר וקלי שלובות ידיים והוא הביט בהן בקנאה ופסע לצד הדר סברינה נעמדה לידו. "אתה שומר נגיעה?"

"כן."

"היא בת הזוג שלך?" היא הנידה בראשה לכיוון הדר.

"כן."

"ואפילו ממנה?"

"כן."

כשהם נכנסו לפאב איתי וסברינה התיישבו בצד. זה היה מקום בעייתי בעבורם, היה קשה לבלות שם ערב בלי להתחכך עם תרייסר אנשים לפחות. סברינה צפתה בקלי, שלא תעלם לה פתאום, למרות שהרגישה בטוחה עם איתי. הוא הרי מכיר את העיר, נכון? הוא גם יודע איך יוצאים מכאן. במהלך החודשיים שבילתה כאן היא לא יצאה כמעט מהבית של קלי.

כשקיבל איתי הודעה הוא קפץ ממקומו והחל לחפש את הדר. כשהצליח לגרום לקלי לגרור אותה עד לאיפה שישב עם סברינה הוא קלט שהיא חצי שיכורה ובכל זאת ניסה להעביר לה מסר. "אני הולך לאיזו שעה שעתיים."

היא הנהנה, השתחררה מאחיזתה של קלי ורצה אל בחור בשם יואל שרקד עם איזה גבר וחיבק אותה כשהתקרבה. "קלי, תשמרי עליה שלא תעשה שטויות." עיניו התרוצצו בעקבות תנועותיה של הדר בדאגה.

"אני גם. קשה לי עם מקומות סגורים." הכריזה סברינה.

מבחינת קלי זה היה בסדר, כשסברינה לא בסביבה היא מרגישה כמו ילדה קטנה שאמא שלה הלכה לשירותים ועכשיו היא יכולה לעשות שטויות. למרות שסברינה הייתה קטנה ממנה בשנתיים, ביום שני, היא תעלה לכיתה יא וקלי ליב.(קלי מתחילה את כיתה יב פעם נוספת.)  סברינה תכננה להישאר וקלי לא ממש אהבה את זה, אבל ידעה שאם סברינה תתאהב בעיר היא תשכנע את הוריה לעזוב את אירלנד ולעבור לפה. וזה אומר שהיא תפסיק לנסות לשכנע את קלי לחזור אל דרך הישר ולהתפלל לאל רחום וחנון. 

מה גם, קלי לא הבינה למה סברינה לא רוצה לגור בארץ הקודש. הרי ישראל כל כך קרובה לכאן, סברינה תמיד אמרה שהיא חולמת לבקר שם, בכנסיות בעיר דוד ובכותל המערבי. קלי לא שאלה, היא למדה מסברינה לא לשאול שאלות אלא לקבל בהבנה את מה שקיים. ולכן, מתפללים ומהללים את שמו של האל בלי לתהות האם הוא ישות קיימת או המצאת המוח האנושי.

"זה בסדר יכולת להישאר בפנים." אמר איתי לסברינה כשהתחילו להתרחק מהפאב. היא לא ידעה לאן הוא ממהר אבל הלכה אחריו. 

"אני לא אוהבת מקומות כאלו." הסבירה ושיחקה בצמתה החומה הארוכה. "אני לא מבינה איך אתה לא מפחד שהיא תבגוד בך שם." סברינה לא הייתה בטוחה שהיא זוכרת נכון  את שמה של הבחורה שהצטיירה בעיניה כעוד פרחה מן המניין. 

"בטח שאני מפחד עליה, אבל אם יקרה משהו היא תגיד לי, בזה אפשר לסמוך על הדר. אם היא נמצאת במקומות כאלו היא סתם מקשה על עצמה, זו בעיה שלה."

"אולי זה לא כזה קשה. יש שם בערך שלושים גברים? לא קשה לסרב להם כשיש לה גבר… כמוך?" היא הסמיקה.

איתי חייך. "דבר ראשון, איתם היא יכולה לשכב, איתי לא." סברינה נזכרה איך קרא לקלי כדי שתגרור את הדר ואיך השתדל לא להתחכך בבנות כשפילסו דרך במועדון. הוא באמת שומר נגיעה כמו שאמר. היא העריכה את הדר יותר פתאום, היא נראית כמו אחת שהייתה רגילה להיכנס למיטה לפחות פעם בשבוע. כמה זמן היא ואיתי ביחד? אם הם באמת לא נוגעים אחד בשני… זה הופך את זה לסופר קשה. 

"דבר שני. " המשיך איתי. "לגבר אולי קל לסרב, לאישה לא."

עיניה החומות של סברינה נפערו. "היא אוהבת גם בנים וגם בנות? איך קוראים לזה?"

איתי הנהן. "ביסקסואלית. וגם אני."

"צ'יזס גם אתה כזה? חשבתי שאתה יהודי דתי." מלמלה.

איתי גיחך. "אין לי מה לעשות עם זה שאני ככה, אבל אני לא עושה עם זה כלום אז אני לא עובר על שום עבירה."

סברינה הביטה בו למשך כמה שניות, היא אף פעם לא פגשה נער שהתמודד כמוה עם שמירת נגיעה, תמיד צחקו עליה והנה מישהו שלוקח את זה ברצינות. יש לו חברה כל כך סקסית ומינית והוא לא נוגע בה, והוא גם נמשך לגברים. "איך אתה מצליח? אתה מאונן?"

הוא נרתע. "מה פתאום. אסור." 

סברינה רצתה לטפוח לו על השכם. היא לא הייתה מופתעת או מזועזעת כמו שאנשים היו רגילים להזעזע ממנה כששמעו שהיא בתולת חיבוק מגבר שאינו אביה או הכומר בכנסייה. בשבילה זה היה מובן מאליו שצריך לשמור נגיעה, שאסור לאונן, שאם יש לך נטיות הומוסקסואליות אתה מתגבר על היצר. אבל אחרי כל כך הרבה שנים שהתרגלה לחיות בסביבת חוטאים, היה מפליא בעינייה לפגוש נער אחד שונה... 

"יש צדיק אחד בסדום…" מלמלה לעצמה.

"יש עוד הרבה, אני הולך עכשיו לעזור להם לתכנן ארגון בר מצווה לילד יתום." עכשיו הבינה לאן הם הולכים.

"אני יכולה לעזור לכם. אני אצטרך להכניס את הצלב?" שאלה.

הוא השתהה לרגע במבטו עליה. "את לא חייבת."

הם המשיכו ללכת עוד כדקה בשתיקה שסברינה קטעה. "אף פעם לא פגשתי מישהו עם נטיות הומוסקסואליות, ואף פעם לא פגשתי מישהו או מישהי שהם לגמרי..."

איתי הביט לצדדים, קלי לא סיפרה לה? "אין הרבה שהם לגמרי לגמרי. למרות שיש הרבה שהם תשעים ותשע אחוז ומגדירים את עצמם כלגמרי, זה בסדר. וחוץ מזה, אני בטוח שפגשת הרבה בלי לדעת שהם כאלו."

"זה מלחיץ קצת, לא?"

"לא."

"אם הייתי לסבית, הייתי מתגברת על יצריי, הוא מעריך את זה..."

"אלוקים מעריך גם את זה שאת שומרת נגיעה." הזכיר לה.

"נכון." אמרה לעצמה בזמן שנכנסו לבניין בו התרוצצו כשלושים נערים ונערות בבגדים צנועים יחסית לאלו שלבשו קלי או הדר. אולי בסדום יש קצת יותר צדיקים?

~~~~~~~~

"הצלחתי להשיג לך עוד תמיכה כלכלית." בישר ללימור הגבר הצעיר שנשלח מטעם המדינה ללוות אותה במשך החודשים הקרובים. 

"דפאק זה אדיר." היא חיבקה אותו.

"בישראל לא היית משיגה כזה דבר, בישראל גם לא היה לך אחד כמוני." אמר במבטא ערבי.

"אתה משמש פרסומת למדינה או שאתה סתם שונא ישראל?" שאלה.

"אני מאוד אוהב את ישראל, אבל כשאמא שלי חלתה בסרטן היא סבלה נורא. הסרטן היה מהיר ממנה, לא הייתה לה הרבה תמיכה כלכלית והכל היה נורא מהר. בישראל יש טיפולים ממש טובים, ורופאים מעולים, אבל פה זה קצת יותר טוב והקצת הזה משנה לך."

"לא היה לה שום מלווה שהסביר לה הכל ועזר לה לאורך הדרך?" שאלה.

"לא בדיוק. ואפילו לא אישרו לה קנאביס, אז היא מתה כשהסרטן והדיכאון אוכלים אותה. הייתי בן שבע."

"זה נורא." לימור מלמלה ותיארה לעצמה מה היה קורה אם הייתה גרה בישראל. מה שאחמד סיפר לה קרה לפני שנים, היא הניחה שלפחות חמש עשרה אם היה בן שבע אז, מדינת ישראל בטח השתכללה והתנאים השתפרו. ובכל זאת, לימרו לא הייתה הייתה בטוחה אם יש שם כבר מלווים כמו פה.

"כן. בגלל זה אני פה, במקצוע הזה."

"זה חשוב." הסכימה איתו.

"יש כמה תאריכים אופציונליים לניתוח של כריתת שד. מתי את רוצה?" הוא הציג בפניה את הדף עליו היו רשומים התאריכים. 

"הקרוב ביותר יוצא על יום כיפור,חבל." ציינה. "השני בעוד כמעט חודש."

"יש לך המון הכנות ובדיקות לעשות לפני." הזכיר לה.

"אה נכון."

"בעוד יומיים מתחילים הלימדים בבתי הספר, את תרצי לקפוץ אל קלי?" 

לימור חייכה. הוא הספיק להכיר אותה טוב מדי. "בטח." 

"טוב, אז ניפגש כבר ברביעי."

"בסדר."

"אני מכין לך לוז של כל הבדיקות והד-"

עיניה נפערו בהתרגשות. "תודה."

"ואת כבר תכתבי לי אם זה בסדר לך."

"תודה רבה." היא חיבקה אותו ארוכות.

"להתראות מחרתיים." חייך בזמן שהתנתקה ממנו ולאחר שהתחיל להתרחק נופף לה בידו והיא החזירה לו. 

כעבור עשר דקות יצאה לימור מבית החולים בהרגשה טובה. כשהתפשטה מול המראה בשירותי רילייקית מרכז דישט היא גיחכה לעצמה בזמן שנגעה קלות בחזה במקום בו נשארה אותה גולה תת עורית עיקשת. הסרטן שלה היה נדמה לה עכשיו כמו משהו קטן כל כך, היא האמינה שתוכל לנצח אותו.