פרק חשוב מאוד לנדב.
תהנו :)
~~~

"נדב!" דאיה צעקה לכיוון הקומה העליונה, רעש הילדים המתארגנים לשינה הבליע את התשובה שאולי קיבלה ואולי לא. 

ברק ירד במדרגות בשקט, גבו זקוף מהרגיל וכעת תיק המחשב היה תלוי על כתפו. "הוא לא שם." דיווח לה.

היא התאפקה מלסנן קללה חרישית ומיהרה להתקשר לאדם. "הוא לא פה."

"אני חושב שהוא נסע עם אופל לביפורט." אדם מלמל.

"מתי הוא יחזור?"

"לא יודע, אבל לא מאוחר, אופל צריכה לחזור לריליקיה של מירה עד השקיעה אז-"

"טוב אם תדע איפה הוא תודיע לי." דאיה מיהרה לנתק את הטלפון והביטה בברק. "לאן אתה הולך?"

"לסיבוב."

דאיה מיהרה לצלצל למירה וברק התחמק החוצה, היה לו לקוח שחיכה לו בעוד חצי שעה בקניון והוא עוד לא הספיק להחליף בגדים. כשיצא אל הרחוב הראשי משדרות פרדי מרקורי הוא ראה את האוטובוס מביפורט עוצר בתחנה. נדב ירד ממנו ואז נופף לשלום לאופל שנשארה בו. ברק גיחך וציין לעצמו שזה מדהים עד כמה האיפור של נדב עמיד. 

"אופל לא באה לריליקיה?" שאל את נדב שהתקרב לעברו.

"לא, היא ממשיכה לדישט." עצם העובדה שנדב התייחס אליו באופן ניטרלי היה נס של ממש. כשנדב חלף על פניו ברק נזכר בדאיה המודאגת. "דאיה מחפשת אותך." הוא אמר בביטחון.

נדב כייוץ את גבותיו והגביר את קצב צעדיו לכיוון הריליקיה, ברק זקף את גבו והמשיך בדרכו לכיוון התחנה. נדב היה במצב רוח טוב, הוא אפילו נהנה לפזם לעצמו שיר ישן בזמן שרוח חמה של סוף אוגוסט טפחה על פניו בריקוד עדין ומיוחד, השמש שהתחילה לשקוע שלחה קרניים חמימות שעקצצו על עורו. 

"חיפשת אותי?" הוא נכנס לריליקיה ופנה אל דאיה שקמה בהפתעה כשראתה אותו.

"כן נדב… בוא רגע." היא הלכה לפינה בקומה הראשונה, שניהם התיישבו על הפופים והיא נאנחה. ידייה נחו סתם על בטנה, היא אפילו לא ליטפה אותה כמו תמיד אלא הביטה בנדב במבט חמור ורציני. נדב החוויר, האם זה קשור לילדים שהלשינו עליו שהוא מציק להם? או אולי מישהו ראה אותו קונה בגדים בהרבה כסף והתחיל לחשוד בכסף גנוב? אולי ברק סיפר לה?

הוא טמן את ראשו בין ידיו, הוא לא רצה לעוף מהריליקיה. עד שהוא סוף סוף מתחיל לתפוס את עצמו בידיים, עד שהוא מתחיל להיות נחמד לאנשים. הוא נשך את שפתיו וקיווה שהשיחה לא הולכת לכיוון הזה.

"אתה כבר ילד גדול, אתה יותר גדול ממני אז אני לא יודעת איך לפנות אליך בנושא הזה. אני מקווה שאני לא הורסת לך, שתזכור שעדיין יש לך תקווה כמו לכל אחד אחר, ושזה לא סוף העולם ו-"

היא נעצרה כדי לנשום, פניה היו מבוהלות אך היא עדיין השתדלה להישאר רשמית. עכשיו היא סופית מעיפה אותי, חשב. הוא רצה לקטוע אותה, לזרז, להגיד שתגיע כבר לנקודה. אבל החליט שאם זה סוף, הוא יכבד, שיהיה טוב לפחות. 

"היא הייתה אמורה לספר לך, אבל היא אמרה שעדיף שאני אעשה את זה. מצחיק שאפילו אמא שלך רואה אותי כאחראית עלייך. אולי היא לא יודעת שאני בת שבע עשרה בגלל הבטן." כעת דאיה ליטפה את בטנה בעזרת יד ימין שלה כמו שמלטפים פנים של ילד.

"דאיה." נדב היה מבולבל. "מה הקשר אמא שלי?"

היא נאנחה. "היא רק רוצה שתדע שאבא שלך כבר לא פה." 

נדב החוויר. "מה זאת אומרת לא פה? מת פתאום, סוף סוף?"

"נד-"

"לא אל תגידי לי נדב, תעני לי, הוא מת? מת?"

דאיה הנהנה. "הוא התאבד."

נדב גיחך, ואז צחק, הוא לא הפסיק בצחוק המתגלגל במשך כמה דקות ודאיה הביטה בו בציפייה. ואז הוא גיחך שוב, ושוב ואז נשען לאחור וצרח. הוא שפשף את עיניו עד שהאיפור שלו נמרח, הוא קרע את חולצתו היקרה ורכן על ברכיו, טמן את פניו בשטיח וצרח שוב. דווקא אבא שלו התאבד? למה? האם זה דיכאון שהוא סוחב כבר שנים  או סתם רגע חולשה? נדב כעס עליו, איזה אדם חלש!

"נדב-"

"יש לך טלפון?" לא היה לו כח לעלות לקומה השניה.

היא נתנה לו את הנייד שלה והוא מיהר לחייג מספר שידע בעל פה מילדותו אבל לא השתמש בו כבר חודשים. אמו ענתה לאחר שני צלצולים. "דאיה? אני פה בחוץ ברכב, את חושבת שהוא ירצה לצאת?"

"מאמא, אני בא." נדב אמר ונתן את הטלפון לדאיה שמיהרה אחריו וצפתה בו מפתח הריליקיה בזמן שנכנס למכונית שחורה. אישה נאה בעלת שיער שחור ישבה במושב הנהג, מצחיק שנדב צובע את השיער שלו לשחור, האם זה משום שרצה להידמות לה?.. דאיה נכנסה בחזרה לריליקיה והחלה לחטט בארונות עד שמצאה את מבוקשה. כשאדם חזר לריליקיה וראה את נר הנשמה דולק הוא חיבק את דאיה. זה קורה לכמה אנשים בעולם, ככה פתאום שהורים מתים.

"אני לא אופתע אם את גרמת לו להתאבד." נדב ציין.

"אני מזכירה לך שהוא כבר לא גר איתנו כמה חודשים."

נדב שתק לרגע. "למה הוא התאבד?" שאל ברצינות, הוא לא רצה לזלזל אבל הוא גם לא יחשוף בפני אמו את החלק הפגיע שבו, מספיק דאיה ראתה אותו מתפרק גם אם זה היה רק לרגע. 

"איך אנשים עושים פה פרסה? דאם. ולא יודעת, עדיין לא עברתי על המכתב."

"אז הוא השאיר מכתב?" נדב הופתע, זה לא היה מתאים לאבא שלו. הוא לא היה מסוג האנשים שיכתבו מגילה לפני שהם מתאבדים, גם אמא שלו לא, הם היו חבורת אדיוטים לא עקביים ולא מובנים, וזה כלל אותו. הייתם שואלים איך ההורים של נדב יכלו להיות חבורה של אידיוטים וכולי ועדיין לעבוד קשה בשביל להגיע למעמד הכלכלי אליו הגיעו, התשובה מובנת מאליה לכל מי שמכיר אותם מספיק זמן בשביל לראות אותם כשהם בפני עצמם, ביחס למתי שהם שוהים בחברת שאר בני המשפחה הקטנה. 

"כן, אני רוצה שאתה תפתח אותו."

"אם תהיה שם צוואה שמורישה מניות או כסף אני מוחק את החלק שלך." הודיע לה בזמן שהתמתח.

היא גיחכה. "אני נראית לך כמו אחת שחסר לה כסף תגיד לי? כי אם כן כבר מזמן הייתי חוסמת את האשראי שלך, אני עוקבת אחרי הפעולות בחשבון מה אתה חושב? אוכל ודברים בסיסיים אתה לא קונה כי יש לך שמה במיליקיה שלך, ולא אכפת לי שאתה מבזבז על איפור או על בגדים מגוצ'י שאתה קורע אחר כך." היא פזלה אל חולצתו בזמן שהחליק הרכב משדרות פרדי מרקורי אל הרחוב הראשי.

הוא רצה להגיד לה שאת החולצה הוא קרע בגלל אבא, בגלל שהרגע הוא גילה שאבא שלו התאבד, הוא עדיין אוהב אותו ומרגיש צורך להתאבל עליו. בניגוד אליה שהוא לא בטוח שאם הייתה מתה זה היה מזיז לו, ומצד שני גם לגביי אביו חשב ככה. טוב, אבא זה קצת שונה. ובכל זאת, הוא היה אומר לה, כדי להכאיב לה. אבל על מי הוא עובד? הוא אוהב אותה יותר משחשב שאהבה אותו.  בנוסף לכך הוא היה מופתע שהיא אפשרה לו להמשיך לבזבז כסף, היא לא הייתה מטומטמת כמו שחשב, היא כן בדקה את פעולות האשראי, אז מזל שהוא משלם לברק במזומן. כנראה החודש הזה בו הייתה לבדה בבית החכים אותה, היא גם נראתה פתאום יותר קורנת, כאילו יש לה עכשיו זמן לטיפולי פנים. זה כנראה יותר רוגע נפשי מאשר זמן.

"וגם את החוגים של הריקוד אני עדיין משלמת לך." הזכירה לו.

נדב חשק את שיניו, טוב זה היה נכון. הוא היה אומנם נער ריליקיה אבל לא היה שורד כמותם, בן עשרים ועדיין חי על אמא שלו מבחינת מותרות. הוא הבין פתאום את ידידיו מהשכונה שקראו לו ילד מפונק, הוא באמת היה אחד כזה, הצרכים הבסיסיים שלו היו ריקוד, בגדים ואיפור. ככה לא שורדים, שורדים מפתחים תלות בעצמם בלבד והוא תלוי בכל כך הרבה דברים חיצוניים. 

הוא גם הבין פתאום למה אמא שלו התנגדה שילך ללמוד ריקוד במקום מקצוע כמו רפואה, חשבונאות או משפטים שבו יש יותר סיכוי להרוויח טוב. היא דאגה לו, דאגה מה יקרה כשישאר לבד כשהם כבר לא יהיו בסביבה. מה היה קורה אילו גם היא הייתה מתה עכשיו? הוא היה חסר אונים, כי כסף נגמר מתיישהו. והוא, הילד המפונק שהתרגל לשפוך כל כך הרבה ממנו יאלץ להתחיל לחסוך, למצוא מקום לעבוד בו קשה, וזו כנראה לא תהיה במת הריקוד. אבא שלו כבר לא פה, ואם גם היא הייתה הולכת, החלום המתוק שלו היה מתנפץ לו בפרצוף, משאיר אותו מצולק כך ששום איפור לא יוכל להסתיר. זה נכון שהוא נראה בסך הכל ילד יפה ותמים, אבל הוא כבר היה בן עשרים, הוא לא יכול ללכת להסתתר מאחורי חלוק בית החולים של אמא.

"למה את עושה את זה?" 

היא השתנקה. "לא יודעת."

"מתי אבא…"

"היום בבוקר." היא משכה באפה.

"איפה היית?"

"חדר כושר."

"ממתי את מתאמנת?"

"לא יודעת, התחלתי לאחרונה." היא מחתה דמעה או שתיים בגב ידה.

נדב חש צורך לספר ולכן פלט במהירות. "אבא היה אוהב את זה, למרות שהוא גם ככה חשב שאת חתיכה. היה אומר לחברים שלו, חתיכה ומוכשרת, ככה הוא התגאה בך." 

"טוב לדעת." היא חייכה לרגע. "כששמעתי שהוא מת, רציתי להתאבד גם."

"כי אתם קיטשיים." 

"כן. אבל לא יכולתי להשאיר אותך לבד. אולי אחרי שתיגמל קצת מכל הפינוקים…"

"ממש לא." נדב שנא את אמא שלו הרבה פעמים, זה נכון. אבל הוא ממש לא היה מוכן שגם היא תתאבד, וזין על הכסף, הוא פשוט היה תלוי בה כמו שהיא הייתה תלויה בו ושניהם ביחד באבא שלו והאב בהם. הוא ממש לא התכוון שהם עכשיו שוב יתנהגו כמו אידיוטים לא מובנים וכולי, זו לא תהיה שרשרת התאבדות. "אבא היה רוצה שתישארי." הוא לא ידע כמה משקל יש למילים שלו אבל זה היה נשמע לו הגיוני וכמו דבר שאומרים לאלמנה.

אלמנה. כמה המילה הזו לא מתאימה לאמא שלו. האישה החזקה והקורנת, הכלבה הבלתי מעורערת שליטת חבורת האדיוטים והתפוסה שעדיין נחשקת מאוד, לא יכולה פתאום לשאת את התואר "אלמנה". הוא כל כך רצה להביט לאבא שלו בעיניים עכשיו. היית חייב תגיד לי? היית פאקינג חייב? מה גרם לך לעשות דבר כל כך דפוק אפילו בשבילך? נדב כל כך ציפה שיגיעו כבר הביתה והוא יוכל לפתוח את המכתב. 

"אבא היה רוצה שאני אחנך אותך." היא מלמלה.

הגיוני. 

"זה נכון. את מתכוונת לעשות את זה?"

היא משכה בכתפייה. "אני אצטרך עזרה וכזה, אף פעם לא הייתי טובה בחינוך. אולי דאיה תוכל-"

"דאיה ממש בוגרת לגילה." ציין נדב.

"כן והיא גם נשמעת כמו אישה קשוחה, כנראה הצבא סידר אותה. אותי הוא לא סידר, גם אותך לא, זה כנראה בגנים שלנו. למרות שאבא שלך היה כל כך חרוץ אבל ילדותי, מאז הוא התבגר וגם נעשה קצת עצלן, החתיכות נשארה." 

נדב לא רצה לעצור את שטף דיבורה אז הוא פשוט בהה בכביש החולף מתחת לגלגלים. "אני מניח שדאיה מצפה בכיליון עיניים לגיוס שלה."

אמו כיווצה את גבותייה."היא לא כבר עשתה?"

"היא בת שבע עשרה."

"היא בהריון, היא מנהלת מיליקייה."

"כן. וזו אחת הריליקיות הטובות לפי מה שאומרים."

"ואו." במהירות ובדיוק – מי שטוען שנשים לא יודעות לחנות לא ראה אותה אף פעם – היא חנתה לצד הבית הגדול ומיהרה לצאת. נדב נאנח ויצא אחריה, הוא הבטיח לעצמו שלא יחזור והנה הוא, חוזר בהסכמה וברצון לביתו. 

הבית היה חשוך, בבת אחת היא הדליקה את כל האורות והבית נשטף אור זהוב שגרם לכמה רהיטים להבהיק. נדב כיבה אותם והיא שלחה לו מבט שואל. "אור שמש מספיק." היא הנהנה ושתקה, לא היה לה כל כך אכפת. השמש התחילה לשקוע אז בקרוב יצטרכו בכל מקרה להדליק את האורות.

הוא התיישב מולה על המזנון שעליו הניחה את המעטפה החומה הפשוטה. הוא פתח אותה במהירות והחל לקרוא את הכתוב בקול בעבור אמו שהניחה ראשה על השולחן כמו ילדה בת שלוש עשרה ולא אישה בת ארבעים והאזינה בדריכות.

"אני כבר כמעט נקי, אבל שולחים אותי לבידוד בגלל שעשיתי בלאגן. מה אעשה? אני חייב לדבר עם אשתי, עם בני, למה הם לא נותנים?

בסדר, אני בבידוד, אני בבידוד במשך שבועיים שלמים שהיו גרועים יותר מכל חודשיי הגמילה הזו ביחד. אני דווקא בסדר, אני מתחיל להרגיש טוב.אבל הוא, הורג אותי לאט לאט. 

הוא. גבר גבוה וכחוש, אני חושב שהוא היה מכור לסמים כבדים. העיניים השחורות שלו, הקרחת המבריקה שלו והחיוך הזדוני מופיעים בסיוטים שלי. אנחנו אנשים בוגרים, אבל עדיין זקוקים להגנת הגננת שלא נמצאת. איפה היא?

הראש שלי מוטבל באסלה סתומה לפחות פעמיים ביום, אני נופל על פניי בכל ארוחת צהריים, אני קם בבוקר עם לכלוך על הפנים. לפני שנה חגגתי ארבעים שנות חיים ואף פעם לא הושפלתי ככה, לא חשבתי שבגיל הזה אתקל בדברים שעוברים ילדים בתיכון. 

לילות לבנים, בטן מלאה בחתכים שעשיתי, גוף חבול, נפש פצועה. אני לא אוכל לחזור ככה מושפל לבית שעלה לי שלושה מיליון שקלים, אני לא אוכל להביט לעצמי בעיניים יותר, אני לא אוכל להתייחס אותו דבר אל אנשים עם קרחת ועיני חיפושית.

אז אני הולך. אני אוהב את נדב, אני אוהב את רייצ'ל, רחל המתוקה שלי. תרימו ראש כמו שאני לא הצלחתי לעשות, תאהבו אחד את השני. אני מצטער שלא הייתי מסוגל יותר."

אמו של נדב עצמה את עינייה והשתנקה, נדב משך באפו. אבא שלו, התאבד בגלל בריונות, בגלל אדם שהחליט שזה מצחיק להתעלל במישהו אחר, לרדת לחיו ולהשפיל אותו. נדב נשך את שפתיו כל כך חזק עד שדם החל לנטוף על סנטרו. 

"נדב!" אמו קראה.

"אמא… הסיבה שבגללה אבא התאבד." לחש.

"בריונות."

"כן."

"אז?"

"אני בריון, ואני נורא." הוא רצה להיבלע באדמה, אביו יתהפך בקברו מלשמוע את זה.

"מה זאת אומרת?"

"אני משפיל ילדים, אני מציק להם ומתעלל בהם. אני לא שדון מטרד, אני עושה את זה ספציפי." הודה.

אמו נאנחה והביטה בעיניו, הוא מיהר להשפיל את מבטו. "אל תברח." אמרה באיטיות. "אל תברח, תעמוד מול המעשים שלך ו-"

"אנ-"

"-ואל תתרץ. כי אין לזה הצדקה." היא קמה ממקומה ואז נשקה לראשו. "אני מקווה שאני יכולה לסמוך עליך שתבין לבד."

בזמן שאמו עלתה במדרגות אל חדר השינה שלה הוא טמן את ראשו בין ידיו ונשען על השיש. לאורך השנים יצא לו לבריין כל כך הרבה אנשים, אבל כרגע הוא יכל לחשוב רק על אחד שסבל מזה באופן ספציפי ומיוחד. 

ברק.