פרק באורך רגיל, אבל קליל ונחמד. אתם תופתעו קצת מברק.

תהנו :)

~~~~

רגליו של לימור היו צמודות ומבטו מושפל, כמו ילד קטן הוא עמד מול הרופא הצבאי שהחזיק בידיו את הדפים עליהם נכתב פיענוח הבדיקות שקיבל מהרדיולוג. 

"הצבא משחרר אותך בקרוב, וגם שתסיימי עם הטיפולים-"

"אם בכלל." חיוך קטן ובלתי נשלט של גיחוך נפלט ללימור והסתמן בזווית פיו.

"בחייך! לא מתים מזה כל כך מהר. ובכל מקרה, לא תצטרכי לחזור לצבא גם כשתבריאי, ואת תבריאי." אמר בנחישות.

לימור נאנח. "אתה אופטימי, לא לחזור לצבא, איזה כיף!"

הרופא חייך אליו, הוא ראה כמה פעמים אנשים במצב גרוע מזה של לימור שצוחקים על עצמם וזורקים הערות ציניות על ימין ועל שמאל ברגעים הכי קשים שלהם. 

"אני באמת מאחל לך-"

"למות בלי הרבה סבל?"

"להישאר בחיים." הוא נאנח בכבדות ונעץ בו מבט מפוהק.

"ולקבל הרבה שוקולדים, לחטוף סכרת, ולמות ממתיקות?"

הוא בהה בו לרגע. "משהו כזה. ועכשיו ברצינות-"

"תגיד, סרטן לא עובר דרך יחסי מין נכון? כי אני אצטרך לעבוד קשה מאוד בלילות כדי לממן את החרא הזה."

הרופא מצמץ וחיפש מקום לתקוע בו את מבטו לפני שהחליט בסופו של דבר להרים את ראשו ולהישיר מבט אל החייל שמולו. "אל תדאגי-"

"אני בן." 

הוא הביט בחייל שעמד מולו ושילב את ידיו על חזה גוף האישה שלו. "כן כן. אל תדאג, יש הרבה תמיכה מהמדינה ו-"

"בלה בלה בלה."

"די לימור ברצינות, יש הרבה עמותות שאוספות כסף, מתרימות וגם-"

"לא רוצה, אני לא מסכן."

הרופא הנהן. "זכותך."

"מה אני עושה עכשיו?" ללימור לא היה כח לשתיקות עכשיו. 

"אתה צריך לעבור עוד כמה בדיקות, ולפי זה יקבעו לך טיפולים."

לימור לקח מידיו את הדף שהגיש לו והעביר עליו מבט חטוף. הוא לא הבין כלום, רק שהוא במצב לא טוב עכשיו, למרות שהרופא אמר שמזל שהם אבחנו את זה עכשיו. 

"עכשיו אפשר ללכת?"

הרופא הכניס את הדפים לתיקייה. "כן, בהצלחה. אל תשכחי-תשכח להסדיר את היציאה שלך מהצבא, דבר על זה עם המפקד, הוא כבר יודע." 

לימור הנהן, לקח את התיקייה בידו ויצא משם כמו ילד טוב. דמעה התגלגלה במורד לחיו והוא לא טרח למחות אותה בזמן שהגביר את מהירות הליכתו לכיוון שער היציאה מהבסיס. 

חייל שישן מיטה לידו בחדר שאותו לא יראה יותר לעולם פנה אליו. "מה קורה? עובר עלייך-" 

"הכל טוב, הכל ממש טוב." לימור צחקק במרירות ולא הפסיק את הליכתו, החייל ליווה אותו לשער. "ברוך השם, ברוך הפאקינג שם." הוא צעק. הוא רצה להרים את אחת האבנים הגדולות שעליה ישבו החיילם ולזרוק אותה באוויר, שתפגע בקצה הזרת של אלוהים. אולי אז יהיה אכפת לו?

"לימור-"

"מה?" צעקתו גרמה לכמה חיילים במרחק להפנות אליהם את מבטם.

"תקשיבי  אני רק רוצה לדעת מה עובר עלייך, לעזור לך-"

לימור נעצר במקומו ונעץ בו מבט מאוכזב ושבור. "אני, שונא, את העולם."

החייל גיחך. "כולנו-"

"אני במיוחד, בבקשה תעזוב אותי."

החייל נאנח. "טוב, כשתרגישי טוב יותר נדבר?"

"לא. אני לא עומד לראות אותך עוד לעולם, אני יוצא מהמקום המזדיין הזה."

פיו של החייל נפער מעט הפתעה. "אז על מה-"

לימור התעלם ממנו ויצא משער הבסיס בלי לענות לשומר ששאל אותו לאן הוא הולך. לימור גיחך לעצמו וחרטה ניקרה לרגע בחזהו, הוא לא היה צריך להתעלם במופגן מהשומר, לפחות בנאדם שקלט שהוא גבר באותו יום. וזה לא שהוא ציפה שאנשים ידעו לזהות את זה בעזרת הבעת הפנים שלו, אבל אם הוא כבר דיבר על עצמו בזכר באזניהם... הרגיז אותו שהם לא שמו לב. קלי כבר התרגלה אליו, זה כל כך עזר לו.

במשך כל הנסיעה באוטובוס שעובר באולהפנד ומגיע לדישט הוא עבר על הדפים, קרא שוב ושוב מילים שלא הבין וחיבק את ברכיו. למה זה מגיע לי? הוא ישן עשר דקות עד שאיזה זקן התיישב לידו. לימור היה צריך להניח את התיק שלו על הרצפה מתחת רגליו שאותן המשיך לחבק. הוא ניסה להירדם, הוא נכשל, הוא הביט בחלון, הוא הביט בזקן, בידיו המצולקות. ואו, אלו לא היו סתם צלקות, אלא שכבות על גביי שכבות של מזכרות כואבות ככל הנראה משוטים או מקלות ממוסמרים. או שזה רק הדמיון שלו, והזקן בסך הכל עבד קשה באיזה מפעל. 

שכבות של צלקות, חלקן כבר היטשטשו עם השאר, לימור הסתקרן אך לא העז לשאול, בנוסף לכך גרונו היה חנוק כל כך מכל הבכי שאגר ופרק לסירוגין באותו יום שהוא פחד שברגע שיפתח את פיו יצא לו קול מעווות. והזקן גם ככה לא יבין מדוע מדברת איתו "נערה" (קשה לפספס את החזה של לימור, והפעם הוא לא שם ביינדר) בלשון זכר. 

זהו יום שבת בצהריים, לימור תהה מה קורה עכשיו בריליקיית אולהפנד. כשנכנס האוטובוס לעיר תקפה את לימור תחושת געגוע לרילייקית מרכז דישט, לאחיה של דאיה שניהל אותה ולבן זוגו, לילדים שחלקם התנהגו בצורה נאציסטית ומופרעת וחלקם עבדו קשה על מנת לרצות את מפקדם. הוא גם רצה את קלי, לבכות לה, לשיר לה, להקיא דם, להקיא את הלב שלו כדי שלא יוכל להרגיש יותר, ולשתוק המון. 

ומצד שני, אם ירד בריליקיית אולפנד, יתקבל בחיבוק על ידי אדם ודאיה, נערים שקטנים ממנו אבל משמשים לו כהורים בהמון סיטואציות. הוא התגעגע. התגעגע לאי ודאות ולחיים ללא החשש והדאגה.

עוד שלוש תחנות יעצור האוטובוס בתחנה הקרובה לפנייה לשדרות פרדי מרקורי. כשנעצר האוטובוס ליד אותה תחנה לימור רצה לקום, אבל נשאר במקומו. הזקן כבר לא היה לידו, האוטובוס לא נסע עדיין, הדלת קראה לו לרדת משם וללכת לריליקיה, אבל הוא נשאר במקומו. הוא צריך את דישט כרגע. העיר בה נולד, התבגר וכנראה ימות מבחינתו.

הוא הרגיש הקלה כשהאוטובס נכנס בפאתי העיר, הרגיש קלילות כשירד בתחנה והחל ללכת לכיוון צפון. ממש קרוב לתפר בין חלקה הצפוני לבין חלקה המרכזי של העיר שוכנת ריליקיית דישט מרכז. גודלה כגודל קומה בריליקיית אולהפנד,  לא יותר גדול ממגרש אבל גם לא קטן בהרבה. איש אחד סובב את הראש כשהוא עבר ברחוב, אף פעם לא ראית חיילת הולכת לכיוון מחסן ישן מטונף?

כשהוא נכנס לריליקייה והניח את התיק שלו על הרצפה, אוטומטית ראותיו החלו מתמלאות אוויר נקי. הוא כל כך אוהב את ריח האקונומיקה ששורר באוויר פעם בשבוע כשכולם מנקים בשבת בצהריים. הוא התגעגע לריליקיה הזו, הריליקיה הראשונה שלו.

הרקס, ששמו הפרטי הוא לידי אבל אף אחד – מלבד בן זוגו – לא קורא לו כך מתקרב אליו והוא פרץ בבכי היסטרי וטמן את ראשו בכתפו. כשדיאגו הצטרף אליהם תוך דקה, הם יצאו לרוץ קצת ואז התיישבו על איזה גג לדבר. 

כשהשמש שקעה, להרקס ולדיאגו יש מחוייבויות בריליקייה למלא, והם הזמינו את לימור להצטרף לארוחת ערב חמה. לימור התחיל לבכות שוב, הרקס רכן אליו וליטף את פניו.

"לא לדאוג, זה רק סרטן קטן. מעיפים אותו תוך שניה, אתה בכלל לא תרגיש." 

דיאגו התצטרף אליהם. "יעשו לך הקטנת חזה, תמיד רצית את זה, לא?"

לימור גיחך וניגב את אפו במפית שהושיט לו הרקס. גם לדרכים היצירתיות של דיאגו לנחם ילדים קטנים ופחדנים על ידי סיפורים קריפיים הוא התגעגע.

"דיאג, תספר לי משהו."

הוא ידע שהם חייבים ללכת, קבוצת הפארקור מתחילה להתאמן שבע דקות אחרי שהשמש מתחילה לשקוע ושבע דקות אחרי שהיא מתחילה לזרוח, הוא עצמו היה חלק מהקבוצה הזו עד שהקימו אדם ודאיה את הריליקיה באולהפנד. הוא, אדם, דאיה, לואי ויהל היו החלוצים של ריליקיית אלוהםנד. 

הרקס ודיאגו החליפו מבטים. "תצטרף מתיישהו." הרקס אמר וכשדיאגו הנהן הוא מיהר לרוץ משם.

"יש לך מזל שאני לא חשוב להם או משהו."

"בטח שאתה חשוב." מחה לימור.

"לא נראלי, אני בשבילם בסך הכל בן הזוג של לידי." 

"אתה חלק חשוב מהריליקיה."

"אני יודע, גם הצל הוא חלק חשוב מהנוף."

מגוחך, מבחינה נראות זה באמת היה נראה ככה לפעמים. לשניהם שיער כהה בתספורת קצרה, שניהם הסתובבו בלי חולצה ולשניהם קעקוע תואם של דג מיוחד על יד שמאל. אבל מי שהכיר אותם ידע שהם ממש לא משחקים את התפקיד של הכוכב המרכזי וצילו, לכל אחד מהם היה תפקיד שהם ביצעו בתיאום, לכל אחד מהם הייתה נוכחות דומיננטית בפני עצמה. לימור נאנח, אילו רק יכל דיאגו לראות את הדברים כמו שהוא רואה אותם. "אתה ממש לא צל."

"אני מרגיש ככה."

"זה בסדר אבל-"

"-את רוצה לשמוע סיפור?"

לימור התלבט עוד רגע אחד אם להמשיך ללחוץ עליו ובסוף החליט שלא, והוא גם היה סקרן לשמוע מה יש לדיאגו לספר עכשיו. הסיפורים שלו תמיד היו מעניינים ומשעשעים. לדיאגו לימור מחל על שלא פנה אליו בזכר, כי דיאגו כל הזמן התבלבל ונטה להתנצל יותר מדי פעמים וזה כבר הוציא את לימור מדעתו.

"זה משל, אבל אני לא מספר את הנמשל."

סקרנותו של לימור גברה. "טוב, ספר."

"טוב אז פעם הייתה מלכה שהתפרסמה בשל יופיה הנדיר, תנסי לדמיין, אני הייתי עובר צד בשבילה אילו יכולתי. מלכה זו הייתה גם מוכשרת בתחומים רבים והקסימה את מכרייה באישיותה יוצאת הדופן-"

"מה היה הפאק שלה?"  לימור היה חסר סבלנות.

"הו." חייך דיאגו. "היא הייתה בסדר גמור, עד שיום אחד בעת שנמה, הזדחל עכביש תועה אחוז דיבוק אל פיה…"

את השקט שנוצר לרגע היה ניתן לקרוע בעזרת סכין מפלסטיק, עיניו של לימור היו פעורות בריכוז והוא הקשיב להמשך המשל כשגלי סקרנות מעקצצים בבטנו. הוא התגעגע אליהם כל כך.

~~~~~~~

"חברים וחברות." הכריז אדם כשהתיישב על השיש במטבח ומשך תשומת לב של כמה חניכים. "יום חג הוא היום לאחד מכם, חייל ריליקיה בשורותיכם-"

"תרד מהשיש." ציוותה דאיה והוא ציית בתבוסה אך המשיך לחייך, בינתיים מבטיהם של כל הילדים בקומה הראשונה כולל של אלו שהיו עם אוזניות שהביטו בעניין במתרחש אך לא טרחו להתנתק מהמוזיקה היו מופנים אליהם כרגע. 

כמה ילדים ירדו מהקומה השניה וברק ביניהם, בשעה זו רוב הילדים שהו ברילייקה ולכן היה נהוג להודיע בה הודעות. "ברק, בוא לפה." ציווה אדם בזמן שדאיה מחאה כפיים בחיוך.

ברק ניסה להיזכר אם עשה משהו רע, או טוב, ואז נזכר בתאריך. הוא סרק את כל חניכי הריליקיה, נדב לא היה ביניהם והוא הרגיש חצוי בקשר לזה. מצד אחד שמח, כי נדב נהג להתנהג אליו בזלזול ולדרוך עליו בצורה צבועה, אחרי הכל כשמכנסיים של נדב היו מופשלים וברק היה על הברכיים, נדב היה הלקוח. והייתם חושבים שזה משאיר אותו מעל ברק, אבל אם היה ברק עוצר באמצע מלאכתו, נדב היה מתחנן שימשיך, ואז הכוח היה בידיו של ברק. ומצד שני, אם נדב היה כאן, הוא היה מסתכל קצת על ברק שאהב לקבל תשומת לב מהבחור המסוים הזה.

"לפני שנה בדיוק, היה התאריך עשרים ושש או שישה? איך אומרים? לא משנה. באוגוסט, בדיוק כמו היום, איזה קטע? סתם אני צוחק." אדם פתח בזמן שהניח את ידו על כתפו של ברק. "בכל מקרה, הילד הזה הסכים להתערב עם דאיה ואיתי שהוא לא נוגע שנה במחשב. זה כמובן אתגר גדול להאקר, אני לא הייתי מתערב לשבוע אפילו."

שקט שרר בקומה בזמן שאדם המשיך לדבר, ברק האדים במבוכה בזמן שאדם המשיך לדבר. "את המחשב שהיה לו אז, יהיה קשה למצוא עכשיו אני חושב. ולכן אני ודאיה'לה." דאיה נעצה בו מבט מצמית. "השגנו לך מחשב חדש!"

עיני החיפושית של ברק אורו, כמה התגעגע למגע המקלדת תחת אצבעותיו, למסך שעליו נפתחות לאט לאט כל כך הרבה אפשרויות. הוא הזדקף בזמן שאדם הושיט לו תיק מחשב קטן. "כפיים לילד ששרד שנה בלי מחשב!" צעק אחד מילדיי הריליקיה.

"כן, כפיים!" צעק אדם וגרם להמולת שטף דיבורים ומחיאות כפיים. 

דאיה גיכחה לעצמה בזמן שהוציאה מהתנור כמה עוגות שבדיוק סיימו להאפות. כמה מילדיי הריליקייה טפחו לברק על הגב, כמה מהם שמחו שיש סיבה למסיבה. הוא הזדקף כמה שיכל והרגיש גאה בעצמו. 

כשהצליח להתחמק החוצה הוא מיהר לפתוח את המחשב שהיה כבר מחובר לאינטרנט של הריליקיה, הודות לאדם. הוא חיכך את ידיו ואת ישר את גבו כמו שעשה לפחות פעמיים ביום, ושמע כמה קליקים, כרגיל. אנשים הרבו לומר לו שאם ילך בגב כפוף עלולה להיות לו גיבנת, אבל הוא התעלם, הוא מתח את גבו כמה פעמים ביום ובשעות פנוית עשה תרגילים לישור הגב. היה קשה להיות בדמות לאורך כל השנה הזו, אבל בזכות המשחק שלו אנשים קנו אותה בקלות. דאיה הייתה בין הבודדים בריליקיה הזו שהכירה אותו לפני כן, כשהשתנה לפתע הניחה שהוא מדוכא מעזיבת הריליקיה של מירה. 

כרגע מה שהוא מיהר לעשות זה להיכנס לאתר שנטש לפני שנה בדיוק ולהתחבר לפרופיל שלו. הרבה המלצות מלקוחות קודמים נוספו, הרבה ביקורים והצעות בפרופיל, הוא לא עבר על כל ההתראות. 

תמונת הפרופיל שלו נשארה האחת שצילם כשהיו לו קוביות בבטן ושיער ארוך יחסית שכיסה חצי מפניו העדינות, איזו תמונה טובה זו הייתה, הוא ציין לעצמו שהוא חייב – אבל פשוט חייב! – לחזור לגדל את השיער. הוא חייב להמשיך לשמור על החזות שלו בריליקייה, אבל באתר הוא מתכנן לחזור לעניינים. הוא העלה תמונה בה נראה רק צווארו וחלק מכתפו, עדכן את הגיל מחמש עשרה לשש עשרה, העביר יד על שיערו הכהה והתמתח בסיפוק. 

מה למדנו עכשיו חברים? מלמל לעצמו, טוב לסגור התערבויות מוצלחות בימי הולדת. מזל טוב.