טוב אז פרק מלא באופל ונדב.
מי הדמות האהובה עליכם עד כה?
~~~

כשאופל נכנסה לאוטובוס זה היה בראש מורם אחרי חודשיים שלמים שלא. במשך זמן רב היא הייתה מתגנבת לאוטובוסים ורכבות, לא היה לה שקל להוציא על אוכל, אז על תחבורה ציבורית או בכלל? עם הזמן היא למדה שלא על כל דבר חייבים לשלם. ימים ארוכים היא חיכתה למצפון שיציק לה ולתחושת האשמה שתציף אותה. כשזו בוששה לבוא אופל פשוט משכה בכתפייה והמשיכה הלאה.

אבל עכשיו הייתה לה עבודה מסודרת זמנית (לשבועיים) והיא גרה בריליקיית הדרום של דישט שכמובן הייתה רחוקה מלהיות בית מלון אבל נתנה לה מענה לצרכים בסיסיים. אופל אהבה את מהות הריליקיה, מירה הייתה טובה יותר מהאנשים שקונים אוכל להומלסים ברחוב, כי היא נתנה לנערים בריליקייה להרוויח את לחמם לבד.

מהמסעדה בה עבדה כעת היא הביאה פעם אחת כמה קופסאות פלסטיק גדולות, אחת עם שאריות סלטים, אחת עם בשר, אורז ודגים ולפעמים גם קינוחים. לרוב אלו היו מנות שהוזמנו לשווא. ילדים אחרים בריליקייה הביאו  גם הם אוכל ממקומות העבודה בהם עבדו וכך חלקו את האוכל כולם. היום לדוגמא, בוקר שבת, הם אכלו פיצה שהביא אתמול נער בשם עידן מהפיצריה בה עבד; הם היו אמורים לסגור, ונשאר להם עוד בצק, בפיצרייה הזו מכינים בכל יום בצק חדש אז הבוס שלו  אישר לו להכין פיצות מהבצק שנשאר. נפלא.

במשך כל הנסיעה, אופל בהתה בנוף הנשקף מהחלון. לא היה לה מה לעשות, הטלפון שלה גסס כבר זמן רב, אתמול מת כשנפל מכיסה בזמן ריצה, והיא לא אהבה לקרוא ספרים. היא כבר פרסה פעמיים את תכולת התיק שלה על המושב שלידה וסידרה את הכל מחדש. בסך הכל היו לה בתיק חולצה נוספת, עוד גרביון ושורט וגם טייץ אחד. מוצרי טיפוח לא היו לה, אפילו מברשת שיניים לא, היא נהגה לגרגר בפיה מים עם סבון ידיים של שירותים בתחנה המרכזית. בחודש שעבר היא גנבה חבילת פדים מסופר פארם, הם עדיין לא נגמרו למזלה. גם הם היו בתיק.

כשהאוטובוס נעצר בתחנה שעל הרחוב הראשי של אולהפנד, זו שהכי קרובה לפניה לשדרות פרדי מרקורי, היא ידעה שעליה לרדת. אז היא תלתה את התיק על כתפה וקמה, דלת האוטובוס נסגרה והיא הייתה צריכה לצעוק שיפתחו לה לפני שהאוטובוס ממשיך לנסוע איתה.

כמה היה נחמד שוב לנשום אוויר מזוהם בסיגריות – ועוד כמה דברים שאופל זיהתה – מעורבב בריח אקונומיקה שמעידה על כך שהמנקה בדיוק עובדת באחד הבניינים. אחרי הרבה זמן – שבוע, תרתי משמע – שלא הריחה את כל אלו, הם נעשו לפתע מוכרים וחביבים כל כך. בשדרות פרדי עצמן, היא בילתה פחות זמן משבילתה בדרום דישט, אבל באולפהנד היא שהתה כבר חודש.

"היי!" היא צעקה כשפתחה את דלת הריליקיה האפורה. כמה ילדים הרימו אליה את מבטם, היא חזרה לחייהם, עם כל נוכחותה, בבוקר שבת תמים. ברק ישב ליד דאיה במטבח והיא מיהרה לשאול אותם איפה נדב. ללא כל ברכת שלום, ה"היי" שלה בהתחלה הספיק לדעתה. בכוונה היא לא אמרה "אהלן", אבל מסיבה שלא ידעה. אולי כי התרגלה להגיד "היי" כנגד באר בכוונה. "היי", מילה שכולם משמשים בה, ממש מידבקת.

ברק התכווץ במקומו, כתפיו שחו והיו כפופות יותר משהיו תמיד. דאיה הפסיקה את ההתעסקות בצמתה והרימה את מבטה אל תקרת הזכוכית. "נראלי למעלה. מירה א-"

אופל הנהנה מבלי להקשיב להמשך דברייה ומיהרה לדלג את המדרגות לקומה השניה. כמה ילדים עסקו בסידור ערימות המזרנים שהפכו לספות ואת שורת הארגזים האישיים בצמוד לקיר ואופל נזכרה בשיחה שניהלו עם מירה אודות הארונות וריליקיית אולהפנד. היא באמת הייתה חדישה ומפוארת יותר מהריליקיה של מירה, אבל אופל לא פיקפקה בשנים רבות שרק הוסיפו לחוזקה של ריליקיית דרום דישט, ליציבותה ולעמידותה. 

אופל מיד הבחינה בנדב, טוב נו היה קשה שלא. הוא היה היחיד שמזרנו עוד נשאר במקומו – בערך במרכז החדר – והיה עוד מוצע, נדב ישב עליו כשמולו פרושים קרמים ומוצרי איפור. הוא החזיק ביד ימין מראה קטנה וביד שמאל צבע את ריסיו. אחד מהילדים הסתכל עליו בעצבים.

כשאופל נעמדה מולו, ואז התיישבה מולו על הרצפה, רק אז שם לב אליה. ואז אמר בהפתעה: "מה את עושה פה?" ואופל קצת נעלבה. 

"אפשר לומר… שהתגעגתי?"

"למקום הזה?" קולו היה מזלזל אם כי בסתר ליבו הוא הבין אותה, פעם אחת כשחזר לרחוב ללילה אחרי שהסתכסך עם ילד אחד ודאיה כעסה עליו (הוא הרגיש לא נעים) גילה שעם כל הסנוביות שלו הוא הרגיש ממש רע תוך כמה שעות ללא בית. כשחזר- זה היה הדבר הכי מדהים בעולם בעבורו.

"גם. אבל גם אלייך." פירטה ומיהרה להוסיף: "אתה בנאדם נחמד."

"אני יודע." הוא חזר לריסים שלו וחייך לעצמו, גם הוא התגעגע לאופל יותר משהראה לה. הוא אפילו לא ידע למה, היא הייתה כביכול עוד זרה בעבורו, אבל היה משהו שחיבר ביניהם, גרם לו להמשיך לרצות לשוחח איתה. שתהיה קרובה אליו, הוא הרגיש שזה חשוב.

"כאילו, היה לנו ממש נחמד לדבר." 

"כן… רגע אחד." הוא סגר את המסקרה. "איך?"

היא הביטה בו. "אתה מתאפר יותר טוב מרוב הבנות שאני מכירה." אפילו כמעט כמו מירה, היה להם את אותו סגנון של איפור עיניים מעושנות, אצלו הוא היה טיפה יותר עדין, אפילו ממש עדין. 

"רוצה שאני אאפר אותך?" הציע.

אופל צחקה. "נראה לך? העור שלי כל כך שמנוני, יש לי מלא שחורים, אני אראה מגוכחת."

"אין שום דבר שמייק אפ לא יכול לשנות."

"ובכל זאת."

הוא נאנח ואז שלח לה מבט מתחנן של כלבלב עזוב. "אבל ממש בא-לי." הוא בחיים לא עשה את המבט הזה לאף אחד, זה לא היה משהו שמתאים לו לעשות. 

אופל כל כך רצתה להסכים. אבל היא לא רצתה להסתבך עם הורדת האיפור אחר כך וגם הילדים שלחו להם מבטים עצבניים. "בפעם אחרת אני מבטיחה, בוא נפנה פה בינתיים."

"אני הולך לקניון." סיפר לה כשאסף את כל הפריטים לתוך תיק קטן שמיועד להם. אחר כך שם אותו בארגז שלו ואת המזרון הנערים כבר הרימו על אחת הערימות לפני שהספיק לעשות זאת. הוא לא אמר תודה אלא שלף מסטיק, הציע אחד לאופל – שהסכימה כמובן, אוכל חינם זה נדיר! – ואז דילג לכיוון המדרגות.

כן, מצב רוחו של נדב היה טוב, אם לואי ויהל היו רואים אותו עכשיו הם היו כבר מנחשים לבד שאופל באה. אף אחד אחר לא היה מבין את פשר ההתנהגות שלו, גם הוא לא, אבל הוא כל כך שמח שהיא חזרה כי היא כל כך חסרה לו. עד לפני שבוע הוא לא הבין למה הוא כל כך מתוסכל, כשהגיעה הוא טעם מגן עדן של חברות עם אדם דומה לו ואז היא הלכה והוא שוב נזרק על פני האדמה.

"מאיפה הג'ינס?" הם פסעו לאורך שדרות פרדי מרקורי לכיוון הרחוב הראשי.

אופל לא ידעה את התשובה. "מישהי בריליקייה בדישט רצתה לזרוק והביאה לי, אין לי מושג."

"הוא מדהים, אבל הייתי לובש אותו עם חולצת בטן." העיר.

אופל הרימה גבה. "יש לי אחת בתיק."

"תראי לי." ביקש.

אז הם נעצרו ואופל החלה לפרוש את התיק שלה על ספסל באמצע שדרות פרדי.  כשראה את כמות הבגדים המזערית שלה הוא הזדעזע והבטיח שיקנו כמה. אופל גיכחה ורצתה לציין את העובדה שיש לה בכיס האחורי רק עוד שלושים שקלים, אבל אין לה בעיה לגנוב, והיא אפילו טובה בזה.

בכל מקרה, הוא שכנע אותה להחליף לחולצת הבטן, אז היא פשוט הורידה את החולצה שלבשה באמצע הרחוב ולבשה את השניה. איזה נערה שעברה זרקה לה הערה על החזה שלה ואופל חייכה, נדב צחקק לעצמו.

"אנחנו נוסעים." אמר כשפנתה לכיוון מרכז העיר והוא פנה אל תחנת האוטובוס.

"לאן?" היא שאלה ומיהרה לחזור בפנייתה ולהצטרף אליו.

"ביפורט, היית שם פעם? יש שם חתיכת קניון גדול." 

היא נענעה בראשה לשלילה. כבר חודש היא במדינה הזו, הגיעה לאולהפנד ונשארה בה, בשבוע האחרון טעמה קצת מדישט אבל היו עוד הרבה מקומות לבקר בהם. למרות ש... היא ביקרה בביפורט , אבל זה היה לזמן קצר. בקניון לא הייתה.

"אולי אפילו נפגוש חברה טובה שלי, אין לי טלפון עליי אז נתקשר אחר כך." אמר. זה היה מוזר שאין לו טלפון, אחרי הכל הוא היה נראה קצת יותר עשיר משאר הילדים בריליקיה – לאופל לא היה מושג במה עבד – ואז הסביר לה שמאז שברח מהבית הוא לא צריך טלפון. כל המספרים שמורים אצלו בראש וגם ככה הטלפון שלו יקר מדי – הוא מפקיד אותו בכספת שיש לדאיה –, יש לו עוד אחד פשוט יותר בבית והוא לא מתכוון לחזור לשם אי פעם. 

במהלך הנסיעה הם פטפטו, על ריקודים, על בנות ועל בנים ועל אוכל. נדב אפילו נרדם לה על הכתף ואופל הרגישה שהוא סוף סוף נח באמת. כשמערכת הכריזה באוטובוס הכריזה "ביפורט, הכניסה לעיר." היא העירה אותו בעדינות. 

ואו… הרבה דברים יכלה אופל לשמוע על העיר הזו, אבל לראות אותה ליותר מחמש דקות בתחנת רכבת באמת פשוט המחיש הכל. הם ירדו בתחנה לא רחוקה מהטיילת העליונה. והיא הופתעה לגלות שהם נשענים על מעקה בקצה צוק. מתחתיהם, בתוך ההר היו חנויות ובתי קפה, מולם הייתה פרושה עיר יפהפייה שמתמשכת על פני כמה קילומטרים – אופל לא ידעה כמה – עד שהסתיימה בטיילת יפיפיה וארוכה שהסתיימה בנמל כמה קילומטרים משם לצד שמאל. אופל כמעט יכלה לדמיין את מרכבות השמיים וסוסים מעופפים עוגנים באוויר למולה, הטיילת שעליה היא עומדת תשמש להם לנמל. 

שניי נמלים, נמל אווירי (שלא באמת משמש מקום עגינה למטוסים), נמל ימי. לאופל לקח זמן להתרגל לעיר עוצרת הנשימה. נדב נתן לה את הזמן שלה מול הנןף בזמן שהספיק להתקשר לחברתו ולקבוע איתה שיפגשו בעוד עשרים דקות בחנות "קסטרו" בקניון העצום שנבנה בעיר התחתית, צמוד לצוק, נדב סיפר שהוא מתחבר אל בתי הקפה שבתוך קיר ההר. אוהב להרגיש מוגן בתוך ההר.

אז כשנדב הצליח לנתק את אופל מהנוף ולגרור אותה לקניון, היא סוף סוף חזרה להתייחס אליו. "תודה שהבאת אותי למקום הזה." אמרה ושלחה את ידייה אל פניו, היא לא נגעה בפניו אבל הראתה התרגשות.

"אין על מה. את יכולה לחבק אותי." אמר והיא חיבקה אותו בחוזקה. "וגם לנשק." הוסיף בשקט כשידייה נכרכו סביב מותניו וידיו סביב צווארה. 

היא צחקקה ונשקה ללחיו ארוכות, האם נדב יהיה החבר הכי טוב החדש שלה? "אתה כל כך מושלם."

"תודה." 

הוא התנתק ממנה ומיהר לרוץ לעבר נערה גבוהה שהתקרבה אליהם. כשהתנתקו מהחיבוק הארוך שלהם היא יכלה לסקור את הנערה. היא הייתה נשית מאוד, הלכה ביציבות על עקבים גבוהים, לבשה שמלה שהייתה נראית פשוטה – ואופל שיערה שהיא גם זולה– אך הופעתה לא הייתה מביישת תצוגת אופנה ארצית. שערה החום החלק מאוד – כנראה מחליק – היה אסוף לאחור בדקדוק והיא הייתה מאופרת בעדינות, טבעית יותר מנדב ששפתיו העבות היו משוחות באודם כהה. 

אופל קצת חשדה בנערה, וחשדותייה התחזקו כשהנעה התחילה לדבר בקול נמוך ממה שציפתה. "אופל- לאלי." הוא ערך בניהן היכרות זריזה.

"היי." אופל הרימה את ידה קלות וחייכה. "העיר הזו מדהימה."

"אני מסכימה איתך." לאלי הייתה נחמדה. "כבר הספקתם לשתות משהו?"

נדב נענע בראשו בשלילה. "בואו נלך לקפה הזה." הוא הניד בראשו לעבר בית קפה יוקרתי.

אופל רצתה להיבלע באדמה בזמן שנגררה בעקבותיהם לשם, לא היה לה כסף לדברים כאלו. "קייט מגיעה עוד מעט." הנערה דיברה איתם כאילו הם מכירים שנים, זה היה נכון כנראה לגבי נדב.

"לא ראיתי אותה מאז…" קולו של נדב היה מהורהר.

לאלי צחקקה. "מאז הפעם היחידה בה ראית אותה."

"זה נכון." הם התיישבו לצד שולחן לארבעה ואופל עוד עמדה.

היא באה למחות ולהגיד שתפגוש אותם אחר כך כשלפתע נעמדה לידה נערה כבת שבע עשרה עם שיער חום, עיניים חומות ותיק חום בעלת לבוש כללי של סטודנטית ודחפה אותה קלות בגבה שתשב ליד נדב. 

"סליחה על האיחור לאל." היא נשקה ללחיה של לאלי שהסמיקה והתעלמה מהתנצלותה. "זה נדב, את זוכרת אותו? וזו אופל, היא אממ-"

"חברה טובה שלי, אנחנו ביחד בריליקיה." מיהר לומר.

"באמת? באיזו אחת?" קייט התעניינה בזמן שעיינה בתפריט ולגמה מכוס המים שעל השולחן.

"אולהפנד." 

מבטה סקר אותם. "מגניב, בן דוד שלי שם, הוא והחברה שלו. לואי, יהל, מכירים?" 

"בטח." נדב גיחך וכשהביט בקייט שוב הוא יכל לראות את הדמיון בינה ובין לואי.

"אנשים נחמדים." אופל אמרה, אופל בקושי הכירה אותם, אבל חיבבה אותם.

"אאה." קייט אמרה בזמן שהניחה את התפריט שלה על השולחן והצביעה על אחד מהמשקאות. "תקראו למלצר ותזמינו גם לי את זה, תקחו מה שבא לכם, החשבון עליי." אמרה והלכה משם לשירותים.

אופל חייכה לעצמה, אבן הוסרה מליבה, היה נחמד לה פתאום לשבת ביחד עם נדב, החברה היפה שלו וה– כנראה – בת זוג הנמרצת שלה כשהוסר צל עניין הכסף. 

"אופל, אני שמח שאת פה." נדב לחש כשלאלי דיברה עם המלצר, קייט עוד לא חזרה.

"גם אני."

ריסיו נחו על לחיו במלאכיות. "היה לי קשה כשלא היית, אני ממש שמח שהכרתי אותך."

אופל חייכה. "תבוא איתי לעוד שבוע אחד בריליקיית דרום דישט." היא רצתה להכיר לו את חברייה החדשים; מירה ובאר. 

"אני אחשוב על זה - כלומר דאיה תחשוב אם לשחרר אותי." גיחך.

צחקוק קליל נפלט מפיה. "תודה."