היי פיפולים. אז בשישי האחרון העליתי סיפור בשם "רומיאו ואח של יוליה" ואתם מוזמנים אם בא לכם לחפש אותו בפרופיל שלי ולקרוא את הפרק הראשון.

חוץ מזה אני תמיד שמחה לקרוא תגובות בסיפור הזה.

תהנו מהפרק :)
~~~

נדב ישב לו בבוקר יום חמישי לצד השיש בריליקייה, השעה הייתה רק שש בבוקר וכבר הוא הרגיש קוצים בישבן, הוא היה חייב להפיג את השעמום. בדרך כלל, הוא שמע מוזיקה ורקד, אבל הוא כבר מיצא את הריקוד השבוע. אמש היו לו שני שיעורי ריקוד רצופים, ולאחר מכן היה עליו עוד להתאמן לבדו שעה-שעתיים שנמרחו לשלוש כי הוא פשוט היה צריך להשתחרר איכשהו. עכשיו רגליו התעייפו. 

הוא הביט סביבו, סורק את הקומה הראשונה כמו חיית ג'ונגל המחפשת טרף קל, מטרה נוחה. הוא רצה עוד קפה, אבל באותו בוקר העצלות שלטה בו והתחשק לו לראות אחרים עובדים במקומו. החשק הזה לראות אנשים עובדים במקומו למענו היה טבוע בו עוד מילדות ואמא שלו – שעבדה רוב שעות היום – החליטה לממן מנקה. "בישראל הייתי מנקה, בצרפת יכולתי להיות דוקטור, אז גם פה." 

נדב אהב להביט במנקים והמנקות שאמו שכרה. לפעמים אלו היו אנשים קשיי יום, אבל רק לעיתים נדירות, משפחות עוני באולהפנד ובעריי הסביבה לא היו דבר נפוץ. אין סיבה שתהיה עני אלא אם אתה בטלן, זה היה אחד הדברים שהיו שונים כאן מישראל. אז כן, אמא שלו גנזה את החלום על לגור בארץ הקודש אבל היא תמיד אמרה שכשתתחיל להזדקן היא תקנה שם בית גדול ותפרוש לפנסיה. "ממש מול הר הבית!" נהגה לומר.

טוב יתכן וסטינו קצת מהסיפור, מה שיותר מעניין את נדב מהמצב הכלכלי המעולה במדינה, אלו האנשים במדינה. נדב אהב לצפות במנקים גם כשהיו אנשים קשיי יום – שיומם תמיד השתפר לאחר שניקו אצלם כי אימו אהבה לפזר כסף –  וגם כשהיו המנקים נערים ונערות שמחפשים איך לעשות עוד כסף, הוא תמיד היה עומד שם ונשען על הקיר וצופה בהם. אפילו יצא לו פעם אחת להצמיד מנקה או שניים – ואפילו בת אחת – לקיר, אמא שלו הייתה בטח הייתה אומרת ש "אתה מפריע להם בעבודה." נדב היה אומר שהוא בסך הכל נותן להם תמריץ מוטיבציה. אבא שלו היה צוחק בטח, כשהצחוק שלו עוד היה יחסית יציב. 

נדב אף פעם לא יכל להחליט למי הוא דומה יותר, לאמו או לאביו. את השיער הבהיר הוא כמובן ירש מאביו שכעס כשראה שנדב צובע את השיער שלו לשחור. "קיבלת את הצבע היפה ואתה צובע לשחור? כבר היה כדאי שתקבל את הגנים שלה." לאמו היה שיער שחור, הוא תמיד קינא בה. הוא התעלם מאביו כל כך הרבה פעמים, כשטען שאיפור הורס לנדב את העור, שריקוד עושה לו רגליים של בחורה, שהבטלנות שלו לא תביא אותו לשום מקום. בכל פעם שנדב עמד וצפה במנקים, אבא שלו כעס עליו. "יכולת ללמוד פסנתר." 

נדב התעלם ואמו הסכימה איתו, הרי למה שיקשיב לעצות של בטלן? נדב תמיד חשב שגם אביו כמוהו אהב לצפות באנשים עובדים בשבילו, וזו הסיבה שהוא נותן לאמו לעבוד בזמן שהוא יושב בבית. אמו לא מתלוננת, אביו מרוויח כסף באחת המניות שירש מאביו והחליט לתחזק. נדב לפעמים כעס על אביו, הוא היה חתיכת בטלן שיכור,כאילו הוא בכוונה רוצה שיכניסו אותו למכון גמילה.  ולכן הוא לא רצה להקשיב לעצותיו. אז נדב המשיך בהרגלו להביט באנשים עובדים בשבילו.

ברק ירד מהקומה השניה של הריליקיה בחולצה כחולה ומכנס ג'ינס בהיר. לרגע נדב מצמצץ בעיניו, הוא מעולם לא ראה אותו לבוש ככה. הוא ניצל את זה שאחת הילדות שישבה גם היא על יד השיש וקראה ספר הבחינה בברק גם היא ושאלה אותו. "אתה לבוש צבעוני היום או שאני עיוורת?"

ברק הנהן. " יש לי ר-איון עבודה."

"דאיה הכריחה אותך  ללבוש בגדים צבעוניים?"

הוא הנהן. בעבור ברק שאלות של כן ולא היו עונג צרוף, הוא לא היה צריך להתאמץ כדי להדבר אלא רק להנהן לשלילה או לחיוב. דאיה אכן נתנה לו בגדים צבעוניים שהיו פעם של אדם בשביל ראיון העבודה. הוא מחה – רק מול דאיה היה לו הביטחון למחות – אבל היא אמרה שכדאי שיעשה רושם ראשוני טוב ולא יראה כמו אימו. הריי הוא לא רוצה שהסטיגמות ישפיעו על שיקול הדעת של מנהל העבודה במפעל הטקסטיל. נכון? ברק אמר שזה לא משנה לאנשים כאלו, זה לא שהוא נציג שירות, הוא עובד במפעל.

"בוא לפה." נדב אמר בזמן שהנערה חזרה לספר שלה וברק פנה לעמדת השתיה. הוא מיהר להסתובב ולהתקרב לנדב בצעדים הססניים. נדב צפה בנער שמולו שהשפיל מבט, שיערו שהספיק להאריך מאז הפעם האחרונה בה הסתפר ונפל מעט על מצחו. כשברק הרים את עיני החיפושית שלו נדב קפא לרגע. "תכין לי גם קפה." הוא הושיט לו את הספל ובזמן שברק לקח אותה הוא הביט היטב בתנונותיו, בפרק ידו הדקה בזמן שלקח את הספל ופנה חזרה ליעדו. 

נדב הביט בגבו של ברק שעשה את מלאכתו בשקט. כשהגיש לו לבסוף את הספל בחזרה נדב טעם ממנו וירק את מה שהיה בפיו על חולצתו של ברק. "בפעם הבאה…" הוא מלמל בזמן שנעמד, הוא התקרב אל ברק המבוייש. "אני בדיאטה אז די לשים לי סוכר."

ברק נשך את שפתיו בזמן שנדב נהם עליו, הוא הרגיש טיפות מרוקו של נדב על צווארו ומיהר לברוח משם ברגע שהתרחק ממנו. הראיון שלו מתחיל בשעה שש וחצי ועוד יש לו עשרים דקות הליכה, הוא חייב למצוא חולצה חדשה, לא היו לו חולצות לא שחורות בארגז מלבד אחת ירוקה דהויה וקרועה שאותה – הוא היה בטוח בזה – דאיה לא הייתה ממליצה ללבוש. אז הוא לקח חולצה שחורה שהייתה ניראת לו דווקא ממש מגניבה ומודרנית, היה כתוב עליה "אהבה ושלום" באותיות קידוש לבנה. אז מה אם הוא יראה אימו, העיקר שהוא יגיע בזמן ויתקבל.

"אתה חתיכת פסיכופת." אמרה הנערה שישבה ליד נדב בשיש וצפתה במתרחש.

"תסתמי את הפה ותחזרי לספר האדיוטי שלך, מה את קוראת?" הוא חטף מיד את הספר. "לעוף עם אריאל? מה זה הספר הזה גם יודע לעוף?" לעג.

"תחזיר לי את זה!" היא מיהרה לקום אליו אבל הוא כבר נעמד על כסאו והחזיק את הספר גבוה באוויר. שני נערים שישבו גם הם ליד השיש צפו במתרחש כמו בסרט אקשן. 

"למה? זה רכוש ריליקייה ואת רוצה למצוא חן בעיני דאיה?"

הנערה הסמיקה. "לא, זה ספר שקניתי מהמשכורת שלי, והוא רכוש פרטי שלי אז-"

"מה אמרנו? לעוף עם אריאל… בואי נבדוק אם זה באמת עף." הוא אמר והשליך את הספר לכיוון איזור המנוחה שהיה ריק למעט נער אחד שישב ושיחק בנייד שלו.  הספר חלף כחצי מטר ליד ראשו ונחת על אחת הכריות, הנערב מיהרה לרוץ וכשחטפה אותו משם, הצמידה אותו לחזה וחיבקה אותו. 

"חתיכת מנייאק!" צעקה.

"את רוצה שאני אבדוק אם גם את יודעת לעוף?" הוא קפץ אל הרצפה.

באותו הרגע לואי דילג את המדרגה האחרונה והתקרב אל נדב. "תרגע אחי."

"הוא זרק לי את הספר!" הנערה ציווחה.

"לא להרים את הקול, יש אנשים שעוד ישנים, דאיה ביקשה ממני לחלק לכם את הלחמניות שהכנו אתמול בערב, נתפס לה הגב." לואי עדכן בזמן שיהל הצטרפה אליהם בעצלתיים.

"הערתי את כל הילדים שצריכים לקום עכשיו." עדכנה את לואי בזמן שאספה את שיערה הכהה החלק בגומיה. כמה נדב קינא באנשים עם שיער כמו שלה, כמו של אמו וכמו של ברק, אפילו שיער חום כהה מאוד כמו של דאיה היה מספק אותו. העולם הזה לא הוגן.

הנערה מיהרה להתקרב אל יהל כדי להסתתר מאחוריה מפני נדב. "מכוערת." נדב זרק בזמן שעלה לקומה העליונה, הוא בכלל מתחיל לעבוד בתשע.

"הוא פסיכופת, פסיכי לגמרי, פסיכו-"

"דיי." יהל התרחקה מהנערה שהתחילה להתחרפן. "בסך הכל דרמה קווין, הכל טוב." 

הנערה השתתקה ולואי חיבק אותה באבהיות, יהל גלגלה את עיניה ופזלה אל הקומה השניה. דרך הזכוכית היא ראתה את נדב מגיע למזרון שלו ונשכב. "משהו רע עובר עליו." מלמלה ללואי ששלח את הנערה להמשיך לקרוא והתקרב אל יהל. 

"משהו רע עובר עליו מאז שהוא הגיע לריליקייה." לואי הוציא מהמקרר הענק את המגש העמוס לחמניות מוכנות שהכינו כל נערי ונערות הריליקיה אמש והכניס אותו לתנור כדי שיתחממו מעט. 

יהל נאנחה ונשענה ביד אחת על השיש. "כן, אבל זה נרגע בשבת שעברה, בטח בגלל הבלונדה, הם הסתדרו."

"ועוד איך." לואי נזכר בשיחה שלו עם נדב על אופל. הוא גם ידע שדאיה איימה עליו שתתן לו עונש אם ימשיך להכריח את אחד הילדים לשטוף את הכלים במקומו, ואז הגיעה אופל ונדב נרגע אז הבעיה נפתרה זמנית.

"קדימה, תחלק את הלחמניות לשקיות ונצא." יהל זירזה את לואי כשהוציא את המגש מהתנור. היא הייתה באמצע לשתות תה, מנהג שאימצא עם הגעתה לריליקיה. 

הוא חייך. "אנחנו לא מאחרים בינתיים, מה את עושה אחר הצהריים?"

"חשבתי לנסוע לביפורט, אנחנו מתחילים לעבוד עכשיו אז נסיים מוקדם."

"אהה. אכפת לך אם ניקח את נדב גם?"

יהל לא הופתעה מההצעה, גם היא חשבה עליה. "אתה חושב שזה יעשה לו טוב?"

לואי הנהן. 
~~~~~~

"קלי,  באחד השני." ביקשה לימור.

"זה כואב לך?" קלי שאלה בזמן שניתקה את שפתייה מפטמתה של לימור, היא ליטפה באצבעותיה את האזור בו הייתה ללימור הגולה בחזה.

אנחנה קלה של עייפות נפלטה מפיה של לימור."קצת." שיקרה.

"התגעגעתי אלייך כל כך, ולא רק לגוף שלך." קלי נשכה לצידה ולחשה באוזנה בעוד ממשיכה לגעת בחזה, בשד הבריא. 

לימור בלעה את רוקה, היא רצתה לחבק את קלי עד שיגמר לה הכח. "אני מפחדת…" לחשה.

קלי ליטפה את פניה שכעת דמעה בודדה התגלגלה במורדן. היא רצתה למלמל דברים כמו: הכל יהיה בסדר, ואלוהים אוהב אותך. אבל ידעה שכמו תמיד, לא תצליח לבטא את המסר הנכון ותתן ללימור הרגשה של רחמים. לימור לא הייתה זקוקה לרחמים שלה, היא הייתה חזקה ממנה בהרבה גם מנטלית וגם פיזית. 

"תשירי לי." הקול של לימור נחנק ונתקע באמצע והיא הביטה בפניה של קלי במבט סדוק, היא לא התחננה שתשיר לה, רק ביקשה. 

"אוקיי." קלי אמרה והתיישבה, היא שילבה את ידייה ובהתה באוויר. במשך שניות אחדות חשבה ולימור בינתיים סידרה את חולצתה שתכסה שוב את חזה.

"אנ-" פתחה לימור וקלי כחכחה בגרונה. "יש לך משהו?" לימור שאלה, היא הנהנה. 

“Oh miss beliver, my pretty sleeper, your twisted mind, is like snow on the road. Your shaking shoulders, prove that it's colder, inside your head, than the winter of dead-”

"אני אוהב את השיר הזה." לימור אמר לפתע. "אבל הוא סודק אותי." וזה לא מה שהוא צריך כרגע, קלי ידעה את זה.

היא נאנחה וחשבה על שיר חדש.

"לעשן איתך על החלון, מול השמש שבסוף היום, ככה פתאום שנינו היום...

לדבר הרבה על המעט, מול השמש שלפני שבת, עושה לי לבכות, פשוט לשבת לשתוק.

אני מכיר אותך יותר מדי, לא תוכל דקה יותר בלעדיי, בלעדיי."

לימור חייך והזיז את שפתיו בזמן שקלי המשיכה לשיר. 

"לא פשוט אבל הכל בסדר, רק רציתי שתהיה, בחיי אי אי אי, כשאני מתעורר, אני מתעורר.

קשה אבל בסך הכל גן עדן, לא צריך יותר מדי, בחיי….. כשאני מתעורר, אני מתעורר."

לימור התיישב ונשען על קרש המיטה, קלי הפסיקה לשיר כי ראתה שהוא רוצה לשיר גם. לימור התחיל שיר שקלי לא הכירה וזה היה נדיר.

 "אני רוצה למחות על אלו שהולכים, אני רוצה לספוג אבק דרכים, אני רוצה לראות את ההרים מכל הכיוונים.

אני רוצה לבכות וקצת להתפרק, אני רוצה לראות את זה שמתחמק, אני רוצה לבנות ארמון הרחק הרחק."

קלי שתקה והביטה בלימור בזמן ששר, היא לא הכירה את השיר הזה, אבל נהנתה לשמוע את לימור שר אותו.

"אני רוצה לטבוע בשקרים יפים, לתת מפית יפה לכל העניים, לזכור את אלו שנופלים ולא לירות יותר.

אני רוצה לישון, אני רוצה ממון אני רוצה לקפוץ מהקרון, אני תמיד ראשון להיות אחר."

כשלימור שתק במשך זמן קלי הביטה בבו בציפייה שימשיך לשיר. "תמשיך." היא הייתה גאה בעצמה ששמה לב לשינוי בלשון הפניה בה התייחס אל עצמו שהשתנתה אצל לימור בדקות האחרונות, ולא רק כששר. 

"אני לא יכול."

"אתה לא שר גרוע-"

"זה לא העניין." 

קלי שתקה. לימור השפיל את מבטו אל ברכיו. "השיר נגמר."

"כל כך קצר?"

"כן."

"מי-"

"אני." 

לקחו כמה שניות לחיוך שהופיע אצל קלי להתפשט על פניה. לימור כתב שיר והסכים להראות לה, להשמיע לה, זה לא קרה כבר שבעה חודשים לפחות. 

"התעגעתי אל השירים שלך."

"גם אני."

"לא כתבת?"

"כתבתי."

גבותיה של קלי התרוממו, היא רצתה לשאול: אז? "אתה שורף את הדברים שאתה כותב?"

"מה פתאום? אני גונז."

"זו מילה מיוחדת, כמעט ולא משתמשים בה."

לימור גיחך. "אני-"

"מיוחד?"

"כן."

"נכון." היא התקרבה אליו וחיבקה אותה. "מיוחד ומקודש לי."

"כדת?"

"כדת האהבה, כן אנחנו קיטשיים."

"זה בסדר." לימור מלמל אל תוך כתפה של קלי, קולו נסדק שוב. "זה בסדר."