היי. מה שלומכם? איך היה לחזור ללימודים? לאיזו כיתה עליתם?

~~~

כשאופל חזרה מאחד מאימוני הפארקור של הריליקיה הדרומית בדישט היא הופתעה לראות אורח. מירה נותרה שלווה, כאילו ציפתה לו, היא אפילו שמחה וקיבלה אותו בחיבוק, נשיקות רשמיות על הלחיים וסעודה קטנה בסגנון הריליקיה. 

זה היה נער שמנמן מלא שמחת חיים – ממה שאופל ראתה – והייתה לו נוכחות ממגנטת. היא לא יכלה להוריד את עיניה מעיני השקד הנוצצות שלו כשדיבר בהתלהבות וסיפר על ישראל, הדרך שבך הוא סלסל קבוצת שיער שיצאה משיערו המקורזל האסוף בצמה על גבו גרמה לכולם לצחקחק. הוא הביט בהם באי-הבנה לרגע ואז סידר את הספטום באפו וצחק. נראה שאפילו את חומות הקשיחות של מירה הוא ידע לבקע בקלות, כשדיבר הוא גרם לה לצחוק ולרצות לחבק אותו שוב ושוב, היא נראתה בהתנהגותה נערה בת שש עשרה.

אז אופל הופתעה לראות אותו כשחזרה מאימון הפארקור אבל השאר התנהגו כאילו ציפו לזה, וקיבלו בחום את הנער שגרם לכולם להתאהב בו. לנער הזה קראו באר, אבל הוא היה מעיין של אנרגיות ושמחה שסחפו את כולם. אופל לא הופתעה כשגילתה שיש לו גיטרה, הוא בדיוק נראה מסוג האנשים שמנגנים בגיטרה בערביי קומזיץ, ובריליקייה היה שמח באותו ערב. 

כששכבה על המרון שלה, כשפניה אל הקיר היא הרגישה פתאום טפיחה קלה על שכמה. היא הסתובבה וגילה שבמזרון משמאלה ישן אותו הנער. "אהלן."

האחרון שפנה אליה ככה היה השכן הערבי שלה מהכפר הסמוך לקיבוץ בישראל. "היי." היא רצתה לענות לו באותה המילה אבל לא רצתה להסגיר את היותה ישראלית. בדרך כלל היא הייתה אומרת אהלן, עכשיו זה היה אחרת.

"אני אגיד לך את האמת? את נראית סופר ישראלית."

וואלה. "וואלה."

הוא נשען על ידו השמאלית והביט בה. "מאיפה את?"

"קיבוץ ברק."

"אומאייפריקינגאד." הוא צחקק. "זה היה הקיבוץ האחרון שבו אני ואחותי היינו, היא נשארה שם אבל היא חוזרת לפה בקרוב."

"מה לעזאזל חיפשתם בחור הזה?" אופל הייתה מופתעת לפגוש מישהו שהיה עד לפני – היא לא ידעה כמה זמן –  בקיבוץ בו נולדה וגדלה. 

"סתם." הוא משך את הת' שבמילה בשאננות. "עשינו טיול באזור חיפה שם, קפצנו לכמה ישובים, האקסית שלי גרה ביגור, קפצנו להגיד שלום."

"אה, נחמד. מאיפה אתם במקור?" 

"אילת, מה לא רואים?" הוא ליטף את לחיו. "סתם, אני מבאר שבע, אחותי מאילת."

"איך-"

"אפשר לומר שלא יצאנו מאותו רחם."

"הו ואו-"

"אבל אנחנו נורא דומים, לא היית מנחשת." ידו הימנית עסקה בעגילים הרבים שבאזניו.

"אתם יכולים לסתום קצת?" ביקש נער מאחד המזרונים שלידם. אופל ובאר החליפו מבטים.

"שנצא?" 

אופל התרוממה למצב ישיבה. "מותר לצאת מהריליקיה בלילה?"

"חדשה מה? כעיקרון אני חושב ש אסור אבל לי מותר, בואי." הוא כבר עמד ושלח אליה יד שמנמה, היא נעזרה בו וקמה, הם יצאו מהריליקייה לטיול לילי ברחובות דרום דישט.

~~~~~~~~

 "ברק…" דאיה ליטפה את פניו של הנער בן החמש עשרה. הנער פתח עיניים ישנוניות, הביט בבת דודתו שהביטה בו במבט חם ואוהב וטרק אותן בחזרה. מה השעה? כנראה כבר מאוחר, הוא הרגיש את השמש מחלונות הקומה השניה של הריליקיה על פניו, מלטפת ומעקצצת, תמיד היו לו רגשות מעורבים כלפייה. בחורף התגעגע אליה, אל החום שהעניקה ואל הביטחון שבה.  ובקיץ תיעב אותה, את הלהיטות שלה ואת העובדה שאי אפשר לכבות אותה.

"אני מצטער." הוא אמר בשקט ועיניו עוד עצומות, הוא עוד הרגיש את מגע ידה על פניו.

"על מה? זה בסדר לאחר לעבודה לפעמים, לכולם יש ימים כאלו." 

הוא נאנח. "אני לא רוצה לעבוד שם יותר." 

"למה? אתה בטח המלצר הכי טוב בצוות."

הוא עצם את עיניו חזק יותר. עכשיו הוא כבר לא עבד במלצרות, אבל הוא דיבר על התקופה שבה עבד, לפני ההסכם עם נדב.  "דברים כל הזמן נופלים לי, ואני צריך לשלם על מנות…" 

דאיה שתקה, היא הופתעה מכך שלא שמעה את התלונות האלו עד כה אבל מצד שני זה הסביר את המשכורת המינימלית שלו. "אז בוא נמצא לך עבודה חדשה."

"אני לא טוב בשום דבר."

"אתה כן, כל אחד טוב במשהו."

הוא רצה לחייך בעצב, אבל יותר מזה הוא רצה לפרוץ בבכי. "את טובה ביותר מדי דברים."

"ויש לנו אותם גנים במקור, אז גם אתה." 

הוא פתח את עיניו, דאיה התמימה, מסוג האנשים שמוצאים את הטוב בכל אחד, את כל הכשרונות החבויים בילדים הכי זרוקים. אם רק הייתה יודעת במה הוא נחשב טוב, וטוב מאוד, היא הייתה מתביישת בו. היא בטח הייתה אומרת שזו לא הדרך, אבל מבחינתו זו הדרך היחידה, תמיד הייתה. איך היא לא מבינה? הוא שמע את השיחה שהיא ניהלה בבוקר עם נדב כי הוא ישן מחתת לכמה פופים ושמיכות בקומה התחתונה אחרי שחזר מאוחר משוטטות ברחובות אולהפנד עד שמצא מקום שהסכים לקבל אותו לעבודה שהכיר היטב.  איך היא ואדם מסוגלים לקבוע חוקים כאלו בלי להבין שיש אנשים שיש להם דרך אחת להתפרנס, ועדיף להרוויח כסף מלוכלך מאשר לקבץ נדבות ורחמים. זו הייתה תפיסתו. חוץ מזה, העבודה אצל נדב החייתה אותו במקום לדכא, החזירה אותו לתקופות אחרות בחיים שלו. זה היה הזוי; הוא התגעגע.

דאיה הביטה בו, ידה עוד ליטפה את פניו הרזות והיא המשיכה להביט בו במבט אוהב שכעת נוספה אליו דאגה. "תרד עוד חמש דקות למטה, נדבר." ביקשה.

הוא הנהן וצפה בה עוברת להעיר את הילד הבא שמתחיל לעבוד בתשע. העבודה אליה לא הלך כבר למעלה מחודש התחילה בשמונה, והוא ראה איך היא באה להעיר אותו, אבל הוא לא היה שם. למזלו היא לא שאלה איך הופיע חצי שעה אחר כך במיטתו, ישן "שינה עמוקה ומתקשה להתעורר". כזו הייתה דאיה, לא יורדת לסוף דעתם של דברים שצריכים פשוט להחליק עם הכל. 

הוא קם וגרר את עצמו לחדר האמבטיה. הוא צחצח את שיניו ושטף את פניו מכל הלכלוך שלא נשטף אתמול, הוא שטף מעליו גם עייפות מצטברת שידע שתצוף במוקדם או במאוחר אבל כרגע הוא עדיף פשוט להתעלם ממנה. 

דאיה לא ישבה במטבח עם קפה של בוקר אלא חתכה ירקות והכניסה לשקיות של ילדים שעמדו בתור. כשהופיע היא מיד נתנה לו את הסכין משום שהוא היה חותך הסלט הכמעט רשמי של הריליקיה והתפנתה להזכיר לילדים שישבו על השיש ושתו שוקו, תה או קפה שישטפו את הספל בסיום השתיה. לאחר מכן גייסה כמה ילדים שיעזרו לה – קצת קשה להתכופף ולפלס דרך בין פופים כשאת בחודש חמישי – לסדר את שטח המיועד למנוחה ולקריאה בקומה הראשונה. 

כשעזבו לבסוף עשרים הילדים המתחילים את עבודתם בתשע את הריליקיה, ירדו כמה ילדים שמתחילים לעבוד מאוחר יותר וכל אחד התפזר לענייניו, ברק ודאיה התיישבו לצד השיש. 

דאיה קמה וניגשה לאזור הקומקום. "שוקו, קפה או תה?"

"מים, מה איתך?" 

"כבר שתיתי הבוקר." הוא ידע את התשובה, הוא הרי היה במרחק כמה מטרים ממנה ומנדב, חבוי בפופים ושמיכות.

ברק לא היה טיפוס של משקאות על הבוקר, בטח לא חמים, אבל הוא לא רצה שזה שהיא קמה יהיה לחינם. אז הוא שתה מחצית מהכוס שהביאה והניח אותה על השולחן.

"עוד?"

הוא נענע בראשו לשלילה והיא התיישבה כשבידה מחברת פשוטה, מתי הספיקה להביא אותה? ברק ישב כרגיל שפוף, עיניו השחורות עקבו אחר תנועותיה היא עיינה במחברת בחיפוש אחר משהו.

היא נשכה את שפתייה, היא עוד זכרה תקופות טובות יותר כמו לפני שנה, ברק היה בכושר והיה מאושר יותר. "מלצרות זה פשוט מדי בשבילך, יש לך כיוון אחר?" עיניה המשיכו לעבור על הרשימות.

"ז-זנות."

"ממש לא." היא יצרה איתו קשר עין שנותק כשהוא התחמק ממבטה ונעץ מבטים קטלניים בציפור הקטנה ששוטטה על אדן החלון בחוסר שלווה.

"מה דעתך על עבודה במפעל טקסטיל?"

"מה זה טקסטיל?"

"בדים, חולצות וכאלו."

"אפשר."

"אוקיי, אז טקסטיל, מה עוד? אתה רוצה משהו עם אנשים או יותר לבד?"

זה היה מגוחך לשאול דבר כזה. אף אחד לא ידע שהוא תמיד עבד עם אנשים, אבל התדמית שבנה לו בשנה האחרונה דרשה את התשובה הזו;  "לבד."

"ניקיון?"

"לא."

"סידור שולחנות לפני אירועים?"

היא בכוונה מציעה לי דברים שאני גרוע בהם? תהה לעצמו. "אממ."

"סקרים?"

זה נכון, ברק גמגם, אבל זה היה בשיחות פנים אל פנים וגם לא באמת. הוא הרי לא יתקשר אל דאיה ויבקש ממנה לענות על שאלות לסקר והיא פתאום תגלה שהוא לא מגמגם. "אולי."

היא נאנחה ועיינה במחברת לעוד כמה רגעים לפני שסגרה אותה ונשענה על ידייה. "טוב אין שם עוד משהו שאתה עשוי לאהוב, אתה מוזמן לבדוק אחר כך שוב אולי אתה תמצא משהו. כרגע שתי האפשרויות הן עבודה במפעל טקסטיל או סקרים טלפוניים."

"אוקיי."

"אני קובעת לך ראיונות." היא כבר הספיקה לשלוף את המחשב הנייד מתיקו שהיה מונח על השיש ולתקתק. 

"אני צריך ראיון ט-טלפוני לסקרים." הזכיר.

"אהאה." היא הקלידה במהירות מטורפת והוא צפה בה בהערצה קלה.

"אפשר לשלוח הודעה מהטלפון ש-שלך?"

היא הוציאה את המכשיר הנייד שלה מכיסה והניחה אותו על השולחן כנותנת אישור. הוא מיהר לקחת אותו, להפנות אליה את גבו ולהעתיק את המספר שהיה כתוב בעט כחול על ידו. 

הוא הקליד הודעה לא ארוכה ולא קצרה ושלח אותה ממספר חסוי.

– כאן ברק, התחלתי לעבוד אצלכם אתמול, אני מתפטר.

כשההודעה נשלחה הוא מיהר למחוק אותה ולהחזיר את הטלפון לדאיה שהכינה לו פתק עליו רשומים זמני הראיונות שלו. היא הביטה בו בחשדנות, אחר כך כשלא מצאה שום הודעה בהודעות האחרונות, היא הבינה שהוא מחק את ההודעה. כמה פעולות שחזור עזרו לה למצוא את ההודעה ועכשיו נותר לה לברר למי היא נשלחה. ברגע האחרון היא החליטה שלא, זו הפרטיות של ברק.

~~~~~

"אחותך נשמעת מסוג האנשים שאני לא סובלת."

באר צחקק, היו לו שיניים ישרות ולבנות מאוד, אופל שמה לב. "כן, היא מעצבנת קצת."

"וואי הלוואי עליי טיול כזה כמו שעשיתם בישראל."

"מוזמנת לאחד הבא." 

"אפשר לעשות אחד גדול."

באר משך בכתפיו. "אחותי לא אוהבת טיולים בקבוצות, אז זה בסדר עוד מישהו או שניים אבל לא מלא."

"אויש כמה שאחיות קטנות זה דבר מפונק."

באר שוב סלסל את קבוצות השיער שיצאו מהצמה שלו, הפעם הרים אל אופל מבט משועשע. "מי אמר קטנות?"

עיניה של אופל נפערו. "היא גדולה יותר ממך? חשבתי שאנחנו מדברים על ילדה בת ארבע עשרה."

"היי! אני בן ארבע עשרה." 

אופל גיחכה. "מצחיק." היא כבר הספיקה להתרגל בזמן בו טיילו לרגעים בהם באר אמר משהו וצחק לאחר שניה כשהאמינה.

"ברצינות."

טוב, הוא היה נראה רציני. "אוקיי." אופל אמרה למרות שעוד ציפתה ששיניו הלבנות יחשפו והוא יצחק בפה מלא ויגיד: אני נראה לך בן ארבע עשרה? אני בן שמונה עשרה לפחות. 

"אני בן ארבע עשרה, לא הרבה נערים בגיל שלי מגיעים למידה שלי." 

"אתה פשוט נראה בוגר-"

"שמן, גדול, איך שתקראי לזה."

"די באר."

"לפחות אף אחד לא יכול להפיל אותי."

אופל גיכחה ורצתה להוסיף משהו אך באר כבר התיישב על ספסל אקראי. "אחותי בת שבע עשרה." אופל התיישבה לידו ופלטה קריאת הפתעה.

"אז כבר פחות סיכוי שהיא תתבגר."

באר נאנח. "תראי, זה שהיא מעצבנת… זה נכון, אבל אני מת עליה, בגלל זה היא אחותי."

"יש לכם קשר מיוחד. אני תמיד הייתי מוקפת בנות, בגלל זה אני כל כך אוהבת גברים." זרקה לחלל האוויר. 

"חה!" 

"אתה לא?"

"לא יודע, אני בן ארבע עשרה, קצת מוקדם להחליט. כרגע אני אוהב בנות."

"יש בזה משהו…" אופל התפלאה על באר, נערים ונערות בדרך כלל כבר ידעו להגיד לה בגיל הזה למי הם נמשכים או לפחות לאיזה כיוון, היא ציפתה שבאר ידע את זה במדויק. באר היה ילד העולם הגדול, יודע הרבה והיה בכל מקום ובמקום זה הוא ככה אומר בפשטות, "קצת מוקדם להחליט" כמו נער שעוד משתחרר מכבלי הקן המשפחתי ומנסה למצוא את ידיו ורגליו בחברה. באר היה יציב, אז היא קצת הופתעה.

"את דווקא היית נראת לי לסבית מאוד, למרות שאני משתדל לא לשפוט." הודה. "וגם הזכרת כמה בנות מקודם." נכון, נזכרה, כששאל אותה על מערכות יחסים שהיו לה.

"אני בי נראלי, או פאן, או פולי."

"או חתול."

לאופל לקח שניה לקלוט שהוא צוחק. היא הייתה צריכה להתרגל, אנשים סביבה היו רציניים מדי. אחיותיה שאיתן גדלה, לדוגמא, היו קרות ואדישות לרוב, היא סבלה מזה.

"אמא שלי אמרה לי שהיא הבינה שהיא לסבית בגיל עשר."

באר חיכך את ידיו זו בזו. "מוקדם מאוד, ובסוף מה היא הבינה?" 

"שהיא עדיין לסבית." 

"אז אין לך אבא?"

אופל גיכחה.

"פגשנו דווקא זוג לסביות בקיבוץ שלך, אנה וג'סמין." 

"גם אני פגשתי אותן." היא נאנחה. "כמה דקות אחרי שג'סמין ילדה אותי."

"הו וואו הן האמהות שלך? ג'סמין ילדה אותך? היא נראתה לי יותר הגברית במערכת היחסים הזו."

"היא באמת היותר גברית." 

באר התמתח ונזהר שלא לפגוע באופל שהתיישבה על הספסל. "גדול, גיל חייבת לשמוע על זה."

אופל רצתה לגלגל עיניים, היא שמחה שאחותו של באר לא בסביבה, היא לא צריכה אחות מעצבנת כלשהי שתגנוב לה את בן השיחה הנפלא הזה. "אחותך היא מאלה שמתלהבים מזוגות חד מיניים?"

"דווקא לא, יותר מזוגות סטרייטים, אבל היא פשוט ממש התחברה לאנה וג'סמין."

"יופי לה." הפטירה.

בא פזל אל אופל. "את לא מחבבת אותן, מה?"

"זה לא הן, זה בכללי את הקיבוץ ההוא."

גבותיו של באר התווכצו בדאגה. "אני דווקא אהבתי אותו, מה כבר עשו לך שם?"

אופל גיכחה כשהבינה שעלה בדעתו של באר הרעיון שאולי יש לה טראומה ספציפית. זה היה… כמעט נכון. "באמת שכלום, אני פשוט לא רוצה לדבר על המקום הזה."

שתיקה. הם בהו בכלב משוטט שאכל מאחד הפחים. השעה הייתה כבר שלוש לפנות בוקר והיה עליהם לחזור לריליקיה, ומצד שני הם גם היו אמורים להישאר שם מלכתחילה. הרחובות לא היו לגמרי ריקים, אחרי הכל זה דרום דישט, הרבה בני נוער במהלכו של לילה לבן עשיר באלכוהול וכמה הומלסים שהגיעו לעיר באוטובוסים של אחת בלילה שהיו בחינם ויועדו לכל אלו שנתקעו חסרי כסף.

"את רוצה חיבוק?" באר העיף את הצמה שלו לאחור ופנה אל אופל.

היא הידקה את הקפוצ'ון שלבשה אל גופה. "דווקא כן." 

"אני מרופד." הוא צחקק בזמן שהתיישבה קרוב יותר אליו והוא עטף אותה בזרועותיו.