:)))

"אני מתנצל, אני אשן על השטיח אפילו, אני פשוט לא רוצה לחזור ושישאלו שאלות." אני אומר כשאני ניצב בפתח הדירה שאת כתובתה סימסה לי תחיה.

"הכל בסדר. זו גם לא הדירה שלי ממש, יותר של חברה, אבל יש לי פה חדר משלי כבר." היא מסבירה כשאני פוסע פנימה אחריה. זו דירה קטנה מרוהטת בצבעים בהירים וחמימים. תחיה מובילה אותי לחדר קטן שבו יש בעיקר ארונות ספרים, על הרצפה שוכב מזרון עבה מוצע. היא שומטת את גופה עליו ברגע שאני נכנס לחדר. "אני כל כך עייפה מהעבודה היום, אבל הבטחתי שאצא."

"לאן?" אני שואל.

"לבר. רוצה לבוא?"

"מה אני אעשה שם ככה?" גיוחך נפלט מפי ואני פורש את ידי לצדדי, אני נראה כמו בחור ישיבה למופת.

היא מתיישבת במזרון ומושכת אליה תיק צד גדול של נסיעות. היא פותחת את הרוכסן. "נמצא לך משהו מהבגדים שלי."

עיני מתגלגלות אוטומטית. "מצחיק מאוד."

"מה הבעיה? יש לי בגדים ממש גבריים תתפלא."

אני לא מספיק למחות כי היא משליכה לעברי בגד כלשהו. זהו ג'ינס רחב מאוד, אני מעקם את אפי. "מה עוד יש לך?"

באנחה אחת היא הופכת את התיק ומרוקנת ממנו את כל תכולתו, אני מתכופף אליה ובוחן את הבגדים. עכשיו תורה לעקם את אפה בזמן שאני מראה לה מכנס בצבע חרדל וחולצה לבנה. "המכנס הזה צמוד רצח."

"אז מה?" אני שואל.

"זה נשי, אבל איך שבא לך." היא אומרת ובוחנת אותי ארוכות.

אני פושט את מכנסי השחורות המחויטות ולובש את המכנס הצמוד, תחיה בוחנת אותי וראשה נוטה ימינה ואז שמאלה. "זה לא יפה?" אני שואל בעוד ידי פושטות אוטומטית את החליפה ומתחילות לכפתר את החולצה הלבנה. "לא טוב?" אני תוהה בקול.

"אמרתי לך, קצת נשי, חכה אני אביא לך חולצה שתתאים לך בול כאן." היא אומרת ויוצאת מהחדר.אני נשאר שם לבד לפשוט את בגדי העליונים, אני מניח אותם מקופלים בערימה על מדף ריק באחד מארונות הספרים. אני מניח את המחברת שלי בראש הערימה, אני מתלבט לרגע אם להשאיר אותה או לקחת אותה איתי. בסוף אני מחליט שאני חייב להשתחרר באמת. לא ראיתי אף נפש חיה בדירה הזו וזה החדר של תחיה.

תחיה נכנסת לחדר ומושיטה לי חולצה שחורה. "אני לא יודעת מה כתוב פה." אני מדווח.

"זה לא משנה, כתוב שם "אני מה שאני", תלבש את זה כבר אני רוצה לראות איך זה עם המכנס הזה." היא נראית מעט חסרת סבלנות.

אני לא רוצה לעכב אותה אז אני ממהר ללבוש את החולצה הנוחה על חזי החשוף. "מראה?" אני שואל. גם כי אני חייב לראות איך אני נראה, וגם כי אני פשוט מכור למראות, מכור למראה שלי שנשקף מהן.

תחיה מובילה אותי לחדר האמבטיה, שם אני נעמד מול המראה ומחייך לעצמי, תחיה מניחה מולי נעליים שמעולם לא ראיתי כמותן. הן לא נראות ישנות אבל נראה שנעשה בהן שימוש לפי הסוליות המעט שחוקות. הן מזכירות מעט נעליים של ערב אבל יש בהן ספורטיביות.

" זה עולה הרבה אז אל תהרוס את זה." היא קוטעת את חוט מחשבותיי.

"אדידס בסדר." אני ממהר לחלוץ את נעליי וללבוש אותן. הן הרבה יותר נוחות, ואני מרגיש יותר כיף כשאני מסתובב איתן. לא ראיתי אף אחד אחר איתן, אני מרגיש מיוחד. אחרי שאני מעביר יד עם מים בשיערי על מנת לסדר אותו, אני יוצא בעקבות תחיה מהדיקה חזרה אל רחוב כלשהו בירושלים.

תחיה עוצרת אותי לרגע לפני שאנחנו מתחילים ללכת ולוקחת ממני את הכיפה שלי. אני מביט בה ארוכות, מקווה שמבטי לא חושף את העובדה שאני כל כך נרגש מהדבר הקטן הזה. תוך כמה דקות אני כבר מזהה את הרחוב בו אנחנו הולכים לנו בערב קריר זה. וללכת ברחוב יפו בתור תלמיד ישיבה ובתור נער חילוני, בשבילי, אלו הבדלי שמיים וארץ.

~~~~

.

"מה עושים פה בעצם?" אני שואל את תחיה שמתקדמת קדימה בקצב מהיר מדי לדעתי. אני עוד בכניסה, פוסע לאט וקולט את כל העצמים מסביבי. אנשים בעיקר, הרבה אנשים. מוזיקה בעוצמה גבוהה מדי לאוזניים עדינות כשלי, אני מחפה עליהן. אני פשוט לא רגיל לכל זה. האף שלי מדגדג, גם הריחות זרים לי. שתיה חריפה, זיעה מתוקה ולא כזו של נערי ישיבה, אחת כזו שמהולה בבושם מתקתק של נערות. אני מגשש את דרכי אחרי תחיה.

"לאן אתה נעלם?" היא שואלת, אוחזת בידי, מושכת אותי לבר.

אני מתיישב מולה על כיסא גבוה, לא ישבתי על כזה מעולם. אני מושך בכתפיי, אני רואה שתי ידיים נשיות מניחות שתי כוסות זכוכית קטנות על בר העץ מולי ומול תחיה. הידיים מחוברות לברמנית שעובדת בהגשת המשקאות. היא מדוייקת ומהירה כמו מכונה, מכשיר מהיר ומדויק, אני מאוד מורשם מזה. תחיה נוטלת את הכוס הקטנה, אני נוטל את שלי ולוגם ממנה קצת.

המכשיר צוחקת עליי. "פעם ראשונה שלו שותה?" היא פונה לתחיה כאילו היא כבר יודעת שאני באחריותה. ובעצם, מי הזמין את השתייה? תחיה. 

תחיה טופחת על שכמי. "פעם ראשונה במקום כזה חילוני."

"ברוך הבא." המכשיר שולחת לי יד מקועקעת ואני לוחץ אותה בעדינות, היא לוחצת אותה כמו שצריך - חזק, אפילו טיפה מכאיבה לי.

"תודה." אני עונה. "אז את הברמנית?" אני גאה בעצמי שאני מכיר את המילה.

ידייה נפרשות לצדדים לרגע ואז היא אוספת את שיערה הבהיר. "וגם הבעלים של המקום." היא אומרת בזמן שהיא מוזגת משקה לכוס גבוהה. "לא ראית את השלט בכניסה?"

"ראיתי, הבר של סנדי."

"אז אני סנדי." היא מסבירה ומוזגת עוד משהו.

"כן. מגניב." אני מהנהן לעברה בחוסר תשומת לב, אני מחפש אחר תחיה שכבר לא נמצאת לידי. בדיוק כשאני רוצה לקום לחפש אותה היא מופיעה שוב, לידה בחורה צעירה, בערך בת חמש עשרה.

"אהלן." הנערה מחייכת אליי. יש לה חיוך ישר מאוד, כמו השיער שלה. יש לה תספורת כמו של תחיה רק הרבה פחות מבולגנת. יש לה נזם בצד ימין ושמלה שחורה. "אותו אנחנו מקלקלים?" היא שולחת מבט לתחיה.

תחיה מחייכת. "הוא כבר מקולקל, אנחנו רק מוציאים אותו מהמסגרת."

"כמו שצריך." היא מתיישבת על הכיסא בו ישבה תחיה מקודם וזו מתיישבת משמאלי. "אני יצאתי לפני שנה." היא אומרת.

"אתם הופכים את המקום הזה לחור של דתלשים." סנדי ממלמלת ומחייכת.

"גם את דתלשית בעצמך." תחיה אומרת. "ג'יזס ויהוה זה אותו שיט."

"מה שנכון נכון." אומרת הנערה שתחיה הביאה, היא מסיטה את השיער החום שלה אל מאחורי האוזן. "אפשר קולה?"

סנדי מביאה לה קולה ופונה ללקוח אחר. אני מניח את מרפקי על הבר כמו תחיה. "אני אמור להיות אצל אבא שלי עכשיו."

"תאמר להם שהיית בכותל." הבחורה אומרת. "אני תמיד אומרת להם שאני הולכת להתבודד ביער או להתפלל על קברי צדיקים."

אני מחייך. "זה רעיון טוב."

"תציגי את עצמך." תחיה זורקת.

"לא הצגתי עדיין?" הנערה שואלת ומיד אחר כך מחייכת. "אני קוראת לעצמי ניר, ההורים שלי קראו לי ברכה חנה. אתה היית נשאר עם שם כזה נורא?"

נענעתי בראשי. "גם לי יש אחד נורא." אני מוסיף. "יוסף חיים."

"זה עוד נורמלי, אני מכירה מישהו שקוראים לו שניאור."

"גם אני מכיר כמה." אני מחייך. "מאיפה את?"

"מפה, מאה שערים."

"קלישאה." תחיה מקניטה אותה.

ניר חובטת בה. "סתמי."

"איזה שמות הזויים יש אצלכם?" אני שואל את תחיה.

היא מגלגלת את עיניה. "לא ממש הזויים, אני באה מישוב דתי לאומי. רק דברים כמו יושיביה, קמה, ציון חדווא. לא רציני."

"ואת מחליפה את השם תחיה?" אני בוהה בה, לדמיין את תחיה בשם אחר נראה הזוי אחרי שהתרגלתי, זה פשוט לא מתאים.

"לא. אני אוהבת את השם הזה, נוח לי איתו." היא אומרת. "אתה נשאר עם יוסף חיים?"

כתפי נמשכות אוטומטית. "לא יודע."

"אל תישאר." ניר מציעה לי. "נמצא לך משהו אחר."

אני מהנהן  "תודה."

"עכשיו בא לכם לזוז?" היא שואלת.

תחיה מפהקת. "איזה, אני אשאר פה עם סנדי." היא מחליפה קריצה עם הברמנית. "תהנו."

ניר מושכת אותי לרחבת הריקודים שנוצרה כשהצמידו את כל שולחנות המסעדה לקירות. היא מסבירה לי איך זזים. אני אוהב לזוז, האגן שלי נע בטבעיות, ניר מחמיאה לי. נוח לי בג'ינס של תחיה יותר מהמכנסיים הרגילות שלי. לא אכפת לי שתחיה טענה שהן נשיות והציעה לי מכנס יותר גברי. אני אוהב את הצורה בה הן נצמדות לירכיים שלי, מדגישות אותן. אני אוהב את הצבע שלהן, את החרדל הזה שמתאים לחולצה השחורה שגם היא שייכת לתחיה אבל היא רחבה. לא הייתי מתנגד שתהיה גם היא צמודה.

"אני אוהב את השיר הזה." אני ממלמל ליד האוזן של ניר. אחרי כמה שניות הוא נגמר, אני מביט סביב כאילו נפלטתי מהזיה ארוכה.

אין הרבה אנשים מסביב. מלבדנו רוקדים ברחבה רק עוד עוד שתי נערות וזוג מאוהב. (אני מסיק שהם מאוהבים מהמבט המעריץ שהנערה שולחת לנער שידיו מונחות על מותניה. ניר מחייכת לעצמה ופתוחת את עינייה שהיו עצומות. "מה אמרת?"

"שאהבתי את השיר ההוא." שפתי ממלמלות בזמן שעיני יורדות למותנייה שנראות כל כך טוב בשמלה הזו.

"בוא נבקש מסנדי לשים אותו שוב." היא אומרת. "כן היא עושה גם את זה כאן." היא עונה על שאלה שלא שאלתי.

אני הולך אחריה, ידה מושכת את ידי ואני מחייך אל עצמי. כשאנחנו קרובים לבר אנחנו רואים שתחיה שראשה נח על השולחן מדברת עם מישהו. ניר מתקרבת אליה ותחיה מלטפת את ידה.

"זה ג'וזף." היא מציגה אותי ואני מחייך, אני אוהב את השם הזה. "גם הוא."

"מאיפה אתה?" הבחור מסתכל עליי, סורק את כולי. יש לו עיניים ירוקות ושיער בהיר, מאפיינים שדומים לשלי ומצד שני הוא לא דומה לי בכלל.

"בני ברק." אני ממלמל.

"וואלה, אני מקרית ארבע." הוא לוחץ את ידי. "אז מה אתה עושה פה עם המופרעות האלו?"

כתפי נעות מעלה מטה. "נהנה קצת, משתחרר."

"זה חשוב." הוא סורק אותי שוב. "רוצה משהו לשתות?" שפתיו ננשכות.

"מיץ." אני אומר ומתיישב ליד תחיה. על ברכייה ניר יושבת עכשיו.

הוא מבקש מסנדי מיץ בשבילי, זהו מיץ מנגו, אני שותה חצי מהכוס בלגימה, הוא מגחך לעברי. חוזר לשוחח עם תחיה שמשלבת את ידייה שהיו על המותניים היפות של ניר עד לפני רגע. ניר יורדת מברכייה ומגלגלת עיניה. היא חוזרת לרחבה ואני בעקבותייה סנדי הבטיחה שתשים את השיר עוד כמה שירים אבל השיר שהושמע עכשיו היה טוב גם הוא.

"למה אתה לא נחמד? הוא נראה בקטע שלך." ניר אומרת לפתע.

עיני נפערות. "מה?"

"כן אתה לא קןלט איך הוא הסתכל עלייך?" היא דוחקת בי.

"מי?"

היא מנידה בראשה לכיוון הבר, הבחור עוד מדבר עם תחיה. "יכול ללכת לכם."

"לי ולו?" אני שואל.

"כן." היא מחייכת ורוקדת, מזיזה את האגן שלה מצד לצד.

"אבל הוא גבר, אני לא נמשך לגברים." אני אומר. גברים לפעמים נראים יפה בעיני אבל נשים הן אלו שמשגעות אותי.

"אתה לא?" היא שואלת ותופסת את עיני במבטי. "אז אתה סתם נראה אחד?"

אני לא יודע אם לקחת את זה כעלבון או כמחמאה אז אני פשוט מושך בכתפיי. "אני אוהב נשים." אני מסביר.

היא מהנהנת. "הבנתי, בוא נסדר לך מישהי." היא ממהרת לומר. בחיוך, החיוך, כל כך ענוג, אני רוצה לנשק את הגומה שלה מרוב שהוא כל כך חמוד. היא מסתובבת ומתקדמת לכיוון מסוים כשידה עוד אוחזת בידי. אני מרגיש רעד באצבעותי, צמרמורת טובה מהמגע עם עורה.

"תסדרי לי אותך." אני פולט לפתע.

היא מסובבת את ראשה. "זה קצת בעייתי."

"את תפוסה?"

"אני תפוסה." היא משפילה את מבטה. "אבל אל תדאג נמצא לך מישהי."

אני בולע את רוקי והולך אחריה, היא פותחת בשיחה עם הבנות. בדיוק מציגה אותי בפניהן כשתחיה מופיעה, היא טופחת על שכמי. אני הולך איתה הצידה. "מה איתך?" היא שואלת.

"אני בסדר, ניר מכירה לי בנות." אני מחייך בביטחון שמקורו לא ידוע אל מישהי מתוך חבורת הבנות שניר משוחחת איתן שנועצת בי מבט.

"שמתי לב, רק שלא יקרה לך כמו סאמר שוב."

אני נאנח ועיני העייפות ננעצות בה. "את יודעת מה? לא אכפת לי, פשוט לדעת על זה לפני."

היא מהנהנת. "טוב, אני זזה עוד חצי שעה אם תרצה תצטרף."

"נראה." אני אומר ומבטי שוב משוטט אל ניר וחבריה.

"תהנה." היא אומרת כשאני מתרחק ממנה וחוזר אליהן.

"היי." אני אומר ומחייך. "אז מאיפה אתן?"

"אנחנו לומדות פה באולפנת רעות." אחת מהן, בעלת שיער בהיר, מחייכת בזמן שהיא מדברת. גם החיוך שלה יפה, לא מושלם כמו של ניר, לא ממגנט כמו של סאמר, אבל מיוחד ומעניין.

"מגניב." אני אומר.

"באיזה תיכון אתה לומד?" שואלת אחרת, שיער חום קצר מסולסל ועיניים נוצצות, אני יכול להישבע שיש בהן נצנצים. והשפתיים שלה נראות טבעיות ובריאות, עגלגלות בצבע של דובדבנים בשלים.

"בישיבה ב-"

"גם אתה דתל"ש?" הבלונדינית מופתעת.

"כן, זה מקום של דתלשים פה." אני מגחך.

"לא רשמית." זורקת חברתן השלישית שעסוקה בטלפון שלה לכל אורך השיחה. חצי מהראש שלה מגולח ויש לה יותר מדי עגילים, היא די שונה מחברותייה, משהו בה מזכיר לי את תחיה משום מה.

"אבל הלוק שלך ממש חילוני, לא הייתי מנחשת." אומרת שפתי דובדבן.

אני מחייך לעצמי בניצחון, אני מניח שזה… טוב? מחמיא. להיראות חילוני, להיראות בנאדם, לא חייל מתוך אלפים בצבא האלוהים. "וואלה צודקת." חברותיה מחזקות אותה וכל זה רק גורם לי להרגיש טוב יותר.

אני מתיישב מצידו השני של השולחן לידו הן יושבות, בין היחידים שלא הוצמדו לקיר. ניר כבר ישובה על הספה, מול החברה השלישית, וצוחקת איתה בשקט על משהו. אני מחייך אל שתי הנערות שמולי. "אז ההורים שלכן יודעים?"

"סיפור כל כך ארוך." מפטירה נערת שפתי הדובדבן.

"אם אני נמצאת פה וחיה ונושמת, משמע הם בטוחים שאני בת מלך צדיקה." הבלונדינית משעינה את פניה על ידייה שמונחות על השולחן.

"אני מכיר את ההרגשה…" אני ממלמל. כל הרגשות החמים האלו של הזדהות ושיתוף שמציפים אותי גורמים לי לשכוח קצת מהשגרה המדכאת בה אני נמצא. אני מרגיש במקום אחר, אליו אני לא שייך לגמרי, אבל לפחות יש לי בו איזשהו חיבור, ולא נתק מוחלט וקיצוני. גם כאן אני שונה, צבוע בצבע לא שגרתי כמו חרדל. אבל זה לא השחור והלבן הצורמים והמשמימים ההם. אלו חיים.

~~~

"איך היה לך?" תחיה שואלת כשאנחנו מטפסים במדרגות לדירה בה היינו בצהריים.

"מדהים." אני מחייך לעצמי. פטפטתי עם הבנות, רקדתי עם ניר, שתיתי קצת עם תחיה. הבחור ההוא נעץ בי מבטים שגרמו לי לבלוע רוק ולהתאפק לא לנשוך את השפתיים שלי אבל מעבר לזה לא התפתח דבר ביני לבינו או ביני לבין הבנות. ועדיין זה היה כיף יותר מאי פעם, לדבר ככה בחופשיות.

"אתה חוזר היום לבני ברק?"

"אמרתי לך שלא." אני נאנח. "אנסה ללכת לבית של אבי, משם הם אולי לא יעיפו אותי."

"איזה רשעים. תישאר לישון איתי."  היא מציעה ואני מושך בכתפיים ונכנס אחריה לדירה.

"תחיה!" אני שומע מישהו קורא.

"אלקה!" תחיה עונה בהתרגשות ומתרחקת ממני, כשאני מרים את עיניי אני רואה אותה מחבקת בהתרגשות מישהי בעלת שיער כהה. כשהן מתנתקות אני שם לב שלאישה הצעירה יש משקפיים בעלי מסדרת שחורה, עור חיוור ועיניים גדולות. השיער שלה שחור בצורה מושלמת מדי ומבריק לכן אני מסיק שהוא צבוע.

"מי זה האורח?" האישה העונה לשם אלקה סורקת אותי במבטה.

"ג'וזף." תחיה אומרת בזמן שהיא עוקפת אותה ומציאה ספל מהארון.

"תן לי לנחש." אלקה מחייכת אליי. "יוסף דויד?"

"יוסף חיים." אני מגחך, שעשעה אותי העובדה שהיא ידעה שזהו לא שמי האמיתי. "ואת?" מעניין אותי איזה שם יהודי חולן ל"אלקה".

"השם שלי הוא בכלל כרסטינה, אלקה זה רק שם עט." היא עושה תנועת ביטול בידה ועיניה מתגלגלות במקומן. "אבל זה שם מכוער כזה, היא בכלל לא רצתה לקרוא לי ככה עד שהכומר המליץ לה. לבת שלו קראו כריסטינה והיא מתה אז הוא החליט שהוא מפיץ את השם הזה בעולם. אז אני משתמשת באלקה ביום יום, זה חמוד כזה." היא סופקת את כפייה. "אבל מה אני חופרת, בוא תשתה משהו, אני ותחיה יושבות לקפה, תצטרף." היא זזה מדרכי.

אני מתיישב לצד השולחן במטבח, מול תחיה שכבר לוגמת מהספל המלא שלה. "היא חופרת." תחיה זורקת לעברי. "אבל מתרגלים."

"היי אני ממש לא חופרת באופן קבוע, רק לפעמים. כמה סוכר?" היא שולחת לי מבט שואל.

"שתיים." אני אומר ומתנתק מדמותה. עיני יורדות מטה, אל השולחן, ואני קולט לפתע את המחברת שלי מונחת לה פתוחה והפוכה. "היי, המחברת-"

"ראיתי את זה בחדר של תחיה." אלקה אומרת ומסתובבת, כעת היא פונה אליה ולא מדברת עליה בגוף שלישי. "לא ידעתי שאת כותבת ככה."

תחיה מרימה את המחברת וקוראת כמה משפטים. "אני לא." היא מפטיה וממשיכה לעלעל במחברת.

"זה שלי." אני מודה.

"באמת?" אלקה מניחה לידי ספל קפה ומתיישבת. "לא מתאים לך."

"מה את אומרת?" אני מצחקק.

"זה אישי?"

ידי מגרדת בעורפי. "אני מחביא את זה בישיבה כדי שלא יראו, אבל בגדול סתם סיפור."

"סתם סיפור?" היא שואלת. "זה מדהים."

עכשיו אני באמת מגחך. "זה באמת סתם "

"סצנות הסקס קונות אנשים בקלות." תחיה מניחה את המחברת מולי. "במיוחד אותה." היא טופחת על שכמה של אלקה שמגלגלת את עיניה.

"מה אני אעשה, העבודה חדרה לליבי."

אני מרים את גבותיי, עבודה שקשורה ליחסי מין? האם הכוונה היא לזנות? זה נשמע חסר הגיון, למה שעבודה שכזו תחדור לליבה? "במה את עובדת?"

"הייתי צלמת, בחברת פורנו ממש גדולה." היא מספרת.

"צילמת אנשים עושים את זה?" אני שואל בעדינות.

היא מהנהנת נחרצות. "כן, האמת היא שהחלום שלי היה להיות בימאית, אבל זה התפקיד שלקחו אותי אליו.  אני אוהבת לצלם, האמת שצילמתי כמה ממש טובים ואני גאה בהם. תחיה, נכון הם יצאו טובים?"

תחיה מהנהנת בעודה עדיין מתעסקת במחברתי. אני לא יודע איך אני מרגיש כלפי זה שהמחברת הכי סודית שלי עוברת בין ידיים, נחשפת ככה. אבל אני מניח שהגורל גלגל את זה ככה, ואין כל כך סיבה שאתנגד. לא כתובים שם סודות, אני לא מסוגל להעלות את מחשבותיי על הנייר בפשטות כזו שבני אדם יבינו. רק דרך סיפורים מלאי זימה או שירים משונים.

הנשים שיושבות מולי לא ישפטו את כתיבתי. אין לי דרך להיות בטוח בכך אבל אני פשוט מרגיש את זה. הם לא מתייחסים לספרות הזו, לנושא הזה, כמשהו מלוכלך. הן משוחחות בחופשיות על סרטים אירוטיים זולים ואחת מהן הייתה צופה בהן בשידור חי דרך עדשת המצלמה. אני מרגיש שדווקא בידיים שלהן, המחברת שלי מוגנת. אני מתפתה לבקש להשאיר אותה כאן, כי היא כמו ילד שיש להשגיח עליו שאף אחד לא יתקרב. אני רוצה לנוח קצת מהמשמורת עליה אבל אני יודע שאצטרך אותה, להוציא קצת משפטים מהראש, אני לא אוכל לכתוב את אותם המשפטים על דפים חדשים, ואין לי עוד מחברת מלבדה. אני אצטרך אותה, אני בטוח בזה, היא חייבת להתלוות אלי בחזרה לישיבה, להיות נקודת האור שלי באפילה שם.

"ומה קרה מאז? למה עזבת?"

אלקה נאנחת. "החלטתי לקחת קצת חופש ולחזור קצת לעיר הקודש."

"ירושלים?" אני מופתע, הרי היא אינה יהודיה.

"כן. וגם בכללי למדינה הזו. לא עבדתי בישראל, התגעגעתי לנופים כאן, לכנסיות המיוחדות שיש כאן. אני חושבת שצ'יזס מקשיב לי יותר כשאני פה, אולי כי הוא מרגיש שאני יותר מכבדת אותו כשאני מתקרבת יותר למקומות המשמעותיים לו." אלקה מדברת ברצף קולח ואני מביט בה מהופנט. היא מתארת את הקשר שלה עם האל כמשהו כל כך יפה. אני מקנא בה, הייתי רוצה למצוא קשר כזה פשוט וישיר של האדם ואלוהיו. עם השם, עם אללה, הרי כולם בסופו של דבר אותו אחד… ומדוע אני חייב להיות ברוגז איתו? אני מקנא באלקה.

"ואיך זה לחזור לישראל?" אני שואל כי אני רוצה שתמשיך לדבר, היא אוהבת לדבר הרבה ולא סתם על הא ועל דא. לשמוע אותה מדברת משרה אווירה טובה. הדיבור שלה מלא בהרבה רגש, קולה העמוק משווה לו עומק וכובד. לפעמים היא ממהרת בדבריה אבל את רובם היא אומרת באיטיות, כאילו חשובה לה כל מילה שתיכנס לאוזנו של הזר השומע. שלא רק ישמע, שיקשיב, שיחלחלו הדברים בעצמותיו. הדיבור שלה רצוף ובוטח, היא לא מתבלבלת במילים.

"שונה ממה שציפיתי. כשחזרתי לארץ לא הייתי חזקה באמונה שלי אליו, אף פעם לא הקפדתי להקשיב למצוות שלו. אבל היום אני מוצאת את הדרך לדבר איתו גם אם אני לא שומרת מצוותיו, ואני חשה שהוא בטוב איתי, שולח לי אותות-" היא קופאת כשהטלפון שלי מתחיל לצלצל. אני בולע בשקיקה כל מילה שהיא אומרת ולכן מתקשה להוציא את הטלפון ולענות לשיחה במקום להמשיך להקשיב לה. "תענה." היא פוקדת. ואני, שעדיין מרגיש כמהופנט בהשפעת מילותיה, מציית לדבריה ועונה.

"שלום?" זהו מספר לא שמור.

"היי." הקול מעבר לקו נשמע מוכר, כעבור רגע מתברר לי למה. "מה נשמע? זו סאמר."