וואי שמעו שהעליתי את הפרק בחמישי ומתסבר שהוא לא עלה -_-
נזכרתי עכשיו שלא חיכיתי עד שזה יאשר שהוא עלה ויצאתי מהאפליקציה אז כנראה בגלל זה אופסי
תהנו לכם בכל אופן :)

____

"כמה זמן עבר מאז?" תחיה שואלת, היא יושבת מולי על ספסל האבן הירושלמי.

"שלושה ימים." אני ממרר בבכי.

עיניה נכמרות ברחמים. "זה עדיין כואב?"

ידי נשלחת אל בית החזה שלי, אל ליבי הפועם. "כן." אני מרים את מבטי אליה.

"אני מצטערת…" היא ממלמלת. "בחורות סטוציונריות יכולות להיות ממש ביצ'יות." היא מציינת.

"סטוציומה? בישיות?"

"סטוציונריות." היא אומרת ומסתכלת עליי כשאני בוהה בה בלי להבין. "מלשון סטוץ."

"מה זה סטוץ?" אני שואל.

"זה לעשות משהו חד פעמי כזה, כמו הילדה הזו שלך, היה בניכם סטוץ."

הנהון. "והדבר השני?"

"ביצ'יות?" היא מצחקקת. אני מהנהן, היא מגלגלת את עיניה. "ביץ' זה כלבה באנגלית, זה כינוי גנאי כזה למישהי שהיא כלבה."

ראשי נע מעלה ומטה, אני מבין יותר את מה שהיא אמרה עכשיו. גם בתנ"ך משתמשים במילה כלב לגנאי, או אפילו בצורה מכובדת "המשתין בקיר". תחיה מניחה את ידה על כתפי, שוב נפרץ הבכי. אני משתדל להיות בשקט, אחרי הכל אנחנו במרכז העיר. גבר חרדי בכיין יושב ליד נערה ירושלמית חילונית. "אני שונא אותה." שפתי ממלמלות.

"אני מבינה, אבל תרגע, אפילו לא שכבתם רק התחרמנתם."

"שלפחות הייתה אומרת לי." אני מוסיף.

"אתה צריך להכיר את העולם יותר טוב ממה שמחנכים אתכם שם בישיבה."

לרגע זה נשמע לי כמו האשמה, אבל אז אני מבינה שהיא בסך הכל רוצה לעזור לי. להכין אותי לדבר שאני עלול להיתקל בהם בעולם החילוני , שלא אפול כמו עכשיו. ורגע… מי אמר בכלל שאני רוצה לצאת לעולם הזה? מה רע בעולמי? אני יושב בישיבה, מעביר ימים בכתיבה ואוננות ובלשחק את תפקידי כבחור ישיבה, תלמיד חכם, בזמן שראשי נודד. מי אמר שכל זה רע לי, מי אמר שצריך יותר מזה?

אם היו שואלים אותי לפני שבוע, לא הייתה לי בעיה. להישאר בעולם הזה, להמשיך באורח החיים המסתורי שסיגלתי לעצמי. לכפור בסתר ולקרון מול ספרי הגמרא. הכתיבה מילאה אותי, האוננות סיפקה אותי. אבל עכשיו… לאחר שטעמתי כמעט את כל גן עדן במלוא עוצמתו בליל תענוגות אחד, האם אוכל לחזור חזרה לשגרה החונקת והמנותקת? להעביר את ימי מבלי לראות נשים, מבלי ללטף עור חלק של אישה שתגנח באוזני. ויותר מזה, מה ישתיק עכשיו את הקול הקורא, המחפש, המבקש, ידיים חמות ואוהבות של מישהי.

ידי לא יספקו זאת במקלחת. נוכחתי לדעת שאני לא מסוגל לאונן בלי לחשוב על סאמר, לדמיין את תחיה, לדמיין את אמא שלי, את אשתו של ראש הישיבה, את אחותי. וזה שיחק בראש שלי בצורה נוראית, ושנאתי את הסיוט הזה שעבר עלי בימים האחרונים. ביקשתי שיפסק, חיפשתי את התשובה לשאלה שלא ידעתי מה טיבה. מה יוציא אותי מזה?

תחיה קמה, אני מרים אליה את עיניי. "את הולכת?"

"עכשיו? לא. אבל אני בהחלט הולכת לעזור לך."

"במה?" אפילו שידעתי את התשובה. "איך?"בער לי לדעת.

"בלהיות בן אדם נורמאלי בחברה." היא מכריזה. "אני לא יודעת בדיוק איך אבל אני לוקחת את זה על עצמי, כן כן זה הפרוייקט שלי לזמן הקרוב."

"פרוייקט?" גיחוך נפלט מפי.

"אל תסתכל על זה ככה." היא מתיישבת קרוב אלי, מלטפת את ירכי. "אני פשוט אכניס אותך לעולם האמיתי."

"בסדר."

"זה יהיה קשה, לפעמים מתסכל, אבל אתה תצליח. אני הצלחתי, גם אתה תצליח." היא מוציאה את הטלפון החכם שלה ומתעסקת בו קצת. אחרי כמה שניות היא מניחה אותו בידי לנגד עיני. "תסתכל."

אני מביט בתמונה על המסך. הערה צעירה יושבת על סלע ליד מעיין היא לבושה בחצאית ארוכה וכך גם שרווליה. לא משהו שאני לא רגיל לראות, רוב הבנות סביבי ברחובות בני ברק לבושות ככה. "מי זו?"

"אני, לפני חמש שנים. נכון נוראי?" היא מחייכת אליי.

אני מהנהן. "כן קצת."

עכשיו היא כיוונה אלי את הטלפון החכם שלה ולאחר מכן הראתה לי את התמונה שצילמה. לא יצאתי הכי טוב שאפשר, ניראיתי די אומלל באופן כללי. "עוד שנה אנחנו נסתכל על התמונה הזאת ונצחק עלייך." היא מבטיחה לי.

אני מחייך. "תודה."

~~~

באותו ערב אני חוזר לישיבה, כמה אנשים שואלים לשלומי, הרוב רק מנידים בראשם כשהם רואים אותי. אני חוזר לחדר החדש שלי, לשותפים המוזרים שלי.

לבחור לבן השיער יש עיניים אדומות. אני מתלבט אם זה מסמים או מבכי. הבחור השני לא נראה בסביבה. אני מתיישב על המיטה ונושם עמוק. הבחור לבן השיער פותח בשיחה.

"איפה היית?"

"בבית, הייתי חולה."

הוא משך באפו. "אתה נראה עכשיו חולה יותר ממקודם. שבור."

אני מניד בראשי. מעלה מטה. "גם אתה."

הוא מושך באפו שוב. "טוב שחזרת."

אני מוציא מהתיק דברים ומסדר אותם. אני פותח את המחברת וממשיך לכתוב את הסיפור אותו התחלתי ביום ההוא.הכל נשפך ממני עכשיו, נשפך ובכל פעם שאני מנסה להפסיק אני מתפתה לעוד שורה. בניגוד לשותפיי הקודמים, היום לא אכפת לי שבהיר השיער בוהה בי, אני שקוע בכתיבתי. הוא לא מצליח ממקומו לקרוא השורות במחברתי, הוא גם לא מנסה. כשמגיע העת, אנחנו הולכים לתפילת מנחה. שנינו באותו כיוון, שינו באותו זמן, אבל רחוקים. אני שונא את הצורה בה הנערים כאן כל כך דבקים באמונתם ובהידור מצוותייהם. ההקפדה כל כך חשובה להם, הם ממש יראים. אבל לא רק מעונש הם מפחדים, הם מפחדים לא לעשות את רצון בוראם. וזה מעורר בי חלחלה, גם בלי החשק שבוער בי לצעוק להם שאלו שטויות במיץ.

בבית הכנסת אני מבחין בשותפי השני לחדר. הוא עומד שם, מלוא קומתו, מתנועע בתפילה. החולצה שלו צמודה לזרועותיו, שקופה למחצה. אני בוהה בצווארו, בעור השזוף הנמתח על העורק בצווארו. אני בולע את רוקי, מבחין שהוא שקוע בתפילה. לא סתם תפילה, תפילה מלאת ריכוז. עיניו עצומות, גופו נע, ציציותיו חובטות בירכיו.

אני נעמד לידו, פותח את הסידור בלי לומר מילה. אני שם לב ששותפנו הבהיר לחדר נעמד בקדמת בית הכנסת. אני מגשש את ידו של הנער המזרחי ונאחז בה. הוא פוקח את עיניו באחת. אני שולח לו מבט משתיק כשנראה שהוא מתכנן למחות.

"מה קרה פה כשלא הייתי?" אני שואל בקרירות.

הוא מנענע בראשו לשלילה, מצקצק בלשונו. הוא לא יקטע את תפילתו, אבל גם בלי זה לא נראה שהוא מתכנן לענות לי. אני מרגיש שבזמן שנעדרתי, נסחפתי לידייה של סאמר בהן נשברתי לאחר מכן ומהן נפלתי לעצבות, משהו השתנה, משהו התרחש בחדר. ישנו מן מתח כזה שאני לא מצליח להבין, השותפים שלי חשים במשהו שאני לא חש בו, הם יודעים דברים שאני לא. משהו קורה, משהו נסדק ואני לא מסוגל להבין אותו.

התפילה מתחילה, אני נושך את לחיי בתוך הפה, מנסה לא לגלגל עיניים ולעבור את הזמן הזה כמו שצריך. הסידור שלי מונח לפני, שפתי ממלמלות מילות תפילה באופן אוטומטי, עיני בוהות בארון הקודש. אני נוטש את הסטנד, לבחור המזרחי שחום העור לא אכפת, הוא בקושי חש בנוכחותי. אני יוצא ומסתדר בשירותים הסמוכים לבית הכנסת. אני חייב הסחת דעת אז אני מוציא את המחברת שאני מחביא בתוך החולצה, הרב לעולם לא יוכל לומר לי להוריד אותה, ואני לא סומך מספיק על שותפי כדי שאוכל להשאיר אותה בתיק.

אני פותח את המחברת בנקודה בה הפסקתי, הגיבור שלי שבור ומבולבל, הוא מחפש תקווה באפילה, הוא מחפש מזור לכאביו. אני רוצה לפתור לו הכל, אני רוצה לתת לו את מבוקשו. אבל משהו בי דוחק בי לחייך לעצמי באכזיות, לסבך את העניין עוד יותר. מה יש? שיסבול. הבחורה אותה הוא רוצה כבר זמן מה מפנה לו עורף לטובת אחיו, הגיבור שלי שוב מוצא נחמה בחברתו הטובה. אני מסתער על הדפים. הוא מוצא נחמה במין, אני אוהב לכתוב את סצנות הביאה שלו. הן תמיד עשירות ומפורטות תחת העט שלי, כי באקט יש הרבה אינטימיות וכל פרט קטן וכל נגיעה וכל נשימה נכונה משנה הרבה. אני נעצר לאחר כמה דקות של כתיבה רצופה, ואז חוזר וכותב.

עולות לי המחשבות לראש על סאמר, בזכותה אני כותב בצורה טובה יותר. כי אם עד עכשיו הכל היה פרי דמיוני, חוויה ומידע שקיבלתי מקריאת ספרים אחרים, כעת הכל כתוב במחברת בדם ניסיוני האישי אף על פי שישנה החתיכה החסרה. מצד שני המחשבות על סאמר גורמות לי להרגיש געגוע, מדוע הייתה חייבת לעזוב? האם לא היה לה טוב איתי? אני נזכר בגופה מחכך בגופי, אני עוצם את עיני ונשען לאחור. עבר זמן מה ועלי לחזור לתפילה, אבל האוהל במכנסי מציק מדי. אני ממשיך לכתוב כדי להסיח את הדעת, כמה סצנות רגילות. אני נאנח, מה אני מחפש? מה עושה אותי לא רגוע כל כך?

הלוואי היה העניין שמציק לי, מכעיס אותי. הייתי יודע בדיוק מה נתקע, מה צריך להעיף, מה שובר אותי. הייתי שובר אותו בחזרה, עומד פנים אל פנים מולו. אבל אני לא מצליח להבין מהו, קול פנימי קטן שמשבש הכל בלי סיבה הגיונית, בלי סיבה ניראת לעין. הלוואי והייתי מבין את עצמי יותר.

אני תופס את ראשי בין ידי ואז מוציא מהכיס את הטלפון הכשר. המסך נשאר שחור גם אחרי כמה לחיצות, נזכרתי שלא הטענתי אותו כבר הרבה זמן. אני מכניס אותו חזרה לכיס ותוהה לעצמי האם עליי לקנות שעון. בכל מקרה אני יוצא מהתא, המחברת שוב צמודה לבטני על ידי החגורה, מתחת לחולצה ולציצית. אני מגלה שהתפילה כבר תמה וממהר אל חדר האוכל.

המשגיח שלנו מתקרב אליי. "יוסף חיים, איפה היית במנחה?"

"הייתי בהתחלה-"

"כן ראיתי, כוונתי איפה היית אחר כך?"

אני משפיל את ראשי. "בשירותים, הקאתי הרב."

"אכלת משנו מקולקל?" הוא שולח לי מבט דואג והצנח את ידו על כתפי.

ראשי נע ימינה שמאלה. "אני חושב שזה בגלל כאבי הראש שלי." אני מסביר.

"הלכת להיבדק?"

"עוד לא." אני מודה. "אבל כדורים עוזרים ברוב הפעמים."

ידו מלטפת את זקנו הסבוך. "אתה יודע מה עוד עוזר? תפילה לבורא עולם."

"כמובן." אני מחייך. "כל יום, שלוש, וגם לימוד-"

"כן כן." ידו עדיין על כתפי ואני רוצה להעיף אותה. "אבל כן בישיבה, הסחות דעת, רעש, בלאגן של הבחורים המתוקים שמתרגשים מלימוד התורה. ואתה יודע מה? אני חושב שאם תיסע לקברו של צדיק, ותוכל להתפלל ולהתחבר אליו כמו שצריך, הוא יתן לך רפואה שלמה."

"צודק הרב." אני מזייף חיוך גדול יותר מהקודם, הרגליים שלי רועדות מעט, באמת יש לי בחילה. "אפילו לשבת קצת ליד קברו של הצדיק, ולקרוא תהילים, וללמוד. ככה בדבקות, שנשמתו של הצדיק תאיר את עיני, לשמח את הקדוש ברוך הוא."

על פניו  נפרש חיוך גדול. "איזו נחת יש להשם ממך, כזה חרוץ ופיקח. אני בעתמי אתפלל עלייך שתהיה בריא, לצדיקים כמוך מגיע חלק-"

"תודה הרב." אני אומר ומניח יד על פי. "אני מרגיש שאני הולך להקיא." אמרתי.

הוא מהנהן ואז טופח על שכמי ומשחרר אותה סוף סוף. "רוץ שלא תתלכלך, תרגיש טוב יוסף חיים."

אני מגיע לשירותים וכורע על ברכיי, מפי נפלטים גלים של קיא אל תוך האסלה. לוקחות לי כמה דקות להרגע ולחזור לעצמי, אני שוטף את ידי וממהר אל החדר שלי בלי לאכול דבר. אני נכנס לחדר הקטן וישר לאמבטיה. כשאני סוגר את הדלת אני מרגיש חנוק אז אני פותח אותה ומשאיר אותה ככה. ממילא אף אחד לא נכנס, ואני בסך הכל עומד מול המראה. אני שותה ממי הברז ומנגב את פי בשרוול חולצתי.

אני מסתכל על דמותי במראה ורוצה לפרוץ בבכי מתוסכל, כל כך קשה לי עם כל העמדת הפנים המגעילה הזו. אני רוצה להשתחרר, לשחרר ממני כל כך הרבה. את הזכרונות מסאמר, את הבכי שמשתלט עלי מדי פעם, את המסכות שאני עוטה על פני בכל שיחה ושיחה עם מישהו מהישיבה. אבל אני חייב להעמיד פנים לא רק כאילו הכל כשורה, אלא גם כאילו אני מהתלמידים החזקים בשכבה.

אמא שלי נושאת אלי את עיניה, מקווה שאהיה שונה מאחי ומאבי, שאהיה מאלה שעושים שם טוב לחברה החרדית, לא מאלו שגורמים לה להיראות כמו קהילה של אנשים מוזנחים ופרימיטיביים. אבל לי אין שום קשר אל הקהילה הזו, משום כיוון. המראה דבוק אלי, היידיש שגורה על לשוני, אבל מבפנים הכל מנותק.

בכל פעם שאני מנסה לחבר עוד חלק, אני נסוג אחורה ונופל מהרגליים. קשה לי לעשות דברים שלא מצאתי את ההגיון בהם, והאמונה שלי לא מספיק חזקה. אבל עכשיו אני במקום אחר ונורא. אני יודע שזו לא הדרך שלי אבל גם לא רוצה את הדרך השניה. לא רוצה להיות חסר ערכים, מהאנשים שנכנסים למיטות של זרים ועוזבים ביום המחרת.

המיניות קדושה בעיני, והיא מלאה באינטימיות שאני מחפש כל הזמן. עם הבורא אני לא מוצא שמץ ממנה, הוא מטיח בי דברים במקום להקשיב, הוא צולב אותי לעיני ישראל בגלוי, גורם לי כמעט ליפול מול כל אותם תלמידים שמקנאים בהישגי. הם לא יודעים מה עובר עליי בחדרי חדרים, כמה אני "חלש" מול יצריי. הם לבטח היו רואים בי חיה רודפת גשמיות.

אני פושט את בגדי העליונים, מניח אותם על הכיסא לצד הנעליים. אני נכנס לחדר הרחצה לשעה ארוכה שבה אני משתדל להסיח את דעתי מהבכי בעזרת אוננות. אני נושך את השפתיים כדי לא לזעוק בתסכול ועצב שגועש לי בחזה ואני מגביר מהירות כל פעם שאני מרגיש שאני רוצה לחבק את עצמי. אני גומר אחרי רבע שעה והדמעות נוטפות מעיני כמו הבאניאס. אני פותח את הברז, נותן למים להטיח עצמם על ראשי, על גבי. אני עדיין ישוב על הרצפה וידי עוטפות את זרועותיי, ראשי נשמט מטה. הרגש שלי מקבל את החיבוק לו ייחל ואני מרגיש כאילו הדבר היחיד שמונע ממני להינמס אל תוך חור הניקוז זה המגע הזה.

אני לא חושב על סאמר, אני חושב על אבא שלי. תמיד היה לו מבט חם בעיניים כשכעס וגם כששמח. אותו מבט אותן מילים. "הכל מאת ה'." ואני פולט צעקה חנוקה בתסכול. הכל מאת ה' אז גם הרגש הרע הזה, השבר הנורא מכל ממנו הוא. עליו הוא לא אוסר כמו שהוא אוסר על תענוגות הגוף. ולא מתנעוגות הגוף אכפת לי, הן קדושות באוויר, הן מטונפות על הגוף, הן ממכרות וסוחפות והכרחיות אבל לא עליהן אבלי. אלא על נפשי שלא מוצאת את המנוחה, את ההפסקה הרגעית מהמחשבות הטורדניות על מהותו של אותו אל נורא וגדול.

והכנפיים שצומחות בגבי בכל שניה שבה אני מרגיש אנרגיה טובה זורמת בגופי, בכל פעם שאני פורק מתח שמקשה עליי, בכל פעם שאני מגיע לשיא קטן ופרטי שלי, אני מרגיש אופוריה. היא סוחפת אותי וגורמת לי לחייך, לנהל שיחה – ידידותית לשם שינוי – עם הדמות במראה. היא גורמת לי להאמין שאולי… אני מאושר? שאולי זה אפשרי לחיות את החיים שאני רוצה בשטח חדר האמבטיה, להיטען בכוחות ולעלות לבמה בחוץ, להמשיך לשחק את המשחק האפרורי.

שחור ולבן שחור ולבן של ספרים עתיקים מלאים בהוראות משובשות, מטאפרורות ורמזים שחלפו זמנם. אני מביט בהם ומנסה לקרוא, להתחבר לדפי הקלף אבל אני מרגיש וילון שקוף שחוצץ ביני לבין כל אותה משמעות שבני האדם בחברתי מוצאים באותם הדפים. ניסיתי להסיט את הוילון הזה, לקרוע אותו בבכי חנוק ובמלמול מילים שהם, הנמצאים מעברו השני של המתרס, טוענים שיש בהן כוח לחולל פלאים. למה הקסם הזה לא פועל עבורי? למה אף אחד לא שמר לי קצת מהרוח הזו שהם טוענים ששורה על כולם? האם הקסם הזה קיים או שחייבים לחלות בשיגעון האמונה בו כדי לטעום ממנו?

אני יוצא מהמקלחת ונעמד שוב מול המראה, נושם עמוק. ידי נשלחת אוטומטית אל תיק הרחצה הקטן שלי, שולפת את צנצנת הקרם. אצבעותיי העדינות מורחות שכבה של קרם על גופי, בתנועות גסות לשות את בשר גופי הרך, מספיגות את החומר הריחני בעורי. מבטי עולה אל המראה, פוגש בעיניים הירוקות שלי. ידי מרפות אט אט את גופי ואוחזות בכיור, אני מתקרב קדימה, מתרכז באישוניי וסורק באיטיות את הירוק בעיני. אני אוהב את עצמי ואחץ מתכונות היופי האהובות עליי אלו העיניים שלי. לא ירוק זהבהב, לא ירוק בהיר מדי ולא לא ככה, ירוק חיי ורענן, טבעי וקסום. אני פולט גיחוך מפי ואז פורץ בצחוק. הם מוצאים קסם בדפים בלויים ואני מוצא אותו בעיניים חיות סקרניות. מה לעזאזל דפוק בי?

דפיקות נשמעות על דלת חדר האמבטיה ואני ממהר ללבוש את תחתוניי. "כן?"

"הכל בסדר?" אני שומע קול דק ומזהה אותו כקולו של שותפי לחדר.

"כן אני כבר יוצא." אני מודיע ולובש חולצת טריקו ומכנס שינה. כשאני יוצא אל החדר אני רואה ששותפי הגבוה והחסון שוכב על מיטתו. אני בוהה בו.

"עזוב הוא שומע שיעור." אני שומע שוב את אותו קול דקיק, שותפי בהיר השיער יושב על מיטתו ברגליים שלובות. לחיו סמוקות והוא נראה קצת מוטרד, אני שוב חש בחתול שחור שעובר בחדר בהיעדרי. "הכל בסדר איתך?"

גבותי מתכווצות. "למה שלא יהיה?"

"שמעתי אותך צוחק."

"אהא." אני בולע את רוקי. "נזכרתי במשהו, זה העלה לי חיוך על הפנים."

"זו מישהי שאתה אוהב?" על פניו עולה חיוך זדוני, אני מופתע, לא תיארתי לעצמי שהוא ישאל משהו כזה.

"מה פתאום?" אני שולח לעברו מבט נוזף. "שום מישהי."

הוא משפיל את מבטו. "צודק, אני פשוט חשבתי לעצמי שאתה בטח מישהו שבנות מסתכלות עליו."  זהיתי במבטו קצת קנאה לפני שהשפיל אותו.

"חס וחלילה." שפתי אומרות נחרצות ומבטי בוהה וקפוא על הקיר. שקט כבד שורר בחדר, הוא כנראה מובך. אני מוציא את המחברת שלי ושומע אותו נאנח.

"אבל זה רק בתיאוריה כן? מאיפה לנו לדעת אם הן מסתכלות אם אנחנו כמובן לא מסתכלים עליהן?" הוא אומר בגיחוך, מנסה לגרום לי לא לשפוט אותו. אבל אין לי כח לדבר איתו, ואני לא הולך לומר לו שלא אכפת לי מה הוא חושב על בחורות או אם הוא אפילו מאונן על פורנו.

אני מרים את ידי ושולח לו מבט מצמית, אני לא במצב רוח לדבר איתו. אני מרים את המחברת שלי, "לימוד יומי, נדבר אחר כך." אני ממלמל ומשפיל מבטי אל המחברת.

אני שומע אותו קם. "טוב, אבל הרב משה חיפש אותך." הוא חולף על פני ויוצא מהחדר.

אני קם במהירות ומכניס את המחברת למקומה הקבוע, מהודקת על ידי חגורתי, מסתתרת מתחת לחולצה המכופתרת שאני לובש. פתאום אני שם לב ששותפי השני בוחן את מעשיי, מבטי מתרוצץ לצדדים. "לימוד יומי, קרוב ללב." אני מתרץ וממהר לצאת מהחדר. אני לא אוהב לעכב את הרבנים, אני אוהב לשמור על המוניטין הטוב שלי ולראות איך הם קונים את ההצגה שאני מוכר להם את הכרטיסים אליה בכל מבחן מעולה, בכל עבודה מסודרת ועשויה היטב.

~~~~~

אני בוהה בנוף שטס דרך חלון האוטובוס. העליות לירושלמים תמיד גורמות לי להרגיש טוב, להתרגש לקרא הביקור בעיר הזו. אני שבוי בקסמייה, עוד משחר ילדותי. הסמטאות, המון האדם הזועק, הריחות של השוק והבניה הבלתי פוסקת סביב הבתים הישנים. אבל עכשיו אני מודאג, הרב שלי קרא לי על מנת לומר לי שאבי נמצא בבית החולים. עוד בלי שביקשתי הוא אישר לי לנסוע לירושלים. מחיתי ואמרתי שזה עלול לגרום לי להפסיד שיעור אבל הוא הזכיר לי שביקור חולים חשוב יותר כרגע. הבטחתי לו שאלמד בנסיעה, אבל כעת אני סתם בוהה בחלון, המחברת האהובה שלי פתוחה על ברכיי והעט שוכב דומם במרכזה, בשקע בין שני העמודים.

הטלפון שלי רוטט, אני מזהה את מספרו של אחי. הוא בטח רוצה להודיע לי שאבינו נמצא בבית חולים, אני אפתיע אותו כשאבוא מוקדם ממה שהוא חשב שאבוא. אני צריך להגיע לשערי צדק כמה שיותר מהר. אבל מהרגע שהוא עונה, ואני מספר בלי להתאפק שאני כבר באוטובוס לירושלים משתררת שתיקה ארוכה.

"אל תבוא יוסף חיים." הוא אומר לבסוף. "מצבו של אבא גם ככה חמור, לראות אותך לא יעשה לו טוב."

"שחררו אותי מהישיבה, ומצוות ביקור חולים-" אני טוען, הטלפון צמוד לאוזני ועיני מתרוצצות כעת על מושבי האוטובוס, על האנשים הממלאים אותו.

"תגיד להם שהרופאים לא נתנו לך לראות אותו, אבל אל תבוא, זה יעשה לו רע." אחי מתעקש.

אני נאלץ לבלוע את רוקי. "למה?"

"הוא אמר שאתה כבר לא מי שהיית, שאמא גרמה לך רק רע בבני ברק."

"זה בגלל הנערה מהעיר?" עולה לפתע למוחי ההסבר ההגיוני. "אני אפילו לא מכיר אותה." שפתי קלות בשקר האוטומטי.

"זה מבייש אותו." אחי ממלמל בקול רועד. "לא באת לבקר אותו מעל לשנה."

"באתי." אני מוחה. "באתי והוא היה עסוק בהכנות לחג, והא התעלם ממני, לא ישב ללמוד איתי בטענה שבניית סוכה חשובה יותר. ואחר כך ישב עם שניאור." גוש עולה בגרוני, אני נזכר באותו יום משפיל.

אחי נאנח באדישות. "כמו שכבר אמרתי לך עוד כשהם התגרשו. אתה בחרת באמא שלך, את אבא זה מעציב."

"אני מצטער." המילים נפלטות מפי ללא שליטה.

"ערב טוב יוסף חיים, נצל את הביקור בירושלים לתפילה בכותל, אבא צריך את זה." במילים אלו הוא מנתק בלי לחכות לתגובתי. אני טורק את המחברת, מניחה במושב לידי ומעליה את המכשיר הסוללרי. ידי אוחזות בראשי ואני מרגיש את הבכי גואה בי. אני לא רצוי אצל אבי, יוצרי, אני לא רצוי באורה המשפחתי של תורתם.