אני פוקח את העיניים כשאני מרגיש טיפות קפואות של מים על הפנים שלי. "תתעורר."

אני מתיישב במיטה שלי ומתמתח, השמש עוד לא עלתה בחלון. החברים בחדר שלי כבר לבושים. אני עוטף את מותניי במגבת שתסתיר את זקפת הבוקר שלי. די קשה אבל הם גם ככה מרוכזים בחלון. אני נושך את שפתיי ונכנס לחדר המקלחת. אני מצחצח שיניים, שוטף פנים, ידיים, מסרק את השיער. 

כשאני מסיים את הטקס היומי הזה אני משפיל מבט אפילו שאני לא צריך. הזקפה שלי עוד לא ירדה, אני נאנח. מתיישב על האסלה, פורש מגבת על הרצפה ופושט את התחתון שלי. אני עומד להתחיל כשדפיקות נשמעות על הדלת.

"שטרן, אתה בא?"

"חמש דקות." אני ממלמל בזמן שהיד שלי כבר עסוקה בשפשוף. אני נושך את השפתיים שלי כדי שלא יפלטו לי גניחות. אני נאנח בהקלה כשהנוזל סוף סוף יוצא החוצה מהגוף שלי, נורה ישר על המגבת. אני שוטף אותה במים וסוחט, אחר כך מניח בסל הכביסה ויוצא מהחדר.

"אנחנו נאחר." אומר דוד מזרחי.

"דקה אני מתלבש." אני אומר וממהר ללבוש את המכנס האלגנטי, לכפתר את החולצה הלבנה מעל הציצית, להכניס למכנס, לדאוג שהציצית בחוץ, ללבוש את החליפה ולהניח את הכובע לראשי ממש מעל הכיפה. 

אני מרסס קצת דורדוראנט בזמן שהשותפים שלי מגלגלים עיניים. "מה אתה אישה?"

אני מתעלם מהם ונועל את הנעליים השחורות. אנחנו יוצאים אל מסדרון הישיבה כשבידינו ספרים. סביבנו יש עוד הרבה בחורים שממהרים גם הם לצאת מהחדרים ולהגיע אל בית המדרש.

אני עומד בפתחו, כמו בכל יום אני משתהה דקה ארוכה בהעברת מבט כללי על ההיכל. אנשים נחפזים סביבי להיכנס, לצאת, להשתמש. אני עומד נפעם ופוסע פנימה. העצים החטובים המרכיבים את השולחנות נדחים ממני לרגע, וכתבי הקודש הכרוכים בארונות נועצים בי מבטים מאשימים. אני מתיישב, פותח את ספר התפילה ושפתי מתחילות למלמל מילים באוטומטיות. 

מישהו עומד על הבימה. גבותיו מתכווצות והוא זועק את המילים בכוונה גדולה. כמו שצריך, הוא מסלסל וכל גופו נע בדבקות. מבטי מתעכב עליו, על צווארו הארוך הבנוי לתלפיות. ולרגע נדמה לי שסימן אדום בוהק מתנוסס לו שם בגלוי על עורו החלק של צווארו. אני מביט סביב, כולם מרוכזים בעצמם. גם אלו שמביטים בו עסוקים בתפילתם. אני מביט בו שנית, הסימן נעלם כהרף עין. אני מתרכז בו שוב, אולי הוסתר על ידי הטלית.

אבל לא. לא היה זה אלא פרי דמיוני, אני מניח יד על ראשי הפועם ומנסה להרגיע את הנשימה כשכולם נדחפים החוצה אל חדר האוכל. הם עלולים לשבור עצמות עם הגסות הזו, אני מנסה להפריש עצמי הצידה ולחכות עד יעבור זעם. האוכל תפל בפי.

יום הלימודים ארוך ומפרך, אבל לא משהו שלא הכרתי עד כה. אני נושך את לשוני בתוך חלל פי ומייחל שיגיע הלילה. הלילה מגיע, הוא נושק אל היום בגלים ענוגים, בולע את קרני השמש האחרונות בשקיעה הנשקפת מהחלון. אחד מהחברים לחדר נעמד לצידי, במרחק מה מכתפי.

"מה רבו מעשייך ה' כולם בחוכמה עשית." הוא מצטט ומביט בשקיעה בעיניים נוצצות. אני מסתובב וניגש אל חפציי, לוקח את אלו הנחוצים למקלחת ונכנס. 

"שטרן, יש עכשיו לימוד אם תרצה להצטרף." מודיע דוד.

"אני חייב מקלחת, אבוא אחר כך." אני ממלמל דרך דלת העץ. אני מתיישב על האסלה עירום, פותח את חפציי. מוציא את המחברת הישנה שלי. נותרו בה אך שלושה דפים, ומזמן חלמתי על יומן בעל כריכה קשה. אני מוציא את העט וממלא את הדפים הנותרים בהגיגיי. אני נעמד מול המראה, כמו כל יום אני סורק את פניי. הן חלקות לאורך כל הלחיים עד לזיפים. אני מעביר עליהם את ידי, אצבעותי מגיעות לשפתיי. עוברות על הבשר הרך ופושקות אותן, טובלות ברוקי ושוב עוברות עליהן בחדווה. חיוך מסתמן על פניי. 

מבטי שנעוץ בשפתיים עולה מעלה, חותך את האף המשורטט והיציב ונפגש עם העיניים במראה. אני מתקרב אליה קרוב משהייתי, מביט בעומק הנפער אל מולי. ירוק, המון ירוק כמו דשא שלם נפרש למולי. ירוק מגודר בריסים קטנות וצפופות, קטנות. אני מעביר אצבעות על הגבות שלי, הן קצת סבוכות אבל לא קרובות ללהתחבר. אצבעותיי יורדות מטה אל לחיי, מועכות ודוקרות. אחר כך עוברות על זיפי, על קו הלסת הנוקשה. הלוואי והייתי יכול לגלח עצמי, מבלי שאיש יאמר לי דבר על כך. אני רוצה את פני חפות וטהורות. אני מתיישב חזרה על האסלה, פותח את המחברת שנית.

"הילך האיש באבדון מחניק, בנבכי היער הצבוע בשחור ולבן אין סופי

והיה הוא מטייל ומשוטט ומאבד את דרכו

כי היו העצים כה סבוכים ומפותלים ואין אור שמש חודרת בהם

ושלף את המאכלת מכיסו וביתר את הפוארים

ונגלה אור השמש, מלכך את פניו

ומגלה דרכו באשמן."

אני מביט במילים מרגיש את הדמעות עולות בעיני. דמעות ארורות יהיו, למה הן חייבות להופיע. הרי לימדוני גדולים וחכמים שגברים אינם בוכים, אלו רק הנשים בוכיות ועיניהן כהות מבכי. מבכות על בנים, על כבוד ישראל האבוד. ואני מה אני? יושב כאן עירום כביום היוולדי, ממרר בבכי על כלא התורה הטובה. במקום ללמוד, במקום ללמוד! אני קם, אני מתיישב. אני לא מסוגל להתנתק מהמילים, אני מקרב אותן אל פני, שואף לקירבי את ריח הדיו הטרי ואז בתנועה חדה שכלל לא תואמת את הרגליי, תולש את הדף מהמחברת. אני משליך אותו למצולות אסלת השיש הקר ונותן לדמעותיי ללוות אותו. אני טומן את המחברת בתיק הרחצה ופותח את המים.

שאונם מחריש את אוזני כשאני מתקרב עוד יותר. נספגים בעורי וזולגים מעליי, לא מתמהמהים לרגע. אני חש דקירות בגבי, גופי מצטמרר. אני מסיט את ידית המים שתזרים עליי חום. אני עוצם את עיני ומחייך, ממלמל מילות תודה לבורא. על המים, הו המים. כמה שהם טובים ורכים וזכים ונותנים לי הכל ללא תנאי. כל מה שחסר לי בעולמי, בעולמה של תורה.

אני יוצא מהמקלחת אחרי רבע שעה, מביט במראה ואוחז בכיור. סחרחורת קלה תוקפת אותי, מאיימת לערער על שיווי משקלי. אני עוטף גופי במגברת ומתחיל להבריש את נקבוביות העור שלי. כל חלק וחלק בגופי אני מבריש ולא מפספס פיסה. אני שולח ידי אל תוך תיק הרחצה ומגשש אחר בקבוק הפלסטיק הקשיח. חפץ גנוב בידי, משידתה של אחותי בת השתיים עשרה. כל כך הרבה מתנות היא קיבלה לרגל החגיגה ולא שמה עינה על בקבוק קרם הגוף הזה. 

כבר חודש, והוא תכף תכף אוזל. אני מוציא ממנו מעט ומורח באיטיות על עורי, נותן לו להיספג ולהיספג. אני כולי ספוג אחד גדול במשך היום, ועכשיו אני סופג מבחירה. איספור עלבנות לא מכוונים, ומילים מכתבי קודש הצורמים לי, ולגלוגים ודברי שטות וליצנות שנאמרים מתחת לשולחן. מליצים הם בעולמם ואני איני מרגיש שייך אך לחלק אחד ממנו. גם גבריותם אינה גברית, הינה מוזנחת ומשולחת רסן. וגם אם היני איני מופת ואידיאל, יכול אני לחוש שיש בי יותר משיש בהם. כי הגבר שבי מרשה לעצמו. הוא מרשה לעצמו להתעכב ולטפח את גופו, את נפשו. להעשיר עולמו בידע ובתרבות. הוא מתיר לעצמו להתעסק בעיניים של עולם גשמי, הוא מתיר לעצמו לאהוב. את עצמו הוא אוהב, כל כך אוהב.

אני מרים את מבטי למראה, עיני מזוגזגות מאושר. אני מעביר יד בשיערי ומחייך. כמה טוב לי עם עצמי, הלוואי והייתי קובע כאן מושבי לעולם. אך צליל גס של דלת נפתחת ודיבורים רמים נשמע. אני ממהר להזדקף, להתעורר מההזיה. אני לובש את בגדיי הפשוטים, חונט עצמי במכופתרת הלבנה ובמכנס הלילה העשוי בד קשיח ומגרד. אני אורז את חפציי היטב, שלא יתגלו גם אם ישמט מידי תיק הרחצה.ואז אני יוצא, מחייך, מברך לשלום, תוהה על ההקדמה.

"נוסעים לקבר שמואל הנביא." מעדכן הבחור העונה לשם דוד בזמן שהוא מניח ספריו על אחד המדפים, חיוך פרוש על פניו.

אני מהנהן, מבין היטב את המשמעות. נסיעה למקום קדוש, התקהלות, תפילה ברוב עם והרבה הרבה רעש שלא אעמוד בו בפעם הזו. אני מתיישב על המיטה ובולע את רוקי בדיוק כשדלת החדר נפתחת בפתאומיות. אחד הרבנים פסוע פנימה ומביט סביב.

"יוסף חיים, מדוע אתה חיוור?"

"הוא לא בא גם לשיעור." מלשין ידידי הנאמן.

"איני חש בטוב." אני אומר.

הוא מניד בראשו. "אם כך מוטב שתישאר כאן ולא תיסע, רוצה להכין תה במטבח?"

"מתי יוצאים לאוטובוסים?" שואל דוד. 

"ממש עכשיו, לכן באתי לקרוא לכם." הוא אומר ומתקרב אליי, מניח יד על מצחי, "יש לך חום, יוסף חיים אתה נשאר."

אני מרכין ראש, מקבל את הגזירה. חברי מתעכבים עוד זמן מה בחדר ולבסוף יוצאים. אני עוטה לגופי סוודר דק והולך למטבח. "ערב טוב." אני מברך את אחד מצוות המבשלים.

"ערב טוב יוסף חיים, מה נשארת?" הוא שואל ומשיל הכפפות מעליו.

"אני לא מרגיש טוב כל כך." אני מספר.

"בוא תיסע איתי לעיר הקודש, האוויר שם ירפא אותך." הוא מציע וחיוך עולה על פניי, אני נעתר לבקשתו.

אנחנו נוסעים ברכב הקטן לאחר שקיבלנו אישור מהר"מ. הוא מדליק ניגון חסידי ואני נועץ מבטי בחלון. המנגינה מסולסלת והקול נוטף המבטא האשכנזי מעלים בי בחילה. אני חושק את שיני ושאר הנסיעה עוברת בשתיקה. בהגיענו לעיר הקודש הוא מוריד אותי בגשר המיתרים לבקשתי. עליי לקנות כמה דברים בעיר, אני מספר לו. הוא ממשיך לעיסוקיו ואני פוסע לכיוון השוק.

אני קונה בדרך כריך בשר ואוכל אותו בעוברי בנבכי השוק. אני בולע בעיני את הנוף האנושי ומחפש מקום לשבת בו. כשחונק עליי השוק אני יוצא לרחוב אגריפס, יורד לכיוון העיר. את ירושלים אני מכיר בעל פה, גרתי בה כל חיי. הורי התגרשו כמה ימים לפני שנהייתי בן שש עשרה. בתחילת השנה שעברה עברנו אני ואמי ושלושת אחיותיי לבני ברק, אימי נישאה בשנית אחרי חודשיים וכעת אנחנו שבעה אחים. בעלה הצעיר של אימי, הביא את שני ילדיו ואמי הרתה לו. חמשת אחי נשארו עם אבי בירושלים, וזה עוד לא מצא אישה חדשה.

אני תוהה האם עליי לבקר בבית ילדותי, האם אני רוצה הטפות מוסר על עזיבתי? ומה כבר יכולתי לעשות? לחיות רחוק מאמי לא היה משהו שהייתי מסוגל אליו, אחי לגלגו לי על כך, גם הקטנים ממני. אז ספגתי את העלבונות ונשארתי עם אימי ואחיותיי. חוץ מבעלה שהיחסים בינינו היו חלשים וגבלו בקרירות, היה רק זכר אחד נוסף במשפחה, והוא היה בן שלושה שבועות. 

אני מתיישב על ספסל אבן בתוך צומת חנויות קטנה. מולי יושבים זוג ילדים מרוכזים במכשיר קטן ואני שואל את עצמי למה הם בחוץ בשעה כזו. אני נאנח ומביט לצדדים, איפה אמצא פה חנות למכשירי כתיבה? ויותר מזה, איך אקנה קרם גוף בלי להרים גבות?

אני נשען לאחור על האבן, עוצם את עיני ולוקח אוויר לריאותי. אני שומע צעקות מרחוק וממהר לפתוח עיניים כשאני שומע תזוזה לכיוון שלי. נערה מתקרבת לעברי, יש לה שיער בלונדיני מלוכלך ומבולגן שגזור בפוני ישר על מצחה. היא לובשת סינר של פיצריה נראית עצבנית. היא מתיישבת לידי ומדליקה סיגריה.

"שימותו, ימותו כל המזדיינים האלו." היא ממלמלת ומביטה לשמיים. עיני לא זזות ממנה לרגע, אני שם לב עכשיו שיש לה עיניים ירוקות ובאף יש לה נזם חישוק. דמעות נקוות בעינייה ושפתייה הסדוקות יונקות עשן מהסיגריה.  "מה אתה מסתכל עליי?" היא נובחת לכיווני בקול עצוב.

"מצטער." אני ממהר להסיט את המבט לנעלי השחורות. אני שומע אותה נאנחת.

"מה אתה מחפש בעיר?"

"ירושלים…" אני ממלמל ולא מרים את מבטי, "קצת שקט, קצת אנושיות."

"אתה בטח לומד באיזו ישיבה." היא מנחשת ואני מהנהן. "משהו פה בירושלים?"

אני מנענע בראשי. "בני ברק."

היא מגחכת, עכשיו אני מרים אליה מבט. היא נועצת בי את עיניה בלי בושה, אני משפיל אותו בחזרה. "מה קרה?" אני שואל.

"מה?" היא תוהה.

"מה קרה, למה את בוכה?" אני מבהיר את שאלתי.

"סתם מניאקים עצבנו אותי בעבודה." היא ממלמלת אל תוך העשן שלה.

"לא כדאי להתעצבן." אני אומר. אני לא מביט בה כי אני לא רגיל, לא רגיל לדבר עם בנות, בטח שלא עם בנות כמוה. עכשיו סתיו ובכל זאת היא לבושה במכנסיים קצרים וחולצה קצרת שרוולים, מעליהם הסינר של הפיצרייה בה היא כנראה עובדת.

"כדאי כדאי, זה משחרר." היא אומרת.

"גם העישון?" אני פולט.

היא נועצת בה את מבטי, אני יכול להרגיש אותו.

"כן, אני פשוט אסיים את הקופסא ואחזור, אין לי משהו יותר טוב לעשות."

אני נאנח. "אני צריך עזרה."

היא מגחכת. "במה?"

"אני צריך שתקני משהו בשבילי." אני מרגיש איך לאט לאט אני נעשה בטוח בדבריי כשאני חדור במטרתי. לא אתן לעור שלי להתייבש בגלל מכשולים טכניים. אני נעמד על רגליי, מוציא מכיסי את הטלפון הכשר שלי, השעה שמונה בערב.

"סיגריות? בן כמה אתה?" היא שואלת.

"שבע עשרה." אני לא זז במקומי כשעיני נפגשות בעינייה, אני לא מעז, משהו משתק אותי במקומי. "אני צריך שתקני קרם גוף."

היא צוחקת, מכבה את הסיגריה שלה. פי מתעקל בחצי חיוך כשהיא קמה. "לחברה שלך?" נפרש לה חיוך משועשע על הפנים והיא מורידה את הסינר, מקפלת, מגלגלת ודוחפת לכיס.

"אין לי חברה." אני אומר, משתדל שלא תבחין שהסמקתי מעצם המחשבה. "זה לא מקובל אצלנו."

"כן אני יודעת, חשבתי שבגלל זה אתה רוצה שאני אקנה ולא אתה. אז מה… מתנה לאמא?"

אני מנענע בראשי. "לא, אני פשוט צריך שתקני." אני מבקש.

היא מהנהנת. "טוב, בוא." היא מתחילה ללכת ואני אחריה, נועץ עיניים במגפונים הקטנים שהיא לובשת. העיניים שלי פוזלות מעלה, במעלה שוקייה אל ירכייה. האגן שלה מתנועע בזמן שהיא הולכת, הוא מושך תשומת לב דרך המכנס שנמצד לעורה. אני חושב שזה ג'ינס, אצלנו לא הולכים בכאלו, טוענים שהם רחוביים וזולים.

היא נעצרת רק כשאנחנו קרובים לחנות של מוצרי קוסמטיקה. "תביא כסף." היא מושיטה את ידה. אני ממהר לתחוב את ידי לכיס הדש של החליפה ולהוציא משם שטר של מאה שנשאר מדמי הכיס שלי. בעלה של אמי מרוויח יפה וכך גם היא. אני אף פעם לא יודע מה לעשות עם הכסף חוץ מלקנות מחברות ועטים יקרים. אני מחפש את העטים הכי יקרים כדי להוציא עליהם את הכסף, אין לי למה לשמור אותו. כשהייתי ילד המצב הכלכלי שלנו היה בכי רע, הייתי אוסף שקלים בצנצנת כדי לקנות ממתקים לשבת. עכשיו אני לא צריך, ואני מודה על כך בכל יום.

"זה יספיק?" אני שואל אותה.

היא מהנהנת ולוקחת את השטר מידי, ידייה מברישות את ידי ואני שוב קופא. היא מסתכלת עלי ארוכות ומחייכת, מושכת את ידה אליה עם השטר. "אני מצטערת, אתה שומר נגיעה?" היא לא נראית מצטערת ואני לא שומר נגיעה, פשוט לא יצא לי לגעת באף אישה. אני מנענע בראשי לשלילה. היא ניראת מופתעת אבל מושכת בכתפייה ונכנסת לחנות.

אני מתיישב על ספסל סמוך ובוהה באנשים העוברים ושבים. היא יכולה עכשיו להיעלם עם השטר ולא לחזור אף פעם, אני לא יודע אם היא נערה הגונה או לא. היא זרה לי לגמרי, לא מכיר אותה בכלל. למה אני כאן בכלל? מדבר עם נערה חשופה, לא מצטער לגעת בידה, לא מהסס לקנות תכשיר טיפוח. מה היה חושב הר"מ שלי? הוא היה בוש בי. והיא, האם הופתעה ממני? שהסתכלתי עליה, שדיברתי איתה, שאמרתי לה שאני לא שומר נגיעה. אני לא שומר נגיעה, ממתי? אף פעם לא יצא לי לבחון את האפשרות הזו, את אחיותי תמיד הרמתי על כתפי וקלעתי להן צמות בשיער, את אמי תמיד חיבקתי. מעבר לזה לא נפגשתי עם בנות כלל וכלל. אירועים משפחתיים היו נפרדים, בשבתות ישבתי בבית. מעבר לכך השגרה שלי התחלקה לשהייה בבית או בישיבה. אני שומר נגיעה? אני שומר את דברו של ה' יתברך? אני מגחך לעצמי, צוחק על עצמי, על היצור שאני. ישנם שקרים שמוכרים לבני אדם, אבל לשקר לעצמך זו רמה אחרת של שפלות. למה אני משקר לעצמי? האם אני מקווה שיום אחד הכל פשוט יחזור למסלול, אמשיך להאמין במעשי ותפילותיי?

"יוסף חיים." אני שומע מישהו הוגה את שמי וממהר להרים את עיניי. אחי הגדול ממני בשנתיים ניצב מולי, גבו זקוף וידיו טמונות בכיסיו. אני ממהר לקום וללחוץ את ידו, לחבקו. נודף ממנו ריח גוף חזק, והזקן שלו פרוע. אני מניח מכך שאבי עדיין לא מצא אישה, שום אישה לא הייתה נותנת לבנייה, אפילו החורגים, להתהלך כך בחוצות העיר.

"מה שלומך?" אני שואל ולוקח צעד אחורה, מתיישב על הספסל. הוא מתיישב לידי נאנח. "שלומי טוב, מה שלומך צדיק?"

אני מביט בפניו, נראה כי הוא מבוגר בחמש שנים מגילו, הוא נראה עייף. "מדוע פנייך עייפות?"

"אבא מאוכזב ממני."

"מדוע?" אני שואל.

"לא מוצא שידוך." הוא אומר במרמור ונוגע בזקנו.

אני נושך את שפתי, אני יכול להבין למה. אבל לא אומר לו מילה. בחברה בה גדלתי טיפוח הוא משהו נשי, ומיותר. מתעסקים ברוח יותר מבגשמיות. אבל הגשמיות חשובה, היא חשובה ובריאה. אם רק היה מגלח את זקנו, מתקלח ולובש בגדים חדשים ונקיים אני בטוח שהיה מצליח לו. אמנם הנשים אצלנו לא בוחרות חתן רק לפי מראה, אבל איזה הורים ואיזו נערה תרצה להינשא לבחור מוזנח שכזה? אני שוקע במחשבות ואף הוא שותק.

הנערה ממקודם יוצאת מהחנות ומתקרבת, היא כנראה לא מנחשת שיש קשר ביני לבין הבחור הפרוע שיושב לצידי. והיא נעמדת מולי ופונה אליי, מושיטה לי את השקית. "קח, העודף בפנים." היא אומרת.

"גברת! תתלבשי." אחי נוזף בה.

"אהרון." אני מניח את ידי על כתפו. "הרגע אחי." הוא אומר.

היא נבהלת אחורה שני צעדים כשהוא קם. "תתלבש אתה." היא יורה לעברו.

אני ממהר לקום, הוא מכסה את עיניו. "למה פרוצות פונות אלייך?"

"היא לא פרוצה." אני אומר. "היא מכרה." אני אומר ומתחרט על כך כשאני מבין את טעותי.

"מכרה?" קולו מרעים. "תראה איך היא לבושה, למה אתה מכיר פרוצות כמוה?" הוא מתקרב אליה צעד אחד והיא ממהרת לברוח מהמקום. עם השקית שלי, יופי.

"אהרון, ראה מה עשית." אני נוזף בו. "היא בסך הכל עשתה לי טובה, קנתה עבורי משהו בעבור אחותנו." אני מסביר. משנה את יעודה האמיתי של תכולת השקית.

"אבא יתבייש בך, אתה מסתובב בעיר הקודש ומדבר עם נשים? מי לימד אותך הלכה ותורה, מה שווה כל התורה שלמדת על ברכיו?" הוא מרים את קולו ובדיבורו ניתז רוק מפיו. אני נרתע אחורה.

"אינך מבין דבר." אני אומר ודמעות עולות בעיני, אני מקווה שלא שם לב אליהן שלא תהיה לו סיבה נוספת להתעמר בי. "תתרחץ אם אתה רוצה שמישהי בכלל תסתכל לכיוון שלך"." אני אומר בשקט ומתרחק משם.

אני לא חושב כרגע על הצרות שאליהן הכנסתי את עצמי, אני רק צריך למצוא את הנערה הזו. לא בגלל הקרם או הכסף, אני פשוט חושש שנפגעה. וכבודה חשוב לי. אני חייב למצוא אותה. אני מנסה להבין לאן הלכה, מחפש אותה בעיני בין ים האנשים. הכיס שלי רוטט, אני ממהר להוציא את הטלפון שלי. כמה זמן עבר כבר מאז הוריד אותי עובד המטבח? שעתיים לפחות. אני ממהר לענות לצלצול הטורדני.

"מאיפה לאסוף אותך צדיק?" הוא שואל.