טיפסתי על העץ שצמח ליד החלון של חדרי, היה כבר חשוך בחוץ, ומקור האור היחידי היה אור לבן שבקע מתוך הבית שבו גרתי.

הבית היה ישן, הטיח החום המלוכלך מתקלף ורטוב משנים של דליפה, צמחים מטפסים צומחים בפינות הבית והגינה צומחת פרא.

עליתי על גזע העץ וטיפסתי למעלה, נאחזתי בענפים הדקיקים בכל כוחי. הידיים שלי רעדו, כאב פילח את זרועותיי. האצבעות שלי איבדו את אחיזתן בענף ונפלתי לדשא. קמתי מהאדמה וניערתי את הבגדים שלי, הסתכלתי על הידיים שלי, הן דיממו. איפה שהיה קרע בג'ינס שלבשתי היה שפשוף אדום והשיער שלי היה מפוזר.

פתחתי את החלון שהשקיף לגינה ודחפתי את עצמי דרכו. נפלתי בחוזקה על ערימת עיתונים, הידיים שלי מכתימות אותם בדם אדום בוהק. הסתכלתי סביב, הסלון היה חשוך חוץ ממנורת שולחן קטנה שדלקה ליד הספה. לא ראיתי את אמא שלי באף מקום, לא בסלון, ולא במטבח הצמוד אילו. נכנסתי לחדר שלה, חדר קטן עם מיטה זוגית מסודרת בקפידה. הארון הלבן המתקלף שלצד המיטה פתוח, והבגדים מקופלים בו באופן מושלם.

משונה, מעולם לא ראיתי את החדר של אמא שלי מסודר, בגדים תמיד היו מפוזרים בו, והמיטה תמיד הייתה מבולגנת.

שידה חומה קטנה נחה ליד המיטה, תמונה קטנה עליה. התקרבתי והדלקתי את המנורה הקטנה שמעל השידה. בתמונה היו אמא שלי, צעירה בערך ב15 שנה, ולוקי, נראה בדיוק כמו עכשיו, רק עם שיער מעט ארוך יותר. 

הם הצטלמו מאחורי התיאטרון שבו אמא פעם עבדה, שלג לבן מכסה את הכיכר שליד המבנה. היא נראתה מאושרת עם השלג היורד בחוץ והשיער החום הגלי הארוך שנחבש עליו כובע צמר כחול.

התמונה הזאת נראתה... מושלמת מידי, כמו החיים שאף פעם לא היו ולא יהיו לי. אבא, אמא, משפחה שלמה ומאושרת, החור הגדול בלב שלי שלעולם לא ייסגר. בחיים לא היה מישהו שיעזור לי בשיעורי בית, בחיים לא היה מישהו שינחם אותי וינקה לי את הפצעים אחרי שהרביצו לי בחצר. בחיים לא היה לי אבא.

ניסיתי לדמיין את החיים שלי אם לוקי לא היה עוזב, אולי היינו הולכים ביחד לגלידרייה או ללונה פארק במרכז העיר. אולי הוא היה מלמד אותי איך לשלוט בכוחות שלי, אולי היינו מחזירים לילדים שתמיד הרביצו לי בלטמון להם כריות פלוצים על הכיסא ואז לצפות בהם מהצד ולצחוק כאשר נפיחה משתחררת מהכרית.

מחיתי דמעה מעיניי ועליתי לחדר היחיד שעוד לא חיפשתי בו, החדר שלי. מדרגות העץ הלבנות שהובילו לקומה העליונה חרקו בזמן שפסעתי עליהן באיטיות.

נכנסתי לחדר שלי, וראיתי שם את אמא שלי. היא ישבה על מיטתי בנוחות, אוחזת כוס יין אדום בוהק בידה. "בואי, שבי," היא אמרה מבלי להסתכל עליי. התיישבתי על המיטה, כמה שיותר רחוק ממנה.

"את נראת... שונה," היא הסתכלה עליי, מופתעת. מרוב הכאב של הנפילה והתמונה בחדר של אימי, שכחתי לגמרי להפנט אותה לא לשים לב למראה השונה שלי.

"זה בסדר, אבא שלך סיפר לי," היא ניסתה להרגיע אותי.

"על מה?" שאלתי אותה, מנסה לשמור על קור רוח.

"על מי שאת באמת, ועל מי שהוא באמת."

נבהלתי, פערתי את פי כפי שלא פערתי מעולם.

"אני יודעת שאת יכולה... לשנות צורה ו... להפנט... וגם לגרום לאנשים לראות דברים שלא שם באמת..." היא לגמה מהיין, מבולבלת מעט, "גם הוא יודע לעשות את זה, הוא הראה לי, את קיבלת את הכוחות ממנו ואת העיניים."

"זה... נכון," אמרתי ויצרתי אשליה של גלקסיה מרחפת, העלמתי אותה מייד אחרי, לא רציתי להבהיל את אמא שלי יותר מידי.

"אבא שלך... או אל התעלולים הזה בא אליי הבוקר והסביר לי הכל, על האלים, על אסגארד, זה... מאוד משונה," היא לגמה שוב מהיין האדום כדם.

לא עניתי לה, לא ידעתי מה לומר, מה אני אגיד לה? שהתחלתי את ראגנארוק בגלל שהאבא המרושע שלי שכנע אותי לעשות זאת? לא, אני בקושי הסכמתי לקבל את זה בעצמי, למה שאספר לה? לאישה שהייתה יותר מידי שיכורה ועצובה מכדי לטפל בי כראוי?

היא מלמלה דבר מה ויצאה מהחדר, משאירה אותי לבד.

כיביתי את האור ונכנסתי למיטה, האם אצליח לעצור את ראגנארוק? האם אצליח להיות שונה מלוקי, יותר טובה ממנו? האם אצליח להוכיח לעצמי ולעולם שאני... טובה?

העייפות הכניעה אותי, ושקעתי לשינה לא כל כך מתוקה.

"אז מה? איך היה היום בבית ספר?" שאל לוקי בנעימות, מבט אבהי על פניו. היינו ברחוב הראשי של ניו ג'ורג'ינה, איפה שתמיד היו המסעדות ובתי הקפה הטובים ביותר בעיר. עצים בוגרים הסתירו את שמש הערב המוקדמת, שהשוותה לרחוב היוקרתי אווירה קסומה.

"היה בסדר, קיבלתי 100 במבחן," אמרתי בגאווה.

"בלי רמאות?" הוא שאל.

"טוב... אולי קצת גנבתי את התשובות למבחן אתמול," חייכתי חיוך ממזרי.

"זאת הילדה שלי," הוא צחק וטפח לי על השכם. 

הגענו לבית קפה יוקרתי עם רצפה משובצת וחלונות מעוטרים בגילופי עץ מהגוני מפורטים. פעמון קטן הודיע על בואנו כשפתחנו את דלת הכניסה השחורה. התיישבנו ליד החלון הגדול וקראנו למלצר. "תביא לנו קפוצ'ינו גדול ואייס קפה בחינם," לוקי הפנט את המלצר, ידיו זוהרות בירוק. הוא קרץ אליי וחייכתי חיוך קטן.

המלצר הניח על השולחן כוס זכוכית לבנה עם סמל בית הקפה וכוס פלסטיק גבוהה עם קש שחור שבתוכה שכן האייס קפה, נראה מתוק במיוחד עם סירופ השוקולד שנטף ממעלה הכוס אל תוך המשקה.

לוקי לקח את הכוס שלו ולגם ממנה עמוקות, בעוד שאני ערבבתי את הקפה שלי באמצעות הקש.

"מה עם החברה הזאת שלך, סוניה?" הוא הניח את הכוס שלו על השולחן בקול נקישה.

"היא בסדר, בדיוק נרשמה לקורס פיזיקה באוניברסיטה הפתוחה," אמרתי.

"כל הכבוד לה, מגיע לה," הוא חייך.

"מה איתך? איך העבודה?" התעניינתי.

הוא עצר רגע, צל עובר על עיניו הירוקות, והן זהרו.

"חכי רגע, אני צריך לעשות משהו," קולו נהפך קר, מרוחק.

הוא קם מהכיסא ונקש באצבעותיו, להבות קטנות צצו בפינות הקפה, מתקדמות במהירות למרכז. הן גדלו לאט לאט, גדלו כבר מספיק כדי למשוך את תשומת ליבם של אנשים. הסועדים קמו מכיסאותיהם כדי לברוח, אבל כבר היה מאוחר מידי, האש הכתומה חסמה את הדרך החוצה, מונעת מאנשים לצאת החוצה. 

לוקי צחק והלך לפינה, ניצוץ של טירוף בעיניו הירוקות. זה לא הגיוני... לפני רגע הוא חיבק אותי, התנהג כמו אב דואג ואוהב.

"זאת היא!" אחד מהאנשים הכלואים צעק והצביע עליי, קולות אחרים הצטרפו למקהלה והצביעו עליי.

"זאת לא אני!" צעקתי וקמתי מהכיסא. האנשים המשיכו לצעוק ולהצביע, הלכתי למרכז בית הקפה, אימהות מפוחדות הרחיקו את ילדיהן ממני. "זה הוא!" צעקתי והצבעתי על לוקי, שצחק בעוד שנשען בנוחות בפינת הקפיטריה. האנשים התעלמו והמשיכו לצעוק. "זאת לא אני!" צעקתי, הם התעלמו.

האש התקרבה אליי, צעקתי, אף אחד לא בא לעזור. צעקתי שוב, האש מאכלת אותי לאט לאט, העור שלי בוער ונשרף. 

"את בדיוק כמוני," אמר לוקי, והחלום התפוגג.

אז זה היה פרק 15 של ראגנארוק! פרק עצוב, והקרב הסופי הולך ומתקרב...

אם נהנתם.ן אל תשכחו לשים כוכב⭐ הפרק הזה לקח הרבה זמן להכין וגם הספר הזה בכללי אז אני ממש אשמח לתמיכה :)