היה קר ביוטנהיים, זאת הייתה שממה קפואה שלא הכילה דבר חוץ מקרחונים, שלג וקרח אינסופי שנמשך לעד. לפני שהגעתי, לוקי הסביר לי על תשע העולמות, והוא אמר שזהו אחד מהם, אחד מהעולמות המרכיבים את המציאות המחורבנת שלנו.

רוחות חזקות העיפו את השיער החום הגלי שלי מכיוון לכיוון, הקור חודר לעצמותיי. רעדתי ולחיי האדימו, הדבר היחיד שמחמם אותי הוא טרנינג אפור דהוי וסווטשרט ירוק הגדול עליי בשלוש מידות.

ההוראות של לוקי היו פשוטות, למצוא מערה בתוך קרחון מחודד, להיכנס אליה, ולשכנע את השוכנים בה: מנהיגי הענקים לתקוף את כדור הארץ, או את "מידגרד" בשמו הרשמי. לא הבנתי למה אני צריכה לשכנע את הענקים כשאני פשוט יכולה להשפיע להם על המחשבות, אבל לוקי אמר לי שמנהיגי הענקים יצליחו להתמודד עם דבר כזה.

דשדשתי בתוך השלג העמוק, עד שראיתי אור צהבהב באופק. פילסתי את דרכי וראיתי את המערה, קרחון מחודד ענקי עם נטיפים עולים ויורדים מכל מקום. נכנסתי אל המערה, החמימות מייד עטפה אותי כמו שמיכה נעימה, אור צהוב יצא ממדורה שניצבה במרכז המערה. ליד המדורה, עמדו חמישה ענקים כחולים ומאיימים.

"שלום!" צעקתי והסתכלתי למעלה לעבר הענקים.

"מייסון! בת לוקי! ציפינו לראותך, בואי, שבי עמנו ליד המדורה!" אמר הענק הגבוה ביותר בקול ידידותי, הוא היה בערך בגובה של בניין דירות גדול, מה שמעט הקפיץ אותי בזמן שראיתי את פניו.

התיישבתי לצד המדורה והתחממתי מעט. "באתי להודיע לכם בשם לוקי שעכשיו הגיע הזמן להתחיל את ראגנארוק, ושתתחילו להכין את הצבאות שלכם כדי לתקוף את מידגרד," אמרתי בקול הכי משכנע שלי.

הענקים הריעו ומחאו כפיים בקול, סתמתי את אוזניי באי נוחות מרוב שהקול צרם לי.

"סוף סוף! הגיע הזמן להשמיד את מידגרד! את יודעת, בדרך כלל הענקים הזוטרים עושים את העבודה המלוכלכת," ענק אחד הריע ושמח.

"נתקוף מחר בצהריים, אולי כדאי שתגידי לאבא שלך לבוא לעזור, הא?" הענק הגדול אמר, ודחף אותי באצבעו הענקית לפתח המערה.

כאשר הסתגלתי לקור המקפיא בחוץ, הבנתי שלוקי לא אמר לי איך לחזור. סירבתי עדיין לקרוא לו אבא, הוא יצטרך להתאמץ קצת יותר כדי לקבל את זה ממני.

הוא רק אמר לי "לחפש את שורשי איגדרסיל," עץ העולם שמחבר בין כל העולמות. כמובן שזה מה שלא עשיתי, כי אין לי מושג ירוק איך נראים השורשים של עץ מיתולוגי.

הרגשתי דגדוג קטן במעמקי מוחי, נזכרתי במסיבת פיג'מות בכיתה ו' עם סוניה בחדר שלה, ראינו את הסרט הראשון של ת'ור, וזכרתי שגם הם הסתובבו בתשע העולמות רק לא דרך עץ העולם.

הזיכרון בא אליי, היה צריך להשתמש בבייפרוסט, גשר קשת בענן קסום שגם הוא, מחבר בין העולמות.

שנאתי להסתמך על תוכנית מטומטמת מסרט שראיתי בכיתה ו', אבל עם הייתי נשארת פה אפילו עוד קצת, הייתי הופכת לקרטיב.

"היימדייל! תפתח את הבייפרוסט!" צעקתי, מסתכלת למעלה. חיכיתי מעט, ואור בצבעי הקשת חטף אותי מיוטנהיים.

שום דבר לא הכין אותי למסע המטורף בבייפרוסט, אורות וצבעים וצורות בכל צבע אפשרי הקיפו אותי וזהרו לידי. עפתי למעלה, הצידה, התגלגלתי, כמעט הקאתי. כשחשבתי שהגעתי לעצירה מוחלטת, היה לי רגע רגוע אחד, עד שנפלתי בנפילה חופשית אל תוך האינסוף.

נפלתי על בטני ליד שער מוזהב. קמתי וניערתי את בגדיי מהשלג הטרי מיוטנהיים, הסתכלתי לעבר השער המוזהב, והוא הודיע: "ברוכים הבאים לאסגארד."

אסגארד? למה אני פה ולא בכדור הארץ? מישהו כנראה רצה להביא אותי לאסגארד, מישהו...

"עצרי מייד מייסון בת לוקי! את עצורה בשם אודין!" שומרים בחליפות לבנות וזהובות מצוחצחות צעדו משני עבריי וכבלו את ידיי באזיקים זהובים. הם הניחו על ראשי קסדה זהובה כבדה שבלגנה את השיער שלי. ניסיתי להפנט אותם, אבל הכוח שלי פשוט לא בא, משהו חסם אותו.

"הא! היא לא יודעת שהכוחות שלה לא יעזרו לה! הקסדה הזאת חוסמת את כל הכוחות של מי שחובש אותה," אמר אחר מהשומרים שאחזו בי לחברו.

השומרים ליוו אותי ברחבי אסגארד, ליד בניינים חדשים וגינות מטופחות, עד שהגעתי לארמון זהוב ומפואר, הוא היה כל כך מפואר ומוחצן שהוא כמעט גרם לי להקיא מרוב גועל וראוותנות.

"מייסון, בת לוקי, מדוע הרגת את השליח שבא להביא אותך לאסגארד?" שאל אודין, שהתרווח בכיסאו הזהוב הנוחות בזמן שאני ישבתי על ברכיי, כבולה מולו.

"זאת הייתה טעות, אי הבנה, אני מצטערת על מעשיי עד מאוד," העצב היכה בי מעט באיחור, הגופה הדוממת של הענק, אני סיימתי את החיים שלו.

"שקרנית, את נידונה לעשר שנים בכלא אסגארד על רצח!" התרגז אודין.

"קח את הכוחות שלי, תעשה הכל, רק שלא אבלה עשר שנים בכלא אסגארד!" התחננתי, התפללתי שרבע מכוח השכנוע של לוקי יחדור למילותיי.

"לא! אף פעם! הייתי צריך להרוג אותך, אבל לא, ריחמתי עלייך, תגידי תודה שאת מקבלת רק עשר שנים!" הוא רתח מזעם.

"אם הילד של ת'ור היה רוצח ענק כפור, הוא היה מקבל רק חמש שנים," אמרתי. כולם בעולם הזה מתעבים את לוקי, אז הגיוני שגם יתעבו את הילדים שלו, גם בלי שבאמת יעשו כלום.

"סליחה?" הוא התפלא.

"הרי זה ברור שאתה מעדיף את הילדים של ת'ור, הם בטח נוחים, חזקים וילדים טובים, בדיוק כמו ת'ור עצמו! אבל, אתה כל כך צר ראייה שאתה מסרב לראות שהילדים של לוק יכולים להיות משהו מלבד שקרנים ורוצחים!" הטחתי בו.

"זה לא נכון..." הוא מלמל.

"מי עכשיו משקר, הא?" חייכתי חיוך קטן.

פתאום, קלטתי תזוזה ליד הכס, היא הייתה מזערית, אבל קיימת. הכס של אודין התרחב למיטה נוחה מוקפת בהילה צהבהבה.

"זאת היא!" צעק אחד מהשומרים ששמר על היכל הכס והצביע עליי, השומרים החלו להקיף אותי מכל כיוון.

"זאת לא אני הפעם אני נשבעת," אמרתי להם, לא מבינה מה קורה.

דמות התרוממה מאחורי המיטה, אוחזת חרב, הכרתי אותה...

"מיי! לגמרי היית צריכה קצת כוח מוח," חייכה סוניה, השיער הג'ינג'י-בלונדיני שלה מתנפנף מאחוריה כמו רעמה. אם הידיים שלי לא היו כבולות, הייתי מחבקת אותה.

"תדפקי את הראש שלך ברצפה!" היא צעקה, בזמן שהיא רצה לעבר השומרים והדפה אותם במיומנות רבה עם חרבה.

דפקתי אותו, והקסדה המוזהבת השתחררה מראשי. "תהפנטי אותם בזמן שאני משחררת לך את האזיקים עם החרב."

נכנסתי לתוך המחשבות של השומרים וגרמתי להם לעצור במקומם ולא לעשות כלום, בזמן שסוניה חתכה לי את השלשלאות שבין האזיקים.

"את יודעת, נצטרך לעבור דרך הבייפרוסט ולא הפנטתי את השומרים שם."

"אל תדאגי, אנחנו לא חוזרות דרך הבייפרוסט," אמרה סוניה. היא חיטטה בתיק שהיה על גבה והוציאה ענף, בקבוק עם נוזל זוהר וקריסטל. "אתנה ממש תשנא את זה," היא מלמלה לעצמה. היא שפכה את הנוזל על הענף ועל הקריסטל ודיקלמה: "הו איגדרסיל היקר, אנא הזז את ענפיך אלינו ואפשר לנו מעבר בטוח ל... מידגרד."

במקום שבו היו הקריסטל והענף, הופיע פורטל שהסתובב סביב עצמו כמו חור שחור. "מאיפה למדת טקסים נורדיים?" שאלתי אותה, מופתעת.

"מכמה שעות של שאיבת מידע בספרייה, תיכנסי כבר, את רוצה שהשומרים שמוצבים בבייפרוסט יגלו שהשומרים פה מהופנטים?" זירזה אותי סוניה.

הסרתי את שטיפת המוח על השומרים וקפצתי לתוך הפורטל ביחד עם סוניה.

אז זה היה פרק 11 של ראגנארוק! 1,002 מילים, הפרק הארוך ביותר עד כה!

כמובן שאם נהנתם.ן אל תשכחו לשים כוכב ולשתף עם שאר קהילת וואטפד! אנחנו ב35 הצבעות אז תודה רבה לכל מי שהצביע!