"והנה ת'ור ומרכבת העזים שלו!" הורדתי את האוזניות שלי והחלטתי להקשיב למר דלר המשעמם מסביר לנו דברים שבחיים לא יעזרו לנו בחיים. ברצינות, הייתי יכולה ללמוד יותר מיתולוגיה נורדית מ"ת'ור ראגנארוק" מאשר בשיעורים היבשים שלו.

"מייסון!"

"כן מר דלר," אמרתי בשיעמום מוחלט. "את יכולה להגיד לנו מי זה אודין?" הוא שאל.

"אודין זה לא זה שהעדיף את ת'ור ועינה את לוקי במהלך כל ילדותו?" אמרתי, מנסה להיזכר בסרט מארוול האחרון שראיתי. "טעות מייסון, כמה חבל שכל השיעור היית עם אוזניות, כאילו שלא שמתי לב, הא!" נשמעו גיכוחים של צחוק מכל הילדים בחדר.

"הבה נמשיך למוצג הבא," קרא מר דלר. "מיי, כדאי לך להקשיב לו, אחרי הכל, מיתולוגיה נורדית שווה 10% מהציון הכולל שלך בתעודה," אמרה סוניה.

סוניה ואני היינו חברות טובות מכיתה ג', תמיד ביחד ותמיד עוזרות אחת לשנייה, למרות שהיינו שונות כמו יום ולילה. סוניה הייתה תלמידה חרוצה וטובה, תמיד עונה תשובות נכונות ותמיד מוציאה מאיות עגולות בתעודה. אני... קצת פחות. היועצת תמיד אמרה לי ולאמי "יש לה פוטנציאל גדול אבל היא פשוט... לא מצליחה לממש אותו."

"לא משנה," עניתי לה "סתם שיעור מטומטם."

"זהו פסל של לוקי, מי יכול להגיד לי מיהו לוקי?"

"אני יודעת!" הרימה סוניה את ידה. "לוקי הוא אל התעלולים במיתולוגיה הנורדית, הוא עשה הרבה בעיות לאלים ומקושר באופן ישיר לראגנארוק."

"יפה מאוד סוניה." הבנות המקובלות גלגלו עיניים וגלגלתי אליהן בחזרה. אני וסוניה תמיד היינו המנודות של הכיתה, והמקובלות תמיד מצאו סיבות להקניט אותנו, רוב הפעמים עניתי להן בציניות, אבל בפעמים אחרות הנחתי להן כריות פלוצים על הכיסאות או שמתי להן אבקה מגרדת בסומק.

פתאום, נתקפתי רצון עז לברוח מהשיעור. אפילו לא חשבתי להציע לסוניה לברוח איתי, למרות שהיה נחמד אם הייתה מסכימה.

התגנבתי מאחורי הבנות המקובלות, בעוד שהן ממשיכות בענייניהן. אף פעם לא הבנתי איך אף אחד לא תופס אותי כשאני בורחת, זה כאילו אני... נעלמת.

יצאתי מהמוזיאון והלכתי לכיוון הפאנדוםקון.

פרק ראשון הסתיים! אהבתם.ן? ומה חשבתם.ן על מייסון? יש לכם.ן ניחושים מי ההורה האלוהי שלה?

תרשמו הכל בתגובות ואל תשכחו לשים כוכב⭐ זה מאוד עוזר!