החיוך האדיש מפיץ החום שלה
"אל תהרגי את עצמך" אמרתי כאשר ידי מחזיקה את ידה במטרה לעצור אותה מליפול מגג הבניין.
"אני לא יכולה למות" היא אמרה עם אותו חיוך אדיש חמים התמידי שלה
"אני לא יכולה למות " היא אמרה "כי אני כבר מתה" היא גמרה את המשפט וצנחה מגג הבניין ובאותו הרגע רק הבנתי כי הפרצוף שלה, אותו חיוך אדיש שמפזר חום היה בעצם ריק. העיניים שלה כבר היו חסרות שמחת חיים כבר שנים, אולי אפילו מהרגע שהכרתי אותה.
כל השנים האלה היא הייתה מתה מבפנים והיא החביאה את זה או שאולי אני לא רציתי לראות את זה?
אולי זה הסיבה ששיערה התקצר כך ואולי זה למה הייתה מטיילת על קצה התאום ומלטפת אל להב הסכין לפני חתיכת הירקות?
כל השנים האלה שיכולתי לעזור אבל לא ראיתי זאת כי ראיתי ר מה שלבי רצה לראות, אותנו מאושרים יחד, אותו דבר שלעולם לא יקרה יותר וכנראה מעולם לא קרא.
****
אני מסתכל בתמונות שלנו ובכולם יש לה את אותו פרצוף, הפרצוף המקסים והחמים אך הריק מבפנים.
******
בלויה הייתי צריך לומר נאום, בתור האלמן, וכל מה שיכולתי לומר היה זה:
"האהובה שלי לא תחזור יותר,
מפני שהלכה לעולמה,
לפני שנים ואתמול גם גופה וטיפות נשמתה האחרונות הלכו ממנו.
אני תמיד אזכור את הלילות הלבנים מול האח או את הטיולים בהרים,
אבל חשוב מכל
אני תמיד אזכור את הפרצוף שלה
הפרצוף שהקרין חום לבחוץ
אך בפנים היה מת שנים כבר.
אני יכול בשני משפטים לסכם את 7 שנות הככרות שלנו, את 3 שנות הנישואים שלנו
והם
השנים היופות בחיי
וסליחה שכל הזמח הזה לא ראיתי את בקשתך ולא הצלחתי להצילך
אנני אוהב אותך ותמיד אוהב"
*****
כך נפרדתי ממנה, היא לדרכה ואני לשלי.
נפגשנו השנית כשמונה חודשים אחרי הלוויה.
נהרגתי בתאונה ברכבת כאשר חיבקתי תיניק והצלתי אותו מפיצוץ הפצצה של המחבל ומרסיסי הזכוכיות. היא בטח הייתה צוחק על העומץ שלי אם הייתה רואה אותי שם, אישתי.
אבל החשוב הוא שאנחנו יחד שוב והפעם לנצח. היא קבלה שמחה שרצתה כל כך ואני יכול להגן עליה והפעם לשם לב כמו שצריך.
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top