*פרק זה הוא פרק ארוך שמדבר על כמה נושאים שונים שמתקשרים זה בזה. בין מעבר לכול נושא ונושא אני אסמן בסימן- ~

רציתי לכתוב בכותרת את הנושאים של הפרק אבל היו יותר מידיי כול נושא גלש לנושאים אחרים אז זאת הכותרת של הפרק.

~

מה אם, הייתה אפשרות שדבר רע מאוד היה עשוי לקרות לכם אבל לא בוודאות שהוא היה קורה הייתם רוצים לדעת אותה?

ומה אם הדבר הזה היה קורה רק עוד המון שנים מעכשיו- עדיין הייתם רוצים לדעת את הדבר הזה?

היום גיליתי שמצד אמא שלי במשפחה יש אנשים שחולים באלצהיימר.

אני יודעת שאלצהיימר זו מחלה רק של אנשים זקנים אבל עדיין.

למי שלא יודע אלצהיימר זו מחלת זיכרון שאנשים זקנים חולים בה עם הגיל והיא מועברת בתורשה דרך הגנים. לא כולם מקבלים אותו אבל עדיין- אם יש מישהו במשפחה שחלה באלצהיימר יש סיכוי לא מבוטל שגם מישהו נוסף ירש את הגן ויחלה.

זה היה גילוי-... טוב אין לי מילים איך לתאר בדיוק את הגילוי הזה.

לדעת שיש סיכוי שירשת מחלת זיכרון? שיום אחד תשכח לחלוטין מי אתה- מה אתה- את כול האנשים שהכרת אתה אוהב וסובבים אותך?

ואני גם סופרת. אני ממציאה סיפורים. אני מפחדת שיבוא יום ואם יתברר שכן יש לי את המחלה הזאת המוח שלי יתחיל לשכוח את ההבדל בין מציאות לסיפורים ואני אתבלבל ואחשוב את כול הסיפורים האלה לאמיתיים. זה גורם לי לחוש בעטה ופחד.

גם ככה הפחד הכי גדול שלי היה העתיד- כול הדברים שהעתיד יכול להביא איתו הפחידו אותי גם ככה.

אבל הידיעה שיש במשפחה שלנו אנשים עם אלצהיימר ויש סיכוי גם אם קטן ככול שיהיה שירשתי את האלצהיימר הופכת את זה להרבה יותר מציאותי ומפחיד פי כמה.

לדעת שיש סיכוי בסופו של דבר גם אם זה רק בעוד עשרות שנים אני אשכח מי אני, את האנשים שסובבים אותי, את הגבולות בין דימיוני למציאותי... והידיעה שאני לא אוכל לעשות דבר נגד זה- זה מפחיד אותי פחד מוות.

אני יודעת שיש סיכוי שבכלל לא ירשתי את הגן, וגם אם כן אז זה במילא יתרחש רק בעוד עשרות שנים, אבל לדעת שיש לך תאריך תפוגה מסויים לחיים- לא משנה עוד כמה זמן הוא- מפחידה אותי.

מוות מהיר שלוו לא מפחיד אותי. לפחות אוכל למות בשלווה שאני עדיין זוכרת את מי שאני ומה שאני.

אבל אלצהיימר-....

הייתי רוצה להחזיר את הגלגל לאחור באותה מידה שהייתי רוצה לגלות את זה מוקדם יותר.

הרי דמיינו סיטואציה כזאת- שבן אדם מגלה שיש לו תאריך תפוגה הוא בטח היה רוצה לגלות כמה שיותר מוקדם כדי שיוכל להתכונן כמה שיותר מוקדם ואולי תוך כדיי זה לדחות או לפחות לעכב את התאריך תפוגה שלו כמה שאפשר נכון?

אבל מצד שני- אותו בן אדם בטח היה רוצה לחזור לזמן בו הוא לא ידע על תאריך התפוגה הזה שיש לו- כי עכשיו הוא יחיה את חייו כול הזמן בלחץ וחשש מפני התאריך הזה- לכן הוא היה מעדיף לחזור בזמן למתי שהוא לא ידע על התאריך הזה ואז חייו היו הרבה מאושרים כי הוא לא היה חיי בלחץ וחשש עד סוף ימיו מדבר שעשוי לקרות לו יום אחד.

אני האדם הזה. יש בי ניגוד אינטרסים פנימי כזה גדול. אני לא מצליחה לבחור מי מבין שני הצדדים אני מסכימה יותר. הם נוגדים זה את זה. לא משתלבים ביחד. וגורמים לי להשתגע כי מצד אחד הייתי רוצה לחזור לזמן שלפניי ומצד שני הייתי רוצה לדעת כמה שיותר מוקדם. זה משגע אותי.

~

אבל גם בנוסף לזה כול ההתעסקות הזאת בדברים שעשויים לקרות יום אחד העלתה בי עוד מחשבות.

נזכרתי שבעצם אלצהיימר לא המחלה התורשתית היחידה שיש במשפחה שלי שאני יכולה לרשת-

במשפחה שלי מצד אמא יש גם היסטוריה של בעיות לב ואלכוהליזם. ועכשיו שנזכרתי בזה זה מפחיד אותי עד מוות. כול הדברים האלה שאולי יכולים לקרות לי.

אני מפחדת אי פעם אפילו לנסות לשתות אלכוהול (עכשיו אני גם ככה עוד לא בגיל אבל אני מתכוונת באופן כללי בעתיד) מחשש שאני אתמכר ואהפוך לאלכוהליסטית.

ראיתי מספיק סרטים וסדרות וקראתי מספיק כתבות על שיכורים מסוממים שעשו תאונות או אנשים שהאלכוהול והסמים שינו אותם וגרמו להם לפגוע באנשים שהם אוהבים וגם אנשים שהרסו להם את החיים בעזרת אלכוהול וסמים בשביל שאני אפחד פחד מוות.

אני חוששת אי פעם לנסות אלכוהול מחשש שזה מה שיקרה לי.

אפילו אחי הקטן (הוא לא קטן ממני בהרבה רק בשנה וחצי) טעם את אחד מבקבוקי הבירה או מה שזה לא היה שמכילים 0.1 אחוז אלכוהול יחד עם בן דוד שלנו שבאותו הגיל שלו ובת דודה שלנו שקטנה מהבן דוד שלנו בבערך שנתיים אבל אני הבכורה מכול הילדים במשפחה פחדתי אפילו לגשת לאלכוהול מחשש שאני אוהב את זה יותר מידיי.

וזה לא כמו האלצהיימר אני יודעת שאת עניין האלכוהליזם יש סיכוי גדול שאני אירש כיוון שאני בעצמי יודעת שסבתא שלי ז''ל (מתה לפני 3 שנים בערך) הייתה מעשנת כבדה. ואמא שלי סיפרה לי שגם אח שלה- דוד שלי- לוקח סמים. בגלל זה פגשתי אותו רק פעם אחת בחיים שלי ואני לא זוכרת ממנו כלום.

אמא שלי הזהירה אותי בעניין האלכוהליזם הזה כבר כמה פעמים שיש סיכוי גדול שאירש את זה ולא להתקרב לזה לעולם. זה לא סתם ניסיון של הורה להרחיק את הילד שלו שלא יתקרב לאלכוהול היא התכוונה לזה גם אני ידעתי שהדברים שהיא אומרת היו מבוססים על דברים אמיתיים וזה הפחיד אותי פחד מוות שיום אחד הדבר הזה יקרה גם לי.

כי אני יודעת שאין לי כוח רצון די חזק. להשיג ולהתעקש משהו שאני רוצה? אני יכולה לשגע אנשים ולקרוע עולמות בשביל להשיג. אבל לעמוד בנגד פיתוי? אף פעם לא היה לי כוח רצון חזק מידיי.

~

עוד אחת מהסיבות שאני לעולם לא אוכל להתאים להיות גיבורה  כמו הדמויות בספרים שאני קוראת שאני תמיד חולמת להיות גיבורה כמוהם זה עניין הפיתוי.

אני תמיד מתפתה לקיצורי הדרך גם אם זה אומר שאני אצטרך ללכת בדרך רעה לשקר לגנוב ולתחמן. אני לא בן אדם חזק במיוחד מהבחינה הזאת אני מתפתה בקלות אני יותר אתאים להיות הנבלה.

אני נוהגת להיות כנה עם עצמי. אני יודעת שאני נבלה ולא טובה. אנשים אחרים עלולים לשקר לעצמם לגביי זהותם אבל אני כנה עם עצמי.

הייתי הנבלה לא כי יש לי לב קר ומרושע מבפנים אלא כי אותי אפשר לפתות בקלות לסטות מדרך הישר. כמו שציטוט חכם של כריס קולפר אומר- נבל הוא רק קורבן של סיפור שלא סופר.

טראומה בילדות שהובילה להתבודדות והסתגרות? יש.

אי התחברות עם אנשים חדשים מאז ולהרחיק את כול מי שגם ככה קרוב אליך? יש.

בדידות? יש.

סלידה מאנשים? יש.

אנוכיות? יש.

רגישה לדעה של החברה? יש.

מוח מרושע? יש.

שקרנית טובה?

מוקפת באנשים שלא מבינים אותי ואין להם מושג מה עובר עליי? יש.

(לא שזאת אשמתם. אני פשוט יותר מידיי מסובכת בשביל להבין וגם אני לא מרשה לעצמי להתקרב מספיק בשביל לספר לבן אדם את כול האמת. אני פשוט לא מסוגלת להביא את עצמי לכך.)

החלום להיות גיבורה ולהצליח בחיים? יש.

כוונות ורצון לעשות טוב בעולם? יש.

כוח רצון נגד פיתויים נמוך ככה שבקלות אפשר לנצל את כול הדברים האלה שהזכרתי לרעה? יש.

פשוט המתכון המושלם לנבלים תפקיד הנבלה של הסיפור תפור עליי.

~

אבל לא סתם נבלה. זה מה שהכי עצוב- אלא הנבלה שבכלל משוכנעת באמת ובתמים שהיא עושה טוב בעולם, שהיא גיבורה, ובכלל לא מבינה שהיא פוגעת בעצמה ובאחרים. הנבלה שמוכנה לעשות הכול בשביל שכולם יאהבו אותה, שתוכל להשתלב, שתהיה אהודה, מקובלת, זוהרת, מה לא הייתי עושה בשביל זה.

זה הדבר הכי עצוב לגביי- נבלה שחולמת להיות גיבורה.

עכשיו אני מבינה מחדש את הצד של חלק גדול מהנבלים בסרטים סדרות וספרים- כול האנשים שהחיים דירדרו לרעה. הם לא רצו להיות נבלים. הם לא בחרו להיות נבלים. הם בסך הכול רצו להיות כמו כולם, מקובלים, אהודים, הם בסך הכול רצו להיות גיבורים.

אבל החיים דירדרו את אותם האנשים לרעה והם הפכו למה שאנשים מכנים נבלים ומרושעים.

אבל האם הם באמת מרושעים?

יכול להיות שבעצם, אלה החיים שהיו המרושעים. לא שאלה האנשים שנולדו עם לב קר, אלא שהחיים היו אכזריים ומרושעים והפכו אותם לכאלה. שבכול חיים אחרים האנשים האלה, שהאנשים קיטלגו כמרושעים וקרי לב, היו בעצם גיבורים במקום רשעים. אבל בגלל החיים שהיו להם הם הפכו להיות רעים.

"נבל הוא רק קורבן של נסיבות החיים שהיו לו." אני לא יודעת אם זה ציטוט שהמצאתי עכשיו או שמעתי ממזמן ושכחתי ממנו אבל הוא נשאר בתת מודע שלי אבל נראה לי די מתאים לשים אותו כאן כי אני מסכימה עם המשפט הזה ב100%.

~

בנוסף לכול זה אני גם בטח הייתי הנבלה המפתיעה. כי דבר נוסף לגביי- כמו שציינתי מקודם אני בנוסף לבעלת רצון חלש נגד פיתויים גם שקרנית.

אני משקרת  לאנשים לגביי האופי שלי, מי שאני באמת. אף פעם לא היה בן אדם שהייתי כנה איתו במאה אחוזים. אפילו לא בן אדם שהייתי כנה איתו בעשרה אחוזים.

זה לא אשמת האנשים אם כבר הפוך. החברים שהיו לי היו חברים מדהימים, חברי אמת, לא חברים מזוייפים. הם לא ביקשו ממני להשתנות הם לא השפיעו עליי לרעה להפך- הם היו התקופה הכי טובה שהייתה לי בחיים הדבר הכי טוב שקרה לי והיו ההשפעה הטובה עליי.

זאת אני שדפוקה.

אם הייתי מספרת את כול מה שקורה לי בבטן... את כול מה שעובר לי בראש... לא נראה לי שאי פעם מישהו היה מנסה להתקרב אליי אם הוא היה יודע מי אני באמת.

אפילו מערכת היחסים שיש לי עם המשפחה שלי שהיו אמורים להיות הכי קרובים אליי מבוססת על שקרים. אף פעם לא הראתי לאף אדם ויצור עלי אדמות מי שאני באמת.

מאז שהייתי קטנה, ידעתי לשקר להעמיד פנים להבדיל בין עולמות החיים שלי ליצור הפרדה בינהם ובגדול לשקר לשני הצדדים לגבי אני האמיתית. מאז שהייתי קטנה הייתי ככה. היה בי מן צורך כזה, אינסטינקט, להסתיר מאנשים את האמת. לשקר. כי אף פעם לא יכולתי לבטוח ולחוש מספיק קרובה לאדם מסויים בשביל לספר לו את האמת.

אני חושבת שלכך שהעברתי חלק נרחב מהילדות שלי אצל פסיכולוגים יש קשר- בגלל הבעיית קשב וריכוז שלי שהיא חמורה יותר מהממוצע, הכי גדולה שיש אצלינו בכול הבית (ואנחנו כולנו בבית עם בעיית קשב) תמיד מאז שהייתי קטנה, ממש בגן, הייתי תמיד הולכת לכול מיני פסיכולוגים ריפוי ועיסוק וכאלה במקומות שונים. הניסיון הרב שלי במקומות כאלה, ובכך שזה גזל לי את הזמן להיות ילדה נורמלית וליהנות ולחיות חיים רגילים, כנראה לימד אותי ונתן לי את הניסיון לשמור הכול בבטן. עכשיו אני מתעבת פסיכולוגים. אמא שלי לחצה עליי בטירוף ללכת לטיפולים במיוחד עכשיו שהתברר שיש לי אוטיזם אבל גם שאני הולכת אני אף פעם לא מדברת על נושאים חשובים תמיד על נושאים שוליים משניים אף פעם לא על דברים שחשובים ללב.

בין שהסיבה שאני כזאת היא הילדות הנרחבת אצלי אצל פסיכולוגים ובין שלא זה לא משנה.

מעולם לא הרשתי לעצמי להתקרב להיפתח למישהו.

כי אנשים לא רוצים מישהו מסובך שיארח להם לחברה הם רוצים פשוט. סתם מישהו ידידותי ונחמד, לא מסובך אפל דפוק ומתוסבך כמוני. לכן אני משקרת ומעמידה פנים שאני לא כזאת מתוסבכת דפוקה ואפלה.

אבל בפנים, אני כן כזאת. אני כן דפוקה אני כן מתוסבכת אני לעולם לא אוכל להיות פשוטה כמו שאר האנשים. אני לעולם לא אוכל להיות כמו שאר האנשים ולהשתלב נקודה. אני פשוט לא. אני שונה.

הייתי דפוקה עוד הרבה לפניי שגיליתי על האוטיזם שלי מאז שהייתי ילדה בגן הייתי שונה. הייתי משקרת לגביי אני האמיתית מעמידה פנים שאני כמו כולם ומחקה אותם למרות שלא הייתי כזאת. הייתי שונה.

אני שונה. אני דפוקה. אני מתוסבכת אפלה ודפוקה בהרבה מרמות שכול בן אדם יוכל להבין.

או שאולי... או שאולי בעצם הסיבה שאני ככה, דפוקה מתוסבכת ואפלה היא שאני לא יודעת בעצם מי אני. שאני לא מכירה את האני האמיתית. שאני לובשת מסיכות כול כך הרבה זמן, כבר מאז שהייתי קטנה, עד שאף פעם לא היתה לי הזדמנות לגלות מי מאחורי המסיכה כי תמיד הייתי חייבת ללבוש את המסיכה הזאת בחברת אנשים.

אני לא יודעת מי אני. אף פעם לא הייתה לי הזדמנות לגלות. למה צריך לחכות לאלצהיימר לשכוח מי אתה שאתה בעצם לא יודע בעצמיך?

אין לי מושג מי אני. זה דבר שלא עיכלתי עד עכשיו. אני סתם מסיכה, שברגע שמקלפים אותה, מגלים כלום. קליפה ריקה, דפוקה, אבודה, בודדה ומתוסבכת שנכוותה במהלך חייה ואוגרת כאב בפנים אבל מלבד כול זה- אין לה באמת מושג מי היא. אני שום דבר. אין לי זהות. אין לי אישיות.

אני שום דבר שיכולה להפוך לכול דבר- להעמיד פנים להיות כול דבר שהיא רוצה. אבל עמוק עמוק בפנים- אין לי זהות ממשית. אף פעם לא הייתה לי הזדמנות לפתח זהות כזאת.

גם שאני אעבור לחיים עצמאיים- אגור בדירה משלי- אני עדיין אמשיך לשקר לעצמי. להעמיד פנים שאני מישהי שאני לא.

אפילו אין לי מושג אם אני באמת אוהבת לקרוא או שסתם זה נהפך להרגל שהתחלתי בילדות. קריאה, הדבר היחיד בחיי שאני בטוחה לגביו, אין לי מושג אם הוא באמת שלי. אני זוכרת את היום- או ליתר דיוק הלילה- בו התחלתי להתעניין בקריאה. היינו בטיול שנתי בכיתה ג'. ילדה שישנה לידי קראה ספר לפני השינה שנראה מעניין. זאת גם הייתה ילדה שמאוד רציתי להתחבר אליה ולהיות בקרבתה ובמקרה יצא שאנחנו ישנות קרובות זו לזו. היא הייתה חברמנית כזאת חברה של כולם. לכן רציתי להתקרב אליה, להיות בקרבתה, ואולי גם לספוג על הדרך את החברמניות שלה כך שאני אהיה קצת פחות כהה ומתוסבכת מבפנים. הספר שהיא קראה נראה מעניין אז שאלתי אותה לשמו. לאחר מכן התחלתי לקרוא אותו. עם הזמן הקריאה התפתחה למן הרגל. אבל אין לי אפילו מושג אם אני באמת אוהבת את זה או שזה סתם הרגל שפיתחתי כדיי שיהיה נושא שיחה משותף שאני אוכל להתקרב אליה.

אין לי מושג מי אני. אני קליפה ריקה. חלולה. חסרת אישיות. שלובשת מסיכות ויכולה להיות כול דבר ודבר אבל אין לה מושג מי היא. היא האמיתית.

אין לכם מושג עד כמה זה דפוקה ההרגשה שאתה לא מכיר אפילו את עצמיך. שאין לך אישיות. שאין לך שום בן אדם שקרוב אליך בכול העולם.

אחת הסיבות שאני לעולם לא אוכל לדמיין את עצמי במערכת יחסים זה שאני לעולם לא אוכל להיות כנה עם מי שאני אהיה איתו במערכת יחסים.

איך אני אוכל להיות כנה איתו, שאין לי מושג מי אני באמת?

וחוץ מזה- מי יתאהב בי, קליפה ריקה חסרת אישיות?

ובנוסף- גם מי שיתאהב בי לא יתאהב באני האמיתית. כי אין לי אני אמיתית אפילו אני לא יודעת מי אני האמיתית ואם אני לא יודעת אז איך מישהו אחר אי פעם ידע ויתאהב? גם אם מישהו יתאהב בי הוא בעצם יתאהב במסיכה שאני אבחר לשים עליי שאני אהיה בחברתו ומה שווה אהבה אם היא מבוססת על שקרים ומסיכות? אז זאת תהיה אהבה מזוייפת. ואהבה מזוייפת לא שווה כלום.

אהבה צריכה להיבנה על כנות, אמון, ורגש. ואלה דברים שאני לעולם לא אוכל לתת כיוון שאין לי אותם. אני לא מרגישה את מה שהחברה מרגישה אני דפוקה אני שונה מבחינה ריגשית אני לעולם לא אוכל להיות כמו כולם.

וכול מה שכתבתי פה זה לא סתם מחשבות הורמנליות מטופשות של גיל ההתבגרות. אי פעם שמעתם על מתבגר שמשקר כול חייו לגביי זהותו, דואג לגביי דברים כמו אלצהיימר בצורה כמוני, לובש מסיכות כול היום לא יודע מי הוא בעצמו ומודה שהוא בעצם הנבל? אם כן תכירו לי אותו.

2300 מילים של פריקה מי היה מאמין שיש לי כול כך הרבה לפרוק? טוב אלה דברים שאגרתי בלב הרבה זמן מרגיש טוב לשחרר אותם החוצה.

מי שקרא/ה את הכול עד לכאן תודה לך על שקראת את כול זה מקרב לב את/ה בטח מישהי/ו עם המון סבלנות וזמן פנוי אחרת אין לי מושג למה מישהו ירצה לקרוא את כול החפירות שלי.