כולם היו עצובים, ובעיקר כעסו. אבל לא הארי. הוא חייך ברוע לב אל העולם. המטרה שלו לא הייתה להרוג את המוגלגים. הוא רצה להשתלט עליהם. זמן רב הוא פועל בסתר עם הלורד וולדמורט, ששמח לקבל אותו אל שורותיו. לא היה לו אכפת מכלום. מאף אחד. הוא צחק.

אף אחד עוד לא ידע את תוכניתו, גם לא הלורד וולדמורט. הארי ניצל את כולם. הוא הסתובב, ומצא מאחוריו בדיוק את מי שחיפש. אלבוס דמבלדור. "שלום, פרופסור" אמר הארי ללא רגש. "להתראות, פרופסור" הארי נעץ בו מבט אדיש, כאשר רצח את המורה האהוב עליו עלי אדמות. הרמיוני צפתה במתרחש. היא לא הבינה מה קורה שם. רון, בוא מהר! חשבה במוחה מהר. הארי הלך משם בצעד בטוח. רון הגיע לשם. הרמיוני ביטלה ממנו את האימפריוס. היא זרקה אליו את שרביטו. היא נתנה גם לנוויל את שרביטו ולג'יני את של הארי. "לכו" אמרה הרמיוני לנוויל, לונה, וג'יני, שמיד צייתו וברחו משם. "רון, אתה לא תאמין, הארי עובד עלינו! הוא רצח את דמבלדור! הוא הרג את מאלפוי, הוא, הוא.." "הוא מה?!" שאל רון, מבוהל. "הוא רוצח!" רגזה הרמיוני. "אבל אם הוא יהרוג אותנו..." לחשה הרמיוני, "יש משהו שאני לא מוכנה למות בלעדיו" דמעה זלגה מעיניה. היא נצמדה אל רון. שפתותיהם התקרבו זו לזו, ולבסוף נצמדו. הרמיוני הרגישה את נשימתו החמה של רון מתערבבת בשלה. הנשיקה נמשכה שניות ספורות, אבל להרמיוני זה הרגיש הרבה יותר.

במקום להשתתף במלחמה נגד המוגלגים, הרמיוני ורון בילו את מרבית זמנם החופשי בלתכנן איך ישיבו אליהם את הארי. "את חושבת שהוא משתף פעולה עם וולדמורט?" שאל לבסוף רון. "אני לא יודעת. באמת, זה הדבר האחרון שציפיתי שיקרה. היה שבוע כל כך גרוע!" קראה. רון נפגע מעט, משום שאחרי הכל, זה היה השבוע בו הוא והרמיוני הפכו לזוג, מה שהוא חולם עליו כבר שנה וחצי. "אוי, לא התכוונתי להעליב. כלומר, אה, אני..." מלמלה. "זה בסדר" אמר רון, משום שהוא שמח על זה שהרמיוני הבחינה במצוקתו, זה רק מראה שהם אפילו יותר מתאימים.

אחרי שיומיים נוספים עברו, קרה מה שכל המוגלגים ציפו לו. הקוסמים נכנעו. היה למוגלגים שלטון מוכח. אבל הארי לא הניח לזה לעצור אותו. הייתה לו תוכנית מגובשת במוחו. הוא מאוד רצה מלחמה בין הקוסמים למוגלגים, כדי שמרבית האנשים באנגליה ימותו, וכך יהיה לו ייתרון, ולכן, גרם למפגש הלא צפוי בין לונגבוטום ולראש הממשלה.

הארי אולי פעל עם וולדמורט, אך תוכניתו הייתה גדולה מזה. הוא ידע על ההורקרוקסים של הלורד, והתכוון להשמיד את כולם. הוא רצה לרצוח את וולדמורט, ולהשתלט במקומו. צחוק קצר נמלט מפיו.

"הלורד" אמר כאשר הגיע אל המערה של וולדמורט. "הארי," הנהן לעברו וולדמורט. וולדמורט החשיב את הארי כשותפו, כמעט. היה רק משהו אחד שהארי היה צריך לעשות בכדי להפוך לשווה ערך אליו, מבחינתו. "הא הצלחת במשימתך?" שאל וולדמורט את הארי. "אכן כן. אלבוס הוא לא יותר מגופה חסרת חיים כרגע. השניים צחקו. "כל הכבוד לך, הארי. זהו משהו שאני לא הייתי יכול לעשות בעצמי" אמר וולדמורט, בסבר פנים חמור מעט. לוולדמורט היה קשה להודות בדברים שאינו יכול לבצע. אך בפני הארי הוא הודה כרגע, משום שכטת הם שותפים. לפחות זה מה שהארי חשב. לוולדמורט הייתה תוכנית דומה לשל הארי. הוא תכנן שהארי יהרוג בשבילו מספיק אנשים, ואז וולדמורט יוכל לרצוח את הארי, ולקבל את ההורקרוקס האחרון שלו. סוף סוף יהיה בן אלמוות. רגש התפתח בתוכו. תקווה. וולדמורט לא אהב להרגיש. הוא דחק את הרגש לפינה ונשאר אדיש כתמיד. 

---

 אני יודעת שזה קצרצר. סליחה. ני במחסום כתיבה