השעה הייתה ארבע לפנות בוקר כשמולי העירה את כולם. "בחמש אנחנו יוצאים. להתארגן!" קראה ברחבי הבית כאילו שזו סתם איזו טיסה משפחתית ולא קרב לחיים או למוות. בארבע וחצי כולם היו מאורגנים, כולל רון וג'יני, שפשוט ישבו ושיחקו טאקי מתפוצץ. "רוצה שח מט קוסמים?" שאל רון בתמימות את אחותו. "אוקיי" ענתה לו, והשניים עברו משחק. בשעה חמישה לחמש הארי קרץ לרון, וכולם יצאו מהבית. "הארי, אני ראיתי. מה אתם זוממים?" שאלה הרמיוני. "ראית מה?" ענה לה הארי בחוסר הבנה מובהק, אך מזויף. "אתה קרצת לו, הוא לא התווכח, מה הולך פה?" לפעמים הרמיוני חדת הבחנה מדי. "מי?" שאל הארי. "אל תיתמם הארי. זה רון, ואתה יודע את זה. נו, ספר!" דחקה בו. "טוב, בסדר. רון רוצה לבוא להילחם. זה הכל" "אוי הארי..." מלמלה. "מה?" שאל. "האמת, אני חושבת שזה רעיון טוב." פסקה. הארי הופתע. הוא החל להתמלא כעס על עצמו מכך שהופתע, ואז התמלא כעס על הרמיוני, מכך שהיא לא מחמיאה לו מספיק. ואז הוא חשב כמה המילה מחמיאה דומה למילה חמאה ולפתע הוא נהיה רעב. "אני מתחיל להשתגע..." השתנק הארי. "הארי!" נשמעה לחישה. "זה אני" עוד לחישה. "רון?" "כן, וג'יני," צפצף קול קטן. "ששש, תהיי בשקט!" נזף רון באחותו. "נתתי לה לבוא כי היא אמרה שאם לא היא תלשין עלי..." הסביר רון בקול חרישי.

קבוצה עצומה של קוסמים עמדו במקום המפגש. הם זרקו אחד לשני מילים כמו "אנחנו נצליח!" "לא לדאוג!" "הם רק מוגלגים" וכדומה. לאט לאט, מוגלגים עמדו במקום ובהו בקוסמים. ראש הממשלה הגיע. "שלום!" קרא פאדג', שר הקסמים. "אהא. למקומות, היכון..." צעק ראש הממשלה, "אש!!"

צרחות נשמעו מכל עבר. אנשים ירו, שיספו, ודקרו את יריבם. אבל ככל הידוע להרמיוני, אף אחד עוד לא מת. הרמיוני שלפה את שרביטה. לויקורפוס! חשבה בכוח. מוגל אקראי הועף באוויר מהקרסול.

בגלל שלהרמיוני לא היה אומץ להרוג אף מוגל לגם לא להרע למוגלגים, היא פשוט התקדמה בשרביט מורם משננת במוח, לויקורפוס, לויקורפוס! שוב ושוב. אחרי דקה כזאת, בערך כבר עשרים מוגלגים נטלו באוויר מקרסולם. בשלב מסוים, מישהו מצבא המוגלגים החליט שזה חייב להיפסק. הוא עזב את יריבו מהדו קרב. ורץ אל עבר הרמיוני. האיש לקח את החרב שלו, ונעץ אותה בגבה של הרמיוני.

הרמיוני קרסה, וביחד איתה כל האנשים שהעיפה. היא גססה על האדמה. עייניה נעצמו, ולכן, היא לא יכלה לראות את מבטו המופתע והמפוחד של האיש שניסה להרוג אותה.

כשהרמיוני התעוררה, כל גופה דאב. היא שמה לב לנזק שנגרם. על בטנה וגבה היו אינספור תחבושות, ספוגות בדם, ידיה היו מלאות חתכים שהיא לא הבינה מאיפה הגיעו, והיא לא הצליחה לזוז בכלל מלבד הראש. הרמיוני גילתה שהיא נמצאת בחדר העזרה הראשונה של המחילה, לשעבר החדר של פרד וג'ורג'. בתוך החדר היו ארבעה מרפאים שהתרוצצו, ושבע מיטות תפוסות באנשים. הרמיוני נאנקה, וזה גרם למרפאת אחת להתקרב אליה. "גריינג'ר בחיים." אמרה לאיזה מכשיר קטן ומוגלגי. "אפשר לבוא לבקר." פסקה. "לא, שימשיכו את הקרב בלעדי, לא צריך לבוא לבקר אותי!" קראה. "מאוחר מדי מותק, הם בדרך," אמרה לה המרפאת.

את הדלת פתחו הארי, וגברת וויזלי. "הרמיוני! את בסדר!" נאנח הארי בהקלה. "אה, אני לא אגדיר את זה כבסדר..." אמרה וחשפה את התחבושות הגדולות המכסות את גבה. "איפה רון? חשבתי שהוא וג'יני יבואו לבקר אותך," תמהה מולי. "אה, כן, הוא, אה..." מלמל הארי בחוסר אונים. "יואו, אמא, מיוני לפעמים קצת משעממת אז ירדתי למטה. אני וג'יני כאן. 'כל טוב." רון הגיח לתוך החדר. גברת וויזלי חיבקה אותו בהקלה. "טוב שלך אחי" מלמל הארי והוא ורון החליפו כיפים. בינתיים הרמיוני חשבה על מה שאמר רון. מצד אחד, היא התרגשה מהכינוי שנתן לה, ומצד שני פניה נפלו לשמע זה שהיא משעממת. למרות שבסך הכל רון תירץ ושיקר לאימו לגבי מקום הימצאו.

"אנחנו חייבים להיכנס! בבקשה!" התחנן איש מחוץ לדלת של המחילה. רק שתו של האיש, ורמוס לופין, אשר עמד על המשמר במרפאה, שמעו אותו. "לא." אמר בתקיפות לופין. "אבל היא הבת שלי" אמר מר גריינג'ר. לופין נחרד. אלו הם הוריה של הרמיוני. טוב, אם ככה, הוא ייתן להם להיכנס. "בסדר. אבל בלי נשק. להשאיר הכל בחוץ." פסק. מר וגברת גריינג'ר שמטו רובים. לופין הרים גבה. "מה?" שאלה גברת גריינג'ר. "טוב, בסדר," אמרה וזרקה על הצפה גם סכין דקה עשויה כסף.

שלוש דפיקות נשמעו. "כן!" קרא מבפנים מרפא אחד. את הדלת פתח לופין. הרמיוני חייכה אליו. רק שאז, שמה לב מי עומדים מאחוריו. "אבא," צמצמה את עיניה. "אמא," אמרה בכעס מובהק. "הרמיוני, אני כל כך מצטער," קרא מר גריינג'ר. "על מה?" שאלה אותו ברוגז ביתו. "אני כמעט הרגתי אותך..." אמר כמובן מאילו. "זה היית אתה?! למה עשית את זה?!" הרמיוני התפרצה מופתעת, ורק עוד יותר כעוסה. "לא ידעתי שזאת את, ופשוט פגעת בכל כך הרבה חברים שלנו..." מלמל. הטון שדיבר בו ריכך את הרמיוני. הוא עדיין אהב אותה, והוא באמת לא התכוון. הוא רכן לחבק אותה. "לא משנה באיזה צד את, אנחנו אוהבים אותך" לחש אליה. הוא ואשתו יצאו מהחדר. הרמיוני חשבה כמה דקות, ואז קיבלה החלטה.

"את משוחררת" אמרו לה המרפאים. היא הרגישה כבר הרבה יותר טוב בשלב הזה, וכבר עשתה מספיק חזרות בשביל לספר להוריה את ההחלטה, וכמובן גם להארי ולוויזלים.

היא צעדה בחשש דרך המסדרונות הארוכים במחילה. "את יכולה לעשות את זה" מלמלה לעצמה. "את יכולה לעשות מה?" שאל אותה מרפא שבמקרה עבר לידה. "אני צריכה לספר משהו חשוב לחברים ולמשפחה שלי, וזה לא יהיה לי קל. אז אני מנסה לשכנע את עצמי שאני יכולה לעשות את זה. המרפא חייך אליה באהדה. "את תצליחי. זה בסדר. שיהיה לך בהצלחה רבה!" אמר לה. היא מיד הרגישה טוב יותר. "תודה," חייכה אליו. "אני אזכור את זה"

הרמיוני המשיכה לצעוד ולצעוד עד שהגיעה אל הוריה. לפתע נשמעה קריאה. "הפסקת אש!!" זה היה פאדג', שר הקסמים. מסתבר שהוא רצה לדבר עם ראש הממשלה המוגלגי, ולכן הכריז על הפסקת אש.

---

היי!!
עוד פרק יצא! כבר תכננתי מוות אכזרי לכמה דמויות! איזה יום נפלא!! ברצינות. גם אם אתן לא אוהבות לכתוב, רק תנסו ליצור דמויות ולאמלל אותן. זה אחד הדברים המספקים בעולם! (אני כותבת בלשון נקבה כי רוב הקוראים שלי הן בנות. וואו, זה יצא משפט לא תקין בעליל, אבל לא אכפת לי) 

אני שוב אומרת, אני מעוות קצת את הדברים שקורים בספר...

אם אהבתם תנו כוכב!