פרק 1 - במי לבחור?

כל הקוסמים כאחד התכוננו למלחמה. הרי רק אתמול נודע להם שהתקיפה תתקיים ביום חמישי, והרי שהיום כבר יום ראשון בערב. אך הפעם המלחמה לא הייתה כנגד הצד האפל, שבראשו וולדמורט, אלא נגד המוגלגים, האנשים ללא טיפת דם אחת של קסם בגופם.

רק בני המוגלגים התלבטו, אלו המכונים 'בוצדמים,' משום שהם אינם ידעו באיזה צד עליהם לבחור. האם ללכת אל משפחותיהם, או אל חבריהם, קהילת הקוסמים.

הרמיוני ג'ין גריינג'ר התהפכה במיטתה. היא נמצאת בבית הספר הוגוורסט לכישוף ולקוסמות כבר שלוש שנים, ובסוף הקיץ עליה לשוב לשנתה הרביעית. אם היא תתקיים בכלל. הרמיוני נדנדה את ראשה, יוצרת בעזרת שתי אצבעות טבלה באוויר. היא חשבה, במה היא בוחרת? עליה לפנות אל הוריה, שגידלו אותה ואהבו אותה כל ימי חייה, שדאגו לה תמיד, ששמחו בשבילה למרות שעזבה אותם לטובת הקוסמים? או שמה עליה לתמוך בקוסמים, בחבריה? אל קהילת הקוסמים השתייכה הרמיוני בקלות, היא הייתה חזקה מאוד בכל תחום קסם שקיים, וזה המקום היחיד שבו הצליחה לרכוש חברים. מחשבתה נדדה אל רון וויזלי והארי פוטר, חבריה הטובים ביותר. היא דמיינה אותם נלחמים בה ובהוריה. מאחורי הארי ורון זיהתה הרמיוני פרצופים נוספים שהכירה, למשל את ג'יני וויזלי, אחותו של רון, שהתחברה איתה במהירות, ואת לבנדר בראון ופראוויטי פאטיל, חברותיה לשכבה, את מינרווה מקגונגל, המורה שאהבה ביותר.

הארי ורון חיכו לתשובה ממנה. הוריה חיכו לתשובה ממנה. היא לא ידעה מה לבחור.

הרמיוני נאנחה. בשיברון לב, היא ידעה מה עליה לעשות. היא נטלה קלף, ועט נוצה, שהיו לה בארון. הרמיוני שרבטה כמה מילים בכתב יד מדהים, אך לפתע הבינה שאין לה דרך לשלוח את המכתב. טוב, חשבה לעצמה, אני בכל מקרה הולכת למחילה מחר, אוכל להגיד להם אז.

הרמיוני לא הצליחה לישון, ולכן, עשתה את הדבר החביב עליה כדי להירגע. היא משכה לידיה ספר גדול, ודפדפה בו. המילים התערבבו לה על הדף, מרוב לחץ לא הצליחה לקרוא.

"חלב," מלמלה. "זה תמיד מרגיע אותי." הרמיוני שאבה את החלב במהירות שכזו, שהיא לא נרגעה אפילו טיפה. השעון הקטן שלה, שבו השתמשה רק כאשר שהתה בעולם המוגלגים, זהר לשבריר שנייה. השעה הייתה כבר שלוש לפנות בוקר. הרמיוני רטנה בקול. היא לא ישנה אפילו לדקה בלילה הזה, והאמת שכבר שלושה לילות. "מותק?" אמה שהתעוררה מהרעש, הגיחה מתוך המסדרון. "אה, אמא, עובר עלי לילה קשה, זה הכל, רק שתיתי חלב..." החלה לתרץ. "מותק שלי, זה בסדר. את צריכה לחשוב, אני יודעת" חייכה בחום. "אבל אמא... כבר החלטתי" הפילה את הפצצה. "אה! ו... מה בחרת?" "א-אני..." גמגמה הרמיוני. "את עוברת אליהם, נכון?" ההבנה הכתה בגברת גריינג'ר. "טוב להתראות. את אינך בתי יותר. יש לי עבודה במרפאת השיניים לעשות." רטנה, אך במקום כעס, התמלא ליבה בעצב. וכך גם ליבה של בתה היחידה.

כל שארית הלילה הרמיוני בכתה, בעודה מתקשה לאסוף את חפציה. הוריה הכריזו שעד עלות השחר עליה לעזוב, מה שהחליטו רק משום שבסתר ליבם עוד דאגו לביתם.

השעה הייתה שבע בבוקר כשאוטו קטן חנה מול ביתה. מתוך האוטו יצאו חמורי סבר, שישה אנשים, שללא ספק לא היו יכולים להידחק אל האוטו הזה, כלומר שמדובר בלחש הרחבה.

הרמיוני רצה אליהם. "הארי, רון!" קראה. שני בנים צעירים, בני ארבע עשרה, חמש עשרה לכל היותר, חייכו אליה. האחד היה ג'ינג'י מנומש, והשני, שחור שיער ממושקף. ליד שני הבנים האלו, עמדו גבר ואישה, שניהם ג'ינג'ים, ממש כמו הבן שלהם שחייך אל הרמיוני. מחזיקה ביד האישה, עמדה נערה צעירה, שערה אדום כלהבה גם כן. וליד ארבעת הג'ינג'ים והממושקף, עמד איש גבוה, בעל עיניים תכולות, וזקן ארוך ולבן, ממש כשל צבע שערו. משקפי החרמש הקטנים שנחו על קצה אפיו נצצו. "בחרתי," אמרה בכובד ראש הרמיוני אל ששת האנשים. אלבוס דמבלדור הנהן לעברה בעידוד. רון וויזלי לחץ את ידה. "בכם" תשואות קטנות נשמעו, אך אחד לא פצה את פיו. וזה היה דמבלדור. "כעת, עלי לשוב למשרדי. דרך צלחה" אמר, חייך אל הרמיוני, והתעתק. ידו של רון נשמטה מידה, אך היא רצתה לשוב ללחוץ אותה, המגע היה כה חמים ומרגיע. "למה פרופסור דמבלדור בא?" שאלה, מטה את ראשה קלות. "הוא רצה לראות מה אמרת" השיב לה ארתור וויזלי. "לא היה אפשר לשלוח פטרונוס או משהו?" שאלה הרמיוני. "הוא, אממ, רצה גם להעביר לי ולמולי מידע כלשהו שלא ניתן להעביר דרך פטרונוס מדבר" מלמל ארתור. הרמיוני הנהנה. ג'יני וויזלי חיבקה אותה ביד אחת, ידה השנייה מתעסקת במשהו. הרמיוני הציצה, וראתה הבזק וורוד, בעוד ג'יני מכניסה אותו לתיק. הרמיוני תהתה לרגע מה זה יכול להיות.

עוד באותו היום התגלתה לה התשובה.

"ג'יני, מה זה?" שאלה הרמיוני כשפרקה את מזוודתה בחדרה של הוויזלית הצעירה ביותר. "מה זה מה?" השיבה לה, מבוישת, ג'יני. "הדבר הוורוד שיש לך בכיס" צחקקה הרמיוני. "זה? זה שום דבר!" מלמלה. "ג'יני..." טרטרה הרמיוני. "טוב, נו," מלמלה בבושה ג'יני. "אבל את לא מספרת לאף אחד!" פסקה. "מבטיחה," אמרה ברשלנות הרמיוני, מרוב סקרנות. "זו המצאה כזאת של מוגלגים, זה כדור שאם משקשקים אותו ושואלים שאלה, הוא עונה לך מה צריך לעשות. הוא מאוד עוזר לי," צחקקה בחיבה. "אבל את יודעת שאלו שטויות, נכון?" תמהה הרמיוני, שהכירה את המצאות המוגלגים הרבה יותר מג'יני. "לא! זה אמיתי!" התווכחה ג'יני. הרמיוני הנידה בראשה. "אפילו תראי," נדנדה לה ג'יני. "האם אני צריכה לנקות את החדר?" שאלה ג'יני באהדה את הכדור הוורדרד שבידה. בחלון הקטן של הכדור הופיעה הכתובת: מה פתאום! ואילו כאשר ג'ני שאלה "האם הרמיוני צריכה לנקות את החדר?" על הכדור הופיע הכיתוב בוודאי. הרמיוני התעצבנה קלות. "ג'יני! זאת שטות! תני לי את הכדור הזה עכשיו!" צעקה. "לא!" רגזה ג'יני. למזלן, הוויכוח לא המשיך, משום שמולי קראה להן לערוך את השולחן, משום ששעת צהרים כבר הגיעה.

הבנות השלימו, אך הרמיוני עוד הייתה נחושה בדעתה למנוע מג'יני ליפול בפח של הכדור הזה. הרמיוני חששה שבסופו של דבר לא תוכל להסתדר ללא הכדור הארור. אז בשעה מאוחרת בלילה (כי היא עדיין לא הצליחה לישון בלילות) קמצה הרמיוני ממיטתה, וחיפשה ברחבי החדר החשוך את הכדור הוורוד. לבסוף, מצאה אותו בין זרועותיה של ג'יני. בעדינות כדי לו להעיר את הנערה, חילצה הרמיוני את הכדור. היא ישבה מעליו במשך שעות ארוכות, מבצעת כשפים מסובכים. (היה מותר לה, כי בשלב השפל הזה כבר הסירו את החוק לבקרת קוסמות בקרב קטינים, 1875, פסקה ג', וגם את החוק באמנת הסודיות של קונפדרציית הקוסמים הבין לאומית, סעיף 13). בשעה חמש לפנות בוקר דחפה את הכדור בחזרה אל תוך ידיה המגוננות של ג'יני, וזחלה אל מיטתה.

השעה הייתה שבע בבוקר כאשר נשמע פיצוץ מאחד החדרים. "מצטער פרד!" נשמעה קריאה מרוחקת. "צריך להוסיף לפה זרעי דודאים. זה ימנע את זה!" קרא קול אחר, אך מאוד דומה. "פרד, ג'ורג', מה אמרנו על זה?!" מולי וויזלי התעצבנה, מהלכת בכותונת הלילה שלה אל בניה המאכזבים.

"בוקר טוב כדורי!" חייכה ג'יני. הרמיוני פיהקה. "כדאי לי ללבוש את הגלימה הצהובה היום?" שאלה בחיוך רחב. על הצג הופיעו מילים. לא ג'יני, חס וחלילה! "הממ..." ג'יני מצמצה מספר בעמים, בבירור מאוכזבת. "מה לגבי האדומה?" שאלה בתקווה. לעולם לא! הופיעו המילים. "טוב, ממילא אני לא אוהבת אותה... אולי הכחולה? אני אוהבת את הכחולה" ג'יני חייכה חיוך מאולץ. לא הפעם... המילים ריצדו. הרמיוני, באושר מסוים, על כך שתוכניתה הצליחה, דילגה אל השירותים כדי להתלבש.

לבסוף, ג'יני הגיעה אל השולחן עם גלימה קרועה ואפורה, כי "זה הדבר היחיד שהכדור הרשה לי ללבוש" לפי מה שאמרה לאימה.

"היום, אנחנו הולכים ליצור הגנה מכושפת סביב הבית הזה, ולהקים בו אגפים רפואיים, כדי שכל פצוע יוכל לבוא לפה. מרפאם רבים מהקדוש מנגו, וגם אחרים יבואו, משום שהבית הולך להיות האגף הרפואי המרכזי של הלחימה!" הכריז ארתור וויזלי. "למה האגף המרכזי לא יהיה בקדוש מנגו?" שאל רון. "כי הבית שלנו הוא גדול, ובמרכז האזור של המלחמה!" אמר בגאווה ברורה. הארי ורון הנהנו. "אנחנו נעבוד בקבוצות! הארי, רון, ג'יני, פרד וג'ורג', יקימו אגפים רפואיים בכל הבית. פרסי, מולי, הרמיוני, ביל וצ'ארלי יקימו הגנות סביב הבית. ואני הולך למשרד הקסמים." סיכם. "למה הרמיוני לא איתנו?" שאל הארי. ארתור צחק. ואז הוא הבין שהשאלה הייתה אמיתית, ולא צינית. "אה, כי היכולות שלה חזקות, ולכן היא יכולה לבצע כרגע קסמים ולא רק להקים אגפים רפואיים" מלמל. "אה" השיב הארי.

הרמיוני עבדה מאוד קשה, כי זו הייתה הסחת הדעת הטובה ביותר בשבילה. בינתיים, הצוות השני עשה רק שטויות. רון דאג לכיבוד, הארי מצא רדיו עם מוסיקה, פרד וג'ורג' תכננו מתיחות, וג'יני רק צעקה על הכדור שלה. "אתה לא יכול תמיד לומר לי לא!!" צרחה, אך בשלב מסוים התייאשה והצטרפה לחגיגה של הבנים. היא הניחה את הכדור בצד ונשנשה עוגיות קדרה וסוכריות ברטי בוטס. "איכס, יצא לי בטעם יבלות ברגליים!" קרא פרד, שאכל סוכרייה חומה עם עיגולים אפורים. "גלי קסם!" נשמע הג'ינגל המוכר מתוך הרדיו. "וכעת, נשמע את השיר 'קדרה מלאה אהבה לוהטת' של סלסטינה וורבק." אמרה השדרנית. "הו, בוא תבחש לי בקדרה, תבחש לאט, בנחת-" "אוי רון, תסגור את זה!" קרא ג'ורג' בגועל. רון כיבה את הרדיו. "בנים, איך הולך?" נשמע קולה של גבר וויזלי במעלה המדרגות. "היי! אני לא בן!" כעסה ג'יני. "אוי, תסתמי, את" השיב לה רון. "הכל מצוין!" צעק רון. "כן! אבל את לא צריכה לראות את זה בינתיים, אה, כי אנחנו עושים לך הפתעה!" המשיך ג'ורג'. "בסדר, אבל עוד חצי שעה אני רוצה לראות שלושה חדרים מסודרים!" צעקה בעצבנות. "חייבים לסדר!" פרד התעשת על עצמו. בתוך חצי שעה מה שגברת וויזלי ראתה... זה לא היה מה שהיא ציפתה לראות. טוב, עצם, היא כן ידעה שבסופו של דבר זה מה שיקרה, זה מאוד צפוי. שלושת החדרים היו הפוכים לגמרי, וילדיה, והארי, עשו מלחמת כריות. בלי גינוני טקס, קראה: "פרסי! אתה יכול לעזור להם?" בתוך שעה נוספת החדרים היו מסודרים.

---

היי! מה נשמע? תכתבו לי!

אם אהבתם תנו כוכב!