הארוחה היה החלק הכי פחות נורא של הערב, בתחילת הארוחה הכול עוד היה סביר. הוולקיריה שהונדינג הצמיד לי שמה היה סמנתה. "חברך יהיה בסדר, יצא לנו לראות את כל סוגי הפגיע שהיו באלפי השנים האחרונות" השבתי לה בבוטות "אבל זה לא עזר לכם להציל את אודין, נכון?" סמנתה שתקה ואז פתחה את פיה ואמרה "הוא יהיה בסדר..." מילותיה של סמנתה לא עודדו אותי, להפך, הם גרמו לי להרגיש רע יותר. התחלתי לשחק עם טבעת הכסף שתמיד ענדתי עלי ושאלתי את סמנתה "את בטוחה שאני לא יכולה ללכת לפגוש אותו?" סמנתה הנידה בראשה ואמרה "לא, הרופא אמר שהוא יוכל לבוא לארוחת ערב על מנת לספר לנו על החדשות..." הרכנתי את ראשי ושאלתי אותה "מה יקרה אם ריינרק יפרוץ?" סמנתה התעלמה משאלתי והורתה לי לבוא אחריה בעודה מתרחקת מדלתות העץ העצומות שדרכן עברנו, בדיוק ברגע שיצאתי מטווח הדלתות נשמעה תרועה עצומה שגרמה לי לחשוב שמישהו העמיד את חניבעל ליד האוזן שלי וגרם לו לתקוע תרועה יש באוזן שלי. שנייה אחרי זה זרם ענקי של נערים ונערות בלבוש מכול סוג וצבע עברו בדלתות. רובם היו עם שריון או עם חולצות טי שירט וג'ינס או חולצות טי שירט וטרנינג, אבל עדיין ראיתי כמה עם סינרי אוכל או בפיג'מה ואחד הגיע לבוש רק בבוקסר של אמריקן איגל. סמנתה תפסה בידי הימנית וזינקה לגובה שישה מטר מבלי להתאמץ אפילו והשאירה אותי באוויר יחד איתה בעוד זרם אינהייריאר. רק אחרי חמש דקות תמימות הזרם נרגע וסמנתה נחתה ברכות על הרצפה, בכול רחבי האולם ראשי האינהיירי הופנו כלפי בתערובת רגשות של פחד, התרגשות ואפילו דאגה. סמנתה ביחד עם עוד שלושה ולקיריות צעדו על עבר השולחן המרכזי שסביבו סעדו כמה חבר'ה מבוגרים שנראו בסביבות גילו של הונדינג, אחרי סריקה קצרה גם קלטתי אותו בצללים מנסה כמה שפחות להיראות על ידי האנשים שסביב השולחן. סמנתה כרעה ברך אל מול השולחן הגדול ואמרה בקול רשמי "הלורד הלגי, יש חדשות בדבר מצבו של אודין". אחד האנשים נחנק מהיין שלגם ואחרי רגע קם במהירות ואמר "סמנתה, ספרי לנו מה ידוע לך" סמנתה הסתובבה לאחור, אלי ואמרה אל האנשים "הברונים, לפני שעות ספורות הגיעו אל ואלהלה שני אנשים חדשים. הם הגיעו לכאן בעודם בחיים. הנערה טוענת שבפיה הודעה מאודין עצמו." אותו ברון שנחנק קודם מהיין אמר "התקרבי אלינו ואמרי את ההודעה אשר שלח לנו אודין" סמנתה הנהנה אלי בראשה לאות אישור. צעדתי אל עבר האיש כשמבתנו נעולים אחד מול השני, כשהייתי במרחק עשרה מטרים ממנו עצרתי ויכולתי להרגיש את כל העיניים באולם נעוצות בי. הרמתי את כולי לעד כמעט צעקה ואמרתי "שמי הוא ריינה, בת בלונה. מוקדם יותר היום שלח אותו אודין ביחד עם שני צוותים נוספים אל נידווליר ואל פולקוונג על מנת לידע את פריה ולוחמיה ואת הגמדים על בואו של ריינרק..." דברי יצרו את האפקט המתבקש, עשרות האינהיירי התחילו להתלחשש בעצבנות אבל אני המשכתי "אודין הורעל, הוא חולה אנוש ואנשינו מנסים להציל אותו מאחר ואתם לא הצלחתם..." צעקות התחילו לעלות בין שורות האינהיירי וקריאות בוז ואמירות כגון "זה שקר!" אבל היו גם כמה ששתקו והאמינו לי, חבל שהברונים לא היו כמוהם כי גם הם קמו על רגליהם ואמרו "ומדוע שנאמין לך בת בלונה? איזה הוכחה יש לך שתאמת את דבריך?". אף פעם לא הרגשתי כמו עכשיו, חסרת מילים. פתחתי את פי וסגרתי אותו, פחד מילא אותי כאשר אלפי המבטים שננעצו בי הפכו לזועמים. לפתע הדלתות נפתחו בתנופה אדירה וקור חד נכנס אל תוך האולם. כמעט מיד האש שבמחתות כבתה, פתיתי שלג התחילו לרדת מן התקרה, האינהיירי התחילו לרעוד ולזוע מקור. האיש שנכנס התחיל לפסוע באטיות לעברי, במבט ראשון לא זיהיתי אותו אבל אחרי רגע שמתי לב לחרב העשויה ברזל סטיגאי, השיער השחור והמבט השקט והעצוב. ניקו התקדם לעברי כשהוא נשען ביד אחת על ולקירה ובידו השנייה הוא השתמש בחרב שלו בתור מקל הליכה. לא האמנתי עד כמה מצבו יכול להידרדר תוך שעתיים אבל עכשיו גופו נראה צנום יותר כאילו ירד בשעתיים שניים שלושה קילו, עורו נהיה חיוור כמו עור של ערפד, עיניו נראו שקועות יותר ושקיות סגולות עתרו את סביבתן של העיניים. אבל היה דבר אחד שנשאר כמו שהוא בניקו, מבטו הנחוש, האש שבעיניו נשארה כשהייתה. ניקו צעד בשקט לעברי ויכולתי ממש לראות את עורקיו הכחולים נצמדים לדופן עורו וחששתי שעוד שנייה הם יצאו מגופו. כשניקו היה ממש מטר מולי לא יכולתי לראות אותו ככה ושאלתי "ניקו... מה קרה לך?" ניקו שתק וראיתי את כל האינהיירי פוערים את פיותיהם ועיניהם ננעצו בו. אחרי דקה שנדמתה כשעה ניקו הסתובב אל עבר האינהיירי ואמר "אינהיירי, כל אשר ספרה לכם ריינה הוא נכון, אני עצמי סיכנתי את עצמי במסע הזה אף על פי שידעתי שהוא יאיץ את מותי" דמעה אחת ירדה מעינו של ניקו כשהוא המשיך "המסע הזה לפה גרם לתמותה מהירה של הגוף שלי בגלל הכוחות שהתעסקתי בהם על מנת להציל את חברי בזמנו. אודין הזהיר אותי שאם אבוא לכאן אני... אני אמות בתוך שבוע לכול היותר. הסכמתי לקחת את המסע הזה בידיעה שאת השבוע האחרון לחיי אני אוכל לעשות הכול למען מי שאני אוהב, בין אם זה חברי ובין אם זה משפחתי" ניקו שלח את ידו אלי ואמר "אני אעשה הכול למען מי שאני אוהב" אחזתי את ידו ולפתע הרגשתי שהטמפרטורה יורדת בעוד עשר מעלות ומקפיאה אותי עוד יותר, פתחתי את פי ועננת אדי קור יצאה מפי. קול ריסוק ענק גרם לי להפנות את מבטי על עבר שולחן הברונים ששם במרכזו עמדו כעת שלושה נשים קשישות, פניהם היו כחושות ומתות אבל עיניהן בערו בעוצמה שלא תאמנה. שלל תמונות הציפו את ראשי ברגע שמבטינו הצטלבו, ראיתי אותי ואת ניקו מטיילים בפארק אוחזים ידיים ביחד. התמונה התחלפה כעת אני וניקו הפלגנו על סירה הרחק מעיר כסף עצומה. התמונה התחלפה כעת אני וניקו החזקנו ביחד ידיים כששנינו עומדים על חומה עצומה בנויה אבן לבנה בעת שהשמיים מעלינו מתלהטים וצבא עצום מתקרב אלינו, המבט בעיניו, הפחד, הכאב ואפילו היריעה נראו אמיתיים כל כך שלרגע פחדתי שאני שם. בשנייה חזרתי לתוך אולמות ואלהלה, כעט כול העיניים הופנו אלי ואל ניקו בעוד הסבתות הזקנות אומרות בהרמוניה מצמררת "הפור נפל... גורלכם הוא להילחם ולמות בריינרק." סמנתה השתנקה ואמרה בקול צפצפני "הנורן!" ניקו נד בראשו ואמר "לא, לא הנורן, אלה שלושת אלות הגורל...". אלות הגורל דיברו שוב והפעם התלווה אל קולם רעם עצום

"כשהבוגד יעלה וריינרק יגיע.

רק בן פוסידון את הקרב יוכל להכריע.

האויב אשר בצללים נחבא, המובס אשר לנקום נשבע.

כעת ישוב וימיט על העולם אפלה שכמותה לא הייתה."

ניקו מלמל "כבר שמעתי את הנבואה הזאת, פרסי סיפר לי עליה" אלות הגורל המשיכו

"קורבן גדול ישלמו האלים

והקרב יסתיים רק בזכות הגיבורים

פנו אל יוטנהיים שם התשובה

אך רק שלושה את החורף הקשה יוכלו להשיב לקיץ חזרה".

שלושת האלות השתחוו לפני האיינהרי ונעלמו בעננת גז ירוקה. הלגי נעמד על רגליו ואמר בקול "ואלהלה, שעתנו הגיע. הגיע הזמן להגן על חומותיה של עיר האלים. אורחינו נשאו עבורנו הודעה חשובה וכעט הגיע הזמן שנשיב להם כגמולם, בוא נראה ללוקי ולכוחותיו מה קורה כאשר מנסים לצאת נגדנו למלחמה" כשסיים את דבריו הוא הרים את ידו וכול האולם שאג, אך אני לא. הבנתי מה הוא עושה, הוא עודד את לוחמיו למרות שידע את האמת, מעטים ישרדו את הקרב הזה והוא לא יוכל לתת להם להרפות מהאומץ שלהם הם יזדקקו לכול לוחם שיוכלו להביא. לקחתי את ידו של ניקו ואמרתי "אני יעשה הכול עבור מי שאני אוהבת..." ניקו תפס את ידי ואחרי זה כרך את זרועותיו סביבי בחיבוק ובכה אל תוך כתפי. הבטתי אל עבר השמיים זרוע הכוכבים ואמרתי "אני ידאג שזה יקרה, אני וניקו נשרוד את זה. אני נשבעת".