אנבת'

שמעתי במעורפל קול מדבר "הלורד הם יגיעו בקרוב, עלינו להתכונן" קול שני השיב לו "אל לך לדאוג, צבאותיי יכניעו את האיינהריי! הניצחון יהיה שלנו!" שמעתי שאגות וקריאות קרב אבל שום קולות לחימה. קול חדש הצטרף לשיחה ודיבר "למה הבאת את הנערה?" הרגשתי יד קרה כקרח נוגעת בכתפי ואחרי זה הקול השני דיבר "הגופים המארחים הקודמים שלי פיתחו חולשה אל הנערה... הייתי צריך להבטיח לזקן שלא אפגע בה עד אשר אשתלט על הגוף. אובכן השתלטי עליו ועכשיו הנערה הזאת תשלם על פשעיה נגדי, בראשה." ניסיתי לפקוח את עיני אבל גופי סירב להיענות לבקשה הקטנה הזאת. הקול השלישי דיבר שוב "בני הבוגד יגיע עמם" הקול השני דיבר שוב "כעת כשנפטרנו מפרסי ג'קסון, אף אחד, שום דבר, לא יוכל להביס אותי."

***

פרסי

שלפתי את אנקולוסמוס מכיסי והתחלתי לרוץ לאורך החומה לכיוון השער המרכזי, טריטון וצבאו היו ממש מאחורי והכניעו כל דבר שעמד כנגדם. זינקתי ממפלצת למשנה בלי רחמים, שיספתי וגדעתי איברים וגפיים נעצתי ודקרתי את המפלצות בלי שום רגש, בניתוק מוחלט. כל איינהריי או חצוי אויב שהיה מתמודד מולי גורלו היה דומה למפלצות. מלפני נלחמים את דרכם אל עבר השער הראשי, היו אחד עשר החצויים שהגיעו איתי מהמבצר וברשם היה האחד והיחיד ג'ון בראון. כל פיסה חשופה מגופו של ג'ון נשאה נשק, שישה סכינים בתוך נדנים שהיו מוצמדים שלושה לכול רגל שלו, שתי חרבות שהיו מחוברות לגבו בצורת איקס, גרזן בכול יד, שני אקדחים שהיו מוצמדים לחגורתו ואפילו שרשרת רימונים שנתלתה באלכסון לאורך חזהו. ג'ון נלחם בהרבה יותר מזעם או שנאה, זה גם לא היה בדיוק מרירות הרגש שלהט בעיניו היה עמוק יותר ומורכב יותר. לרגע ראיתי כנגד רצוני את ההשתקפות של לוק קאסלאן בתוך הנער הזה. אחד האיינהריי העיף מידו של ג'ון את הגרזן שלו וג'ון הגיב בתנועת מפרק קלה בידו וסכין זעירה בצבצה ממתחת לזרועו, במכה אחת הוא נעץ את היד בצווארו והסכין חדרה את עורו של האיינהריי. השער הראשי שפעם היה שער עשוי עץ אלון עבה ומוצק כעט היה מרוסק ובוער שכששני חתיכות השער נעקרו ממקומם. חלפנו בתוך השער בעוד כוחותיו של טריטון מתפרסים שדה הקרב ובולמים חזרה את כוחותיו התשושים של קרונוס ומסייעים לאיינהריי של אודין. ג'ון ושאר אחד עשר החצויים שאיתו עצרו לרגע ונתנו לי להשיג אותם. לוק שאל אותי "אז, מה התוכנית פרסי?" לפני שהספקתי לענות ברק הבזיק בשמיים ונחת מולי, מתוך הברק יצא האחד והיחיד, ג'ייסון גרייס כשפרצוף זועם על פניו ודם מרוח לכול אורח גופו. אם ג'ייסון היה מופתע מהופעתם של אחד עשר חצויים מתים הוא לא הראה את זה אבל ממני הוא הופתע במיוחד, בעוד עיניו סורקות את גופי הרגשתי כאילו עומדת להתפוצץ פצצה בין שנינו. שאלתי את ג'ייסון על מנת להפר את הדממה בין שנינו "איפה אנבת'?" מבטו של ג'ייסון נסק אל החומה והלבין לגמרי אחרי רגע. עקבתי אחרי מבטו והסתכלתי על הקטע המסוים שעליו הסתכל וראיתי שהוא כולו היה הרוס מקליע של בליסטרה. כרעתי על ברך אחת כשהפחד גאה בי, הפחד שאיבדתי אותה שוב ודווקא כשהייתי כל כך קרוב. זעם התחיל לגאות בי ושאלתי את ג'ייסון "איפה קרונוס?" ג'ייסון הצביע אל עבר הארמון המרכזי שם כל חייל איינהריי שנותר ניסה לפרוץ את ההגנה של חייל החלוץ של קרונוס. סחררתי את אנקולוסמוס בידי ולחצתי על ניצב החרב, הרגשתי שהלב שלי דופק מהר יותר ויותר עם כל שנייה של עוברת. שלחתי מבט אל עבר החצויים מחפש אישור בעיניהם, כולם הנהנו. הרמתי את אנקולוסמוס באוויר והתחלתי לרוץ אל עבר הארמון כשכולם מאחורי.

***

בעודנו רצים אל עבר הארמון עוד ועוד אנשים הצטרפו אלינו, יכולתי לראות את ניקו רץ ליד בן האדס שהגיע איתנו שולח אלי מבטים של פליאה ואי אמון, ליאו בעודו רוכב על פסטוס מעלינו צורח מילות עידוד ויורה פרצי אש על כל מפלצת שעמדה מולנו. עשרות מפלצות בלמו את האיינהריי אל עבר החומות חזרה, המהומה ששררה בעיר האלים השפיע על הכול. באיזשהו שלב ג'ון נעלם ואחרי רגע ראיתי אותו שוב רוכב על מרכבתו הרתומה לאיילים זהובי הפרווה. ג'ון לחץ על מקש שהיה במרכבתו וחפץ קטן נפל מטה אל עבר מרכז שדה הקרב, שם נלחם ת'ור בכבודו ובעצמו. ת'ור בהחלט לא נראה כמו בסרטים שלו, הוא נראה.. גברי יותר ופראי הרבה יותר. מעל שריון הקשקשים שלו הוא לבש גלימה אדומה ובזה הסתכם כל הדמיון בינו לבין הדמות ששיחקה אותו בסרטים. ג'ון צעק ממרכבתו "הלורד ת'ור, הפטיש שלך!" מבטו של ת'ור נסק למעלה מחפש את הדבר אותו שמע. כשעיניו מצאו את החפץ הוא קרא בקול "גש אלי, מיולניר!". החפץ טס לעבר ידו הפרוסה של ת'ור וזה תפס אותו בקלילות, עשרות ברקים התערבלו בשמיים וריח הסערה מילא את נחירי, ברקים ירדו מהשמיים והכו בענקים ובחיילי האויב, הופכים אותם לערמות אפר בשניות ספורות. אחד הברקים פגע ישירות באל הרעם אבל זה צחק בעת שהברק הסתחרר על שפמו והעלה ריח של שיער שרוף לאוויר. מאחורי מייקל יו ואפולו התחילו לפנות בשיטתיות חיילים מעל פני הרחוב בעזרת חצים, מפנים לנו את הדרך למדרגות שמובילות להיכלו של אודין.

***

אנבת'

קרונוס הוריד את החרמש שלו שוב וראשו של עוד אחד מהברונים התנתק מגופו והתגלגל לרצפה. עשרה מתוך שניים עשר הברונים נתפסו ונהרגו. כעת לא נותר עוד אף אחד מלבדי. שני איינהריי החזיקו בי ולקחו אותי על פני האולם אל עבר כס אודין שכעת במקומו היה בול עץ מרוח בדם. קרונוס מצדו ישב בנוחות על כס עשוי אבן בזלת שעוצבה לצורתו, ידו עוברת על החרמש באיטיות, מתענג על הרגע. לוקי נעמד לצידו, כול פרצופו היה מלא עור אדום ונפוח, שלפוחיות היו על כול גופו ולא נראה שקרם גוף יעזור במצב שלו. לוקי החווה בידו בחלל האוויר ותמונה שדמתה לתמונת איריס-נט הופיעה באמצע ההיכל. ראיתי את ניקו וריינה מתקדמים לאט אבל בטוח אל עבר היכלו של אודין כשעשרות לוחמים מאחוריהם, הם באים אלי. קרונוס שאג בזעם ואמר "בני התמותה רוצים אויב להילחם בו? אני אדאג שיהיה להם אויב מאתגר במיוחד!" קרונוס הנהן אל לוקי וזה פרס את ידו, כשסגר אותה מספר שניות אחר כך היה בידו קרן עשויה קרח. לוקי נשף אל תוך הקרן והאוויר התחיל להתערבל ולהיטשטש ומצדו של האל הבוגדני זינק זאב עשוי קרח. הזאב לא היה גדול במיוחד, כמו זאב רגיל אבל עיניו היו קרות כקרח, מעידות על האינטליגנציה ותאוות הדם של הזאב. הזאב יצא בריצה מההיכל, בכול מקום שעקבותיו היו נשאר מעטה קרח דק בצורת כפה של זאב. קרונוס חייך בנבזות ואמר לי "סופם של חבריך יגיע בקרוב... כמו זה שלך".

***

מידגארד- 20 קילומטר ממחנה החצויים.

סאלי ג'קסון צחקה. לאחרונה היא הייתה צוחקת יותר ויותר, לאור המצב רוח הטוב ששרר בה היה מפתיע לכול הדעות אבל גם מובן בהחלט. לפני חצי שנה שבה להתאחד עם בנה שנעדר כמעט שנה. הייתה השפעה רבה על השיבה של פרסי לחייה של סאלי. במהלך החצי שנה שנעדר ניסה פול שוב ושוב לנסות לרומם את רוחה הוא תמיד נחל תבוסה, אנבת' גם היא ניסתה להיות חזקה למען שתיהן ולעיתים הצליחה ולעיתים הייתה מחריפה את המצב של שתיהן. פול היה מודע בהחלט להשפעה של כל דבר שאשתו חוותה מאז היעלמותו של בנה והיה דואג תמיד לצאת איתה לטיולים לאור הכוכבים ומנסה להשכיח מליבה את פרסי. "הלילה זה הלילה" חשב פול בעודם צועדים בנחת לאור הירח והכוכבים, הנוף החשוך הוסיף רובד קוסמי נוסף למקום. פול פרש מחצלת קש ישנה על צלע גבעה ירוקה ונשכב לאחור בהנאה. סאלי נשכבה לבדו ואמרה בקול חלש על מנת לא להפחיד חיות שכנראה היו סביבם "איזה יופי" פול חייך במקצת והשיב "ממש, דברים כאלה לא רואים כל יום". לפתע כול השמים החשיכו ונראה כאילו הכוכבים ואפילו הירח עצמו נעלם, גלים בצבע ירוק נמתחו בשמים כמו הזוהר הצפוני רק מרושע יותר. פול זינק ממקומו וסאלי הגיבה כמוהו. פול אמר את המובן מאליו "פרסי" סאלי הנהנה והרימה את התיק שארזה זה מכבר על כתפה ואמרה "יש לנו טלפון לעשות". בצלצול השני קול ענה מהקו השני "פרסי...?" שאלה סאלי ג'קסון בחשש אבל קול אחר ענה "לא גברת ג'קסון, זאת קלאריס לה רו." הצבע אזל מפניה של סאלי ג'קסון והיא קפאה במקומה, פול רק למראה הצבע אוזל ממנה הבין מה קרה ולקח את הטלפון מידה ואמר "מיס..." הקול מהצד השני השיב "לה רו" פול המשיך "כן, גברת לה רו, כמה זמן ייקח לכם לשגר אלינו דרך תחבורה למחנה?" רחש סטטי נשמע לרגע ואז קולה של הנערה השיב שוב "אנחנו כבר בדרך אליכם" פול שאל "אתם יודעים איפה אנחנו?" קול אחר ענה הפעם, קול שהיה שייך בעליל לנער "אדוני, כל מפלצת ברדיוס עשרים קילומטר יודעת איפה אתם".

***

פרסי

רצתי במורד הרחוב הראשי של אסגרד כוח החלוץ של קרונוס, דוגמה ומופת לאימון מסיבי וקשוח נשבר ברגע שהמפלצות חשו בהגעתם של חמש עשרה חצויים שהתקרבו בצורה מאיימת למדי שכללה דרקון ארד נושף אש, צבא שלדים באדיבותו של בן האדס (המת), ולא מעט פיצוצים ואש יוונית שבקנדורף הביא עליו. המפלצות נסוגו אל עבר המדרגות שהובילו להיכל, ההיכל נבנה על פסגתה של גבעה במרכז אסגרד. רצתי אל עבר המדרגות, לא היה לי אכפת עוד מחברי הצוות שלי, רק דבר אחד העסיק אותי, להגיע אל קרונוס. האדמה התחילה לרעוד בצורה מסיבית ומסביבי אנשים ומבנים פשוט קרסו, נראה שמקור הרעידה היה היכלו של אודין. כשהרעידות נפסקו יכולתי לראות משהו מזנק מראש המדרגות וחיילי האויב הריעו בשמחה. הדמות הייתה מטושטשת ונעה מהר מאוד. רעד של קור חלף בגופי, פתית שלג נחת בעצלתיים בכף ידי. ג'ון שלף זוג אקדחים מחגורתו וכיוון אל היצור, לרגע היצור עצר ואחרי שעצר יללה מקפיאת דם התגלגלה על כל פני עיר האלים. מאחורי מגנס מלמל "למה זה חייב להיות זאב?" הזאב עצר בראש מדרגות ההיכל והשקיף עלינו מלמעלה. עיניו של היצור נקבעו בי. הזאב לקח שלושה צעדים לאחור ואז זינק מראש המדרגות, תוך כדי נפילה כלפי מטה הזאב גדל וגדל עד כשהיה בתחתית במדרגות הוא היה בגובה עשר קומות, פרוותו הכחולה הדיפה צינת קור, מתוך פיו יצאו עננות קור וכשנשף פרצי קרח היו מקפיאים את כוחות האיינהריי והלוחמים סביבו. ג'ון נשף בתדהמה ואמר "לוקי השתגע! הוא זימן את אורפן, זאב הקרח." האיינהריי התחילו לסגת אל הכיוון המנוגד להיכל אודין. רק אני, ג'ון, ניקו, אפולו, ליאו, בתוספת אחד עשר החצויים המתים וכמה גמדים נותרנו להביס את זאב הקרח. סחררתי את אנקולוסמוס והתחלתי לרוץ אל הזאב, כפה אחת שלו חבטה לכיווני, המהירות שלה היה כל כך מהיר שלא הספקתי אפילו לנוע עוד צעד אחד והכפה כבר חבטה בי. הזאב פער את פיו ומערבולת של קרח נורתה לעברי, סביר להניח שהייתי מסיים את חיי בתור קרחון באמצע אסגרד אמלולא ליאו היה מזנק לפני ומשיב אש כנגד הקרח של הזאב. ליאו שלף מחגורת הכלים שלו חרב שנראתה שנארגה מהאור עצמו, החרב הייתה גדולה יותר מליאו עצמו. הניצב של החרב היה כמו הלהב, עשוי ממה שבמבט ראשון היה נראה כמו קרני שמש לבנות שנטוו בידי מכונה לחוט ארוך, עבה וחזק מאין כמוהו. כשהזאב נשף שוב ליאו פשוט העמיד את הלהב לפני גופו וכשהקרח הגיע אל הלהב הוא פשוט התפוגג, הלהב הגן על ליאו, אבל לא הבנתי איך. ליאו חייך וזרק אלי את הלהב ואמר "אני והגמדים נדאג לגוש הפרווה הזה, אתה תדאג לקרונוס. הלהב הזה, אתה צריך לשלב אותו, אוקי? זה הלהב היחיד שיכול להרוג את קרונוס לפי הנבואה של החברה הקטנים שלי, אבל הוא לא יוכל לבד. פליפר, אתה איתי? או שאתה צריך קצת מים להתעורר?" ליאו דיבר כל כך מהר שלא הבנתי מחצית ממה שאמר, בזמן שעיקלתי את הדברים הראשונים שאמר שאלתי "ממה זה עשוי?" ליאו חייך "ולדסיום" חיוך התפשט על פני בניגוד לרצוני ואמרתי "תעבוד על השמות שלך, זה מדרדר מפעם לפעם". ליאו כיוון את שתי ידיו אל פרצופו של הזאב ושני סילוני אש פגעו בין עיניו וגרמו לו לשחרר יללת כאב מורטת עצבים. סימנתי לחברי להתקדם אל עבר המדרגות, במזל אורפן הפסיק להתעניין בי וכעת כל תשומת ליבו הייתה מוקדשת לליאו. רצנו אל עבר המדרגות, במרחק כמה מטרים מהמדרגה הראשונה גל של חצים נורה לעברנו. מעולם לא חשבתי שאוכל להגדיר משהו במלחמה כיפיפה אבל גל של חצים בוערים כמו גשם בוער של מוות בהחלט הפנט את מבטי ושכחתי לגמרי להרים מגן או לתפוס מחסה. גל המוות הבוער החמיץ אותי בצורה לגמרי מוזרה, לפחות עשרה חצים היו אמורים להינעץ בחזי (לא שאני מתלונן) אבל במקום זאת נראה שהרוח משנה את כיוונה, ערפל חלחל מתוך האדמה ויצר שכבה עבה וסמיכה של ערפל צמיגי ושחור שלא נתן לנו לראות מטר מטה. מאות המפלצות שנותרו במדרגות החלו לרעוד ולזוע מקור ואולי אפילו... מפחד. חשבתי בליבי שמישהו צריך להמציא מילה חדשה כי המילה צי ממש שחוקה לפי האירועים הבאים שקרו. מתוך השמיים אלפי ספינות וסירות הגיחו מבין העננים השחורים והסוערים שפקדו את אסגרד לכול אורך הקרב. את הספינות איישו שלדים, רוחות רפאים ומתים. בספינה הראשונה, הגדולה מכולם שגודלה היה שווה לגודלה של ספינת הדגל של קרונוס על מפרשה הראשי האפור והבלוי היה ציור של גולגולת דהויה, בחרטומה של הספינה זועמת ומלאת אכזבה יותר מהפעם האחרונה שראיתי אותה עמדה הל, כשחציה המת משלח גלים של קור ופחד אל האויב וצדה החי משלח ביטחון ואומץ לב אל לוחמיו של אודין. הל הרימה את ידה וקולה נשמע בעיר כולה "תילחמו נתיני! תילחמו למען פרסי ג'קסון, אלופי ואהובי." חייליה של הל הריעו וזינקו של העיר במקומות שבהם עדיין נלחמו המפלצות והבוגדים בחייליו של אודין ובחצויים שתמכו בו. הל הצביעה בידה על המדרגות ומאלה עלו קנוניות עשן שנכרכו סביב המפלצות וגררו אותם אל מתחת לאדמה, מפנים לנו דרך. הבטתי בה במבט אסיר תודה והיא הנהנה אלי, זינקתי במעלה המדרגות מזנק על פני שלושה כל פעם בעוד ליבי דופק בחוזקה ושני החרבות, אנקולוסמוס וה-ולדסיום בידי. מאה וחמישים מדרגות, זה היה מספר המדרגות שנדרשתי לעלות כדי להעפיל לפסגת ההיכל. דלתות הכניסה להיכל שבעבר היו זוג דלתות ארד מרוקעות ויפות היו כעת מפויחות ושחורות, נטו על ציריהן והשאירו לנו פתח. הידקתי את האחיזה בחרבות עד שידיי התחילו לרעוד ואמרתי לעצמי "אנבת', הנה אני בא".

***

אנבת'

שני שומרים החזיקו כל אחת בזרוע שלי וגררו אותי באטיות ורשמיות לאורך חדר הכס מקצהו האחד אל מרכזו של חדר הכס, אם קרונוס לא היה בתוך חדר הכס יכולתי לומר שהם היו מטומטמים שהם לא מסיימים את העבודה בצורה מהירה בגלל שקרונוס היה בחדר הכס הזמן נהיה כמעט נוזלי. חייליו של קרונוס נעמדו בשני קבוצות מסודרות וכמעט מושלמות מדי בשביל לחשוב שאלה אנשים ולא פסלים. קרונוס דיבר אל האנשים שלו בזמן שאני הובאתי אליו "הכוחות שלי, מאז המלחמה הראשונה לא היו במלואם, גם במלחמה השנייה בניו יורק, אבל כעת אני הבנתי איך אוכל לקבלם מחדש. עצו של אודין הוא למעשה מקור כוחו אבל לא רק, העץ שואב את כוח החיים של הדבר החזק ביותר ביקומנו, עץ העולם, עץ הבריאה והמציאות. בעבר הממלכות היו נפרדות כי לא ידעו את דבר קיומו של העץ ומאז התחברו הממלכות בעזרת עץ העולם אודין שואב את כוחו מהעץ" קרונוס עצר לרגע ואז הרים את חרמשו באוויר והמשיך "אבל כעת אני שואב את כוחו של העץ והעולם עצמו ירעד כשאגיע למלוא כוחי וארסק את העץ לרסיסים!" פני החווירו וקרונוס חייך חיוך לגלגני ואמר "כן בת אתנה, אני אשמיד את המציאות עצמה".

***

פרסי

רצתי לאורך רצפת השיש השחומה, מדלג מעל מתים וגוססים, רק מחשבה אחת העסיקה את מוחי... אנבת'. הרגשתי שמשהו לא כשורה איתה, יכולתי לדעת שהיא בסכנה, סכנת חיים. אף מפלצת לא עצרה אותנו בדרכנו אל פנים ההיכל, לפי הוראתו של מגנס שנשאר מאחור עלינו להגיע לחדר הכס של אודין. שוב ושוב מצאתי את עצמי עובר באותו מעבר או באותו מסדרון, הולך במעגלים. בפעם החמישית שעברתי ליד פסלו של אודין ג'ון תפס אותי בכתפי ואמר "עצור, חתיכת אידיוט. אתה לא שם לב שאתה רץ במעגלים?!" ניסיתי להתנער מאחיזתו בכתפי אבל הוא רק הקשיח אותה. מאחוריו אפולו, ניקו ובן האדס שוחחו ביניהם על משהו והתעלמו לחלוטין מהמתרחש. הולדסיום הייתה קלה מדי בשבילי, למעשה ההרגשה הייתה שהיא לא שוקלת כלום, היא אוויר. העפתי את ידו של ג'ון מכתפי, הפעם ביותר אגרסיביות. מתוך הקיר השמאלי אלי שהיה מכוסה טפאט בצבע ירוק דשא נשמעו דפיקות. הנחתי אצבע על פי לסמן לג'ון שיהיה בשקט והתקדמתי אל עבר הקיר, דרוך. ג'ון שלף אקדח ודרך אותו, מכוון לנקודה בקיר שאליה התקדמתי. שאר החצויים גם כן נדרכו ושלפו את נשקיהם. הקיר התחיל להתפרק ומתוך ההריסות התקדם יצור, נימיו היו ירוקים, מטה בצורת Y היה בידו זוהר באור לבן מסמא מכוון אל עבר ליבי. ג'ון צעק אל היצור "זרוק את המטה או שאצור לך עין שלישית" היצור הצליף במטה שלו וג'ון עף אחורה חמישה מטר והוטח בקיר בכוח. זינקתי אל עבר היצור והצמדתי את החרב לצווארו, מאחורי אפולו המניח את הקשת שלו ואמר "הארת'? זה אתה?" היצור הנהן והתקדם על עבר אפולו, מתעלם מזוג החרבות שהיו אל מול צווארו. אל השמש החליף כיף עם האלף הנכה ואמר בשפת הסימנים "איפה חדר הכס של אודין?" "לשם" השיב לו האלף בעודו מצביע על נקודה מעל ראשי שם לפתע נפתח פתח שהוביל לחלל ריק. האלף דיבר שוב אל אפולו בעזרת ידיו "ילדה קודם הועברה לשם, ברונים מתים. תמהרו, אני הולך להזעיק עזרה". אפולו הנהן ואמר לי "חיפשת את אנבת' פרסי? טוב היא מעל הראש." הבטתי למעלה וג'ון רוטן ומגדף אמר "היכל אודין נפרש על פני כמה רמות מציאות בגלל שהוא קרוב מאוד לעץ העולם". הבטתי אל עבר החור באוויר ומבלי לחשוב פעמיים זינקתי אליו. כשנחתי על הרגליים שוב הייתי מול זוג דלתות כסף שיצרו קשת בסופן, על הדלת היו חקוקות רונות רבות, מכסות כול שטח ריק שיש על הדלת. מעל הדלת הייתה מרפסת קטנה שנמשכה פנימה אל תוך האולם אבל הייתה בעיה אחת קטנה, המרפסת הייתה חמישה מטר מעל הקרקע כך שלא יכולתי פשוט לזנק אליה. מאחורי זינקו שאר החבורה. היינו ארבע עשרה, אני, ניקו, אפולו, ג'ון ועשר החצויים שנשארו לאחר שאחד פשוט... נעלם, נבחרה של הרה. שמעתי זעקות קרב מצדה השני של וידעתי שלא משנה מה נעשה, אם נכנס זה יהיה מרחץ דמים. לפתע שמעתי זעקה מתוך האולם שלפנינו, הזעקה הייתה כל כך זרה אבל בו בזמן מוכרת, מעולם שלא שמעתי אותה זועקת בכאב אבל זאת הייתה אנבת'. לוק התקדם אלי ופרק תיק גב שהיה על כתפו תוך כדי שהוא מוציא משם גלימה לבנה בעלת שוליים כחולים וברדס. הוא הניח את הגלימה בידיי ואמר "אביך ביקש ממני לתת לך את הגלימה הזאת, הוא רצה לתת לך אותה ליום הולדתך השש עשרה אבל... לא מצא את האומץ. זה היה שייך לאחד הבנים שלו, אני לא חושב שאתה מכיר אותו. אבל אני כן, פגשתי אותו בשאול. הוא רצה להגיע לכאן היום אבל לא יכל." לקחתי את הגלימה ופרשתי אותה עלי, תפסתי את הברדס וכיסיתי את ראשי. שמעתי את קולו של ג'ון אומר "זה ייתן לך את אלמנת ההפתעה. כל עוד הברדס על הראש לקרונוס יהיה כאב ראש." גיחכתי מהחרוז ושאלתי את בקנדורף "תוכל להעלות אותי לשם?" הצבעתי על המרפסת. בקנדורף הטה את ראשו ושאל "מה דעתך ריימונד? המגן המעופף?" הנער שעמד מאחורי בקנדורף הנהן ואמר "בשלוש צ'ארלי?" בקנדורף הנהן ואמר "בשלוש. קסטור, סלינה, תאספו את האש היוונית שיש בתיק שלי ותצמידו אותה לדלת בבקשה. אנחנו נכנסים בצורה יותר מעניינת." ג'ון הטעין את האקדחים שלו שוב בדק את מצבם והנהן אלי, קסטור לקח בקבוק אש יוונית ביד אחת ונבוט עץ ביד שנייה, מייקל יו מתח שני חצים בקשתו וכמוהו גם אפולו, ניקו ואחיו שלפו שניהם חרבות עשויות ברזל סטיגאי, סלינה בורגינד כשביד אחת יש לה בקבוק אש יוונית ובשנייה יש לה סכין ארד הצמיד את הבקבוקים יחד עם קסטור לדלת. ריימונד ניפתח את שפתיו ובקנדורף הניח את המגן על הרצפה. רגע לפני שריימונד נשף את האוויר שבשפתיו בקנדורף דחף אותי על המגן, האוויר פרץ מפיו של ריימונד כמו גייזר והעיף אותי כשאני ישוב על המגן עד למרפסת. הנחיתה זעזעה אותי בגל, שהתחיל מהגב התחתון ועד לגולגולת. כשהצלחתי לעמוד בקנדורף סימן לי לרוץ דרך המרפסת אל חדר הכס. ראיתי שני חיילים מובילים את אנבת' אל קרונוס שניצב במרכז החדר כשהחרמש הישן שלו בידו, סלסלת הראשים הערופים שהייתה ליד רגלו של קרונוס סיפקה לי מוטיבציה טובה מספיק לרוץ אל מעבר למרפסת ולקפוץ. חדר הכס היה יכול להיות יפה לו לא היה הרוס. פסלים היו מנופצים לכול אורך החדר, תמונות היו בוערות וחלקים גדולים מקירות בעלי טפאט אדום היו הרוסים בדרגות שונות. סחררתי את החרבות בידי ונחתי ממש כמה מילימטרים ספורים מאנבת' כששני החרבות שלי נעוצות בראשיהם של שני השומרים. שלפתי באגביות את החרבות והצבעתי ב-ולדסיום על קרונוס כמתגרה בו לקרב. קרונוס הביט בי במבט נוקב ונהם בבוז "זה היה טיפשי מצדך לבוא לכאן לבד!" רק שפתי לא היו מוסתרות מתחת לברדס ועניתי לו "אז זהו, שלא באתי לבד." מאחורי הדלת התפוצצה מציריה ושלוש עשרה החברים שלי זינקו קדימה אל הקרב כנגד חייליו של קרונוס. ניקו נמנע מהקרב והלך בכיוון עקיף לכיוון אחת הפינות של חדר הכס רחב הידיים. ג'ון זינק ישירות אל עבר צד שמאל של קרונוס, כשעיניו נעוצות באביו, מבהירות את מה הוא עומד לעשות. שאר חברי נלחמו במאה החיילים של קרונוס שהיו בחדר. קרונוס לא העתיק את עיניו ממני ושאל אותי "מי אתה?" הסרתי מראשי באטיות את הברדס ואמרתי "אני פרסי ג'קסון, בן פוסידון".

פרק עשרים וארבע- נפילתו של קרונוס

פרסי

גל של הלם עבר בכול רחבי חדר הכס, הגלימה שעליה נצנץ בזהב הסמל של אבי, קלשון נחה על הרצפה לידי. קרונוס נעץ בי את עיניו בזעם טהור ונהם "אתה פשוט מסרב להישאר מת, אה חצוי צעיר? טוב אני אהרוג אותך, הפעם בעצמי!" גיחכתי לעברו "ניסת להרוג אותי ביוטנהיים ונכשלת, ניסת להרוג אותי בניו יורק במלחמה השנייה ונכשלת, ניסת להרוג אותי במחנה החצויים בעזרת לוק ושוב נכשלת. במה שונה הפעם הזאת?" קרונוס שלף את חרמשו וצעק בכול רחבי האולם "הפעם יש לי חייל משמר מלא, יש לי את לוקי לצידי ויש לי את כוחו של עץ העולם עצמו! מה לך יש פרסאוס ג'קסון?" הבטתי אחורה אל עבר אנבת' שהייתה חצי מעולפת ומטושטשת לגמרי, ממנה מבטי עבר אל שאר חברי שנעמדו דרוכים לקראת התקיפה והשבתי לקרונוס "יש לי חברים, ואגו קצת יותר קטן משלך" פרצופו של קרונוס שקודם כבר היה אדום הפך להיות בצבע בורדו, קרונוס הרים את ידו וכול חייליו הסתערו עלינו, שניים עשרה חצויים ואיינהריי. בשולי מוחי שלא היה מחובר לקרב שפצח ראיתי שניקו נעלם מהקבוצה. קרונוס צעק לחייליו "תביאו את הילדה, אני אדאג לבנו של אל הים." הייתי חמישה עשר מטרים ממנו ועמדתי לזנק עליו כשהרגשתי חץ מכוון אל עבר ראשי, סנטימטרים ספורים מעורי. זה היה רגע מחשמל, כולם קפאו כשחצו של אפולו היה נעוץ בעורפי, הרגשתי שעורי נשרף מהקרבה לחץ של אל השמש הבוגדני. עיניו של קרונוס ברקו בנבזות והוא פקד על אפולו "הרוג את החצוי, נכדי, ואשיב לך את האל-מוות שלך". בצללים, בצדו האחר של האולם יצאו שתי נערים אל האור. האחד היה לפות בזרועו של השני כשסכין צמודה לגרונו וחרבו הייתה זרוקה על הרצפה. ניקו היה בידו של האויב, תחת איום על חייו. הנער השני רכן לאוזנו של ניקו ואמר "התגעגעת אלי, גאריקוס?". הנער שהחזיק בניקו היה אוקטוביאנוס.

***

הזמן קפא, קצת פחות צפוי עם נוכחותו של קרונוס. ניקר היה שפרסי הרגיש שהחרבות שבידו שוקלות כמו זוג משקולות עופרת, הדם שלו זז באופן איטי יותר, הלב שלו פעם לאט יותר, הריאות הגיבו יותר לאט. ההרגשה הייתה מוכרת לאחד הלוחמים שבשורותיו של קרונוס, הוא זכר את ההרגשה שבעת הקרב על נוי-יורק קרונוס היה עוצמתי כל כך שהיה יכול להקפיא אפילו ענק. אית'ן נקמורה הרים את ראשו בתפילה לאמו נמסיס, הוא הקריב את עינו האחת תמורת שוויון בין האלים ועכשיו הוא התכוון להקריב את חייו תמורת נקמה בקרונוס שעבד עליו בפעם הקודמת, הוא זכר את ההרגשה שהוא מת מוות איטי... תרתי משמע. אית'ן לקח את מגנו, אומנם רוחו הייתה משועבדת לרצונו של קרונוס הוא עדיין יכול לכוון אל עבר ראשו של פרסי, ולהחטיא, בטעות.

***

פרסי-

החץ החל לשרוף את שערות צווארי, הדם שאג לי באוזניים. חרבו של ניקו הייתה שמותה על רגלו הימנית, אוקטוביאנוס החזיק את סכינו מוצמדת אל עבר קנה הנשימה של ניקו, הייתי חסר כל יכולת לעזור לו. אנבת' הייתה מטושטשת על רצפת חדר הכס, כמה מטרים מאחורי, עשר החצויים בראשם לוק עמדו כשנשקיהם דרוכים אבל לא זזו בכלל. אפילו ג'ון ולוקי עצרו לרגע, עוצרים את נשימתם לקראת המהלך הבא. הרגשתי איך לאט החץ של אפולו זז מהנקודה המדויקת בין חוליות צווארי טיפה שמאלה ולמעלה אל המיקום של מצחו של קרונוס. שמעתי את קולו של אפולו מסנן אל תוך אוזני "כשאגיד לך, תתכופף." אפולו הגביר את קולו "אתה תשיב לי את האל-מוות שלי, סבא?". קרונוס ליקק את שפתיו וגחך "כמובן, נכדי, אבל קודם הראה את נאמנותך אלי. תהיה ילד טוב ותעשה את הדבר שיחזק אותך" אפולו השיב "אתה יודע מה הדבר הטוב ביותר בלהיות בן תמותה?" קרונוס הזעיף את פניו "לא..." אפולו המשיך לא מחכה להמשך דבריו "זה שאתה חושב על הדבר הנכון, לא על הדבר הקל והאנוכי" התכופפתי הכי מהר שיכולתי ושמעתי את אוושת החץ מעל ראשי. קרונוס, גם אם לא האמין שהמהלך יבוצע היה בהחלט מוכן אליו, ידיו תפסו את החץ סנטימטרים ספורים מראשו. קרונוס הביט באפולו בבוז ואמר "החץ העלוב הזה לא יכול להזיק לי" אפולו השיב בחיוך "טיק, טיק, בום" החץ התפוצץ בידו של קרונוס בעוצמה עזה ששגרה אותו אחורה חמישים מטר אחורה בעוד ענן עשן אופף את פניו. בין שורותיו של קרונוס מגן התעופף אל עבר ראשי אבל בזווית שבה היה הוא פספס אותי לגמרי ובמקום זה המשיך אל עבר קצהו השני של החדר שם עמד ניקו. המגן בעל דפוס העין עליו פגע בגשר אפו של אוקטוביאנוס וגרם לו למעוד לאחור. ניקו זינק על ההזדמנות והרים את חרבו בעזרת רגלו אל מעל ראשו וזינק אחורה כשהוא מתהפך מעל אוקטוביאנוס, כשנחת על רגליו חרבו הייתה בידיו ובתנועה אחת רציפה הוא נעץ אותו בראשו של האוגר הבוגדני. השקט ששר באולם נקטע והקרבות שבו במלוא עוזם. ניקו זינק אל תוך הצללים ורגע אחרי זה הופיע לידי, אפולו דרך את קשתו ושאל "ביחד?" נעצתי את מבטי בקרונוס שהתאושש מחצו של אפולו והשבתי לאפולו "לא, הוא שלי. לכו לעזור לאחרים" ניקו ואפולו הנהנו ושבו אל הקרב כשהם דוחפים את כוחותיו של קרונוס הציד ומפנים לי מקום להילחם. קרונוס התאושש בינתיים וכעת בזינוק אחד עבר חמישים מטר כשחרמשו הישן בידו לעברי. קרונוס הצליף בחרמשו אל עבר ראשי אבל הדפתי את המכה בעזרת אנקולוסמוס והשבתי לו במכה אל עבר הרגל בעזרת הולדסיום. קרונוס מעד אחורה ונעצתי את החרב ברגלו הכי חזק שיכולתי אבל החרב ניתזה מרגלו מבלי לעשות כלום. תפסתי את צווארון החולצה של קרונוס ונהמתי אל עבר פניו "בוא נסיים את זה כמו שהתחלנו את זה קרונוס, יחד".

***

אנבת'-

פקחתי את עיני בקהות חושים, העולם מסביבי הסתובב והסתחרר הכאב בראשי חזר בעוצמות כפולות והכריע אותי מטה. ניסיתי לעמוד אבל הוטחתי בקרקע בעוצמה ממישהו שעמד מאחורי. הסתובבתי כך שגבי פנה לקרקע ופני אל עבר האיינהריי שתקף אותי, האיינהריי הניף את חרבו כלפי מטה אבל האינסטינקטים שלי תפסו פיקוד ורגלי שוגרה כלפי מעלה ופגעה בידו האוחזת בחרב. האיינהריי הפיל את החרב ומשך את ידו אחורה בכאב. האיינהריי סינן מפיו "כשהייתי בחיים, תפקידם של הנשים היה להשתחוות לנו! אז השתחווי לי בת תמותה עלובה!" פי נקמץ בכעס ובעטתי גבוהה יותר, בפניו. סוליית הנעל שלי השאירה סימן במקום בו היא פגעה בפניו, באף. האיינהריי נפל אחורנית וגידף בקול. שלחתי את ידי קדימה, היכן שהיה גרזן נטוש. ידי התהדקו סביב הקת עץ הפשוטה ומשכו אותו קדימה עד שניתק מידי והמשיך עד שפגע באיינהריי. לא עצרתי לראות איפה הגרזן יפגע וישר קמתי שוב על רגלי, מנסה להסדיר את ראייתי. נזכרתי מבלי רצוני בטרטרוס, כשנלחמנו בשדות סבתא המקוללות, עיני עקצצו כשנזכרתי בתחושה של העיוורון. ראיתי בקרבתי עמוד וצלעתי אליו בעוד עיני מעכלות את המתרחש בחדר. בצד שמאל של החדר נלחם לבדו נער נגד יצור מוזר שנראה שילוב של אריה ועקרב שהיה משנה את צורתו לעיתים ליצור ולעיתים לדמות אדם בוגר בעל עיניים ירוקות זורחות, לא ירוק כמו של פרסי צבע ירוק-ים אלא יותר כמו קרינה רדיואקטיבית בסרטים מצוירים, רק אמתית ומסוכנת הרבה יותר. בצדו האחר נלחמו ניקו ואפולו ביחד עם עשרה אנשים אחרים, נמלאתי פחד כשראיתי את לוק ביניהם וגם את סלינה וצ'ארלס, המסקנה היחידה שמוחי סיפק לי היא "האדס". במרכז החדר, היכן שפעם עמד הכס של אודין נלחמו כעת פרסי וקרונוס. פרסי! הוא חי. התחלתי לבכות מרוב אושר בעודי רואה אותו, הוא בהחלט היה חי וחזק וגם בועט. פרסי אולי היה חזק יותר מאז פגישתם האחרונה אבל כך גם קרונוס, כל מכה שהנחית על פרסי פצעה אותו אבל מעבר לזה נראה היה שהפצע מגיע לא רק לגופו אלא גם לנשמתו, עיניו התחילו להתכהות והאור בהם התחיל לשכוח, הזיכרון מהנער שאהבתי בכול נפשי. שניהם נלחמו במהירות מסחררת ונשקיהם לעיתים לא נראו לעין, הקרב ביניהם היה מחול חרבות מהגיהינום, לפעמיים כשהנשקים היו פוגעים אחד בשני בעוצמה חזקה היה גל הדף עובר בחדר ומעיף את כולם הצידה. ניסיתי להרכיב תוכנית, להיות מועילה, עיני פזלו מטה וראיתי שליד הרגל שלי הייתה חרב נטושה. חיוך קטן עלה על פני כשתוכנית החלה להירקם במוחי, כמו מוזה מאמי שבאה ביחד עם הוולקיריות בדהרה. חייכתי חיוך קטן אף על פי שבאותו הרגע לא ממש הרגשתי שמחה, מחשבה אחת התרוצצה במוחי "קרונוס, אתה עומד לשלם".

***

פרסי-

החרבות שלי וחרמשו של קרונוס הותכו אחד בשני, פעם אחר פעם, בעודנו הודפים אחד את מכתו של השני. ידו הפנוי של קרונוס תפסה את ידי ולחצה בכוח, הרגשתי את העצמות שלי חורקות מתחת לאחיזתו וזעקתי בכאב. גופו המארח היה חזק יותר מלוק ובניגוד לפעם הקודמת הוא ממזמן עבר את נקודת האל חזור. קרונוס השליך אותי אל צדו האחר של החדר כמו שגבר מרים אבן קטנה, ללא כל מאמץ. גבי נחבט באחד העמודים מההלם שתי חרבותיי עפו מדי. הרגשתי כמה עצמות נשברות וכאב חד פילח את חזי, כשנחתתי על הרצפה בעוצמה עיני נשלחו מיד אל עבר חזי וראיתי משהו קטן ולבן מבצבץ מתוך האזור של ראותי, העצם שלי ניקבה את הריאה הימנית שלי. דם התחיל להתפשט לכול אורך גופי והרגשתי שההכרה שלי התחילה החלה להיות מטושטשת. הרגשתי את זה כבר בעבר, ביוטנהיים כשנפלתי לים... הרגשתי את חיי מסתיימים. "אנבת..." חשבתי. לא. אני לא אתן לזה להיגמר ככה. חיפשתי משהו, מישהו שיכול לעזור לי, אבל כל החצויים היו באמצע להילחם, והם אפילו לא ראו אותי. עמדתי לוותר כאשר נזכרתי בדבריה של הענקית "אולי איני אורקל, אבל אני יכולה להבטיח שזה יציל את חייך בעת הקרב על אסגרד". בידיים רועדות שלפתי את השרשרת וניתקתי את הבקבוקון, הנוזל האפור המוזר עדיין היה בתוכו ולא נראה מזמין במיוחד. קרונוס צחק "מה קרה ג'קסון? צריך הפסקת קפה?". תפסתי את פקק השעם של הבקבוקון ומשכתי אותו עם פי כלפי מעלה, פקק השעם עף על הרצפה וריח המשקה כמעט גרם לי להתעלף זה היה שילוב של ביצים סרוחות ושמן מנועים בוער. "קדימה!" כפאתי על עצמי לחשוב, בלגימה אחת רוקנתי את כול תכולת הבקבוקון לפני שאחשוב שוב. הטעם לא היה טוב מהריח של השיקוי אולי אפילו גרוע יותר, היה לזה טעם של בנזין שרוף בתוספת חומצה וקיא. השיקוי היה מגעיל אבל מאוד יעיל, הרגשתי את העצם זזה חזרה למקומה הריאה שלי תוקנה בפחות מעשר שניות. הכאב שכח והדם נסוג חזרה לגוף. אדרנלין וכוח הציף אותי, בתוך מוחי הרגשתי כאילו משב רוח עובר שם ואיתו אלפי דלתות נפתחות ומאחורי כל דלת היה מהלך בלחימה שלא הכרתי. קרונוס השליך את חרמשו במכת מוות על ראשי אבל ידי זינקו קדימה ותפסו אותו סנטימטרים ספורים מגופי. השלכתי את החרמש חזרה אל קרונוס בעוצמה כפולה, הרגשתי כאילו הדם שלי עשוי נקטר. וזה עניין רע, הדם שלי בער מרוב כוח, העצמות שלי התחילו לכאוב. הייתי צריך להשקיע את הכוח שלי במשהו ומהר אחרת זה עומד להיות קרב קצר מאוד...

***

השמיים השחורים רעמו כאשר טרטור מנוע של מטוס מסוג סופווית קאמל נגלה מתחת למעטה העננים השחורים. המטוס ירד נמוך אל עבר שורות לוחמי הים עד שהיה כמה מטרים מראשיהם, האדם הטה את המטוס מעט מטה יותר ונחת ברכות על המדרכה הכביש עשוי אבני הגרניט המפויחות מאש ענקים. האדם זינק מתא הטייס וניגש אל אחד בני הים ושאל בפניקה "איפה הבת שלי? איפה אנבת'?" איש הים הניד בראשו באי ידיעה אבל מבטו של האדם לא היה מרוכז בו יותר הוא היה מרוכז בנקודה גבוהה יותר מעל ראשו, מעל מרכז אחד ההיכלים בהק תמונה הולוגרמית של ינשוף. פרופסור צ'ייס זינק אל עבר המטוס הדו כנפי והתניע אותו, המנוע התעורר בקול חזק והתחיל אט אט להתקדם ולצבור תאוצה, עד שברגע הנכון הכנפיים סחפו את המטוס למעלה. מתחת למטוס, לאורך הרחובות, נלחמו עדין בני הים ולוחמיה של הל בשאריות צבאותיו של קרונוס. בריאראוס, הענק בעל מאה הידיים, השליך סלעים בגודל של טנדר ממוצע לכול עבר, מועך מפלצות על ימין ועל שמאל. פרופסור צ'ייס זיגזג בין הסלעים, מתמרן באוויר על מנת להתחמק מהם. עיניו של הפרופסור תרו את שטחו של ההיכל על מנת למצוא מקום לנחות בו. הענק בריאראוס השליך סלע אל עבר דרקון זהב והחמיץ בסנטימטרים ספורים ממנו והאבן רסקה את הקיר המזרחי. פרופסור צ'ייס כיוון את חרטום המטוס כלפי מטה וניסה לנחות בצורה חלקה בעוד הרוח שואגת באוזנו והולמת בפניו. ההגה של המטוס סרב לזוז ונתקע בעוד המטוס צולל מטה. הפרופסור נלחם בהגה כשידו השמאלית החלה לבעור, מבטו עבר אל היד וראה שהטבעת שאותה קיבל מאתנה זהרה באור בהיר. אצבעותיו התלפפו סביב ההגה ומשכו בחדות מעלה, המטוס החל להתאזן והצליח לעבור בתוך הפרצה אל תוך חדר הכס. פרופסור צ'ייס העלה שני צריחי מקלע וצעק צעקה שנשמעה בכול רחבי החדר "תתרחקו מהבת שלי!"

***

לוק-

הקרב לא היה קל, במיוחד למישהו שהיה מת במשך הכמה שנים האחרונות. לא נלחמתי כך מאז... מאז שהייתי בצדו של קרונוס. לפי כמות המפלצות והאיינהריי שתקפו אותי, היה נראה שקרונוס שנא אותי הכי הרבה מבין המשתתפים בקרב, חוץ מפרסי כמובן.
כל פעם שהבסתי אויב, אחד אחר היה לוקח את מקומו. הנפתי את חרבי ימין ושמאל, למעלה ולמטה, עד שהרגשתי כאילו עצמותי נהפכות לחול. כל פעם שנלחמתי באויב, נהייתי יותר עייף ופגוע, וכל כמה דקות שמעתי את קרונוס מלגלג עלי בעודו נלחם בפרסי "בשביל זה עברת לצדם של האלים?! הא! תראה איזה בושה הם!" או "היית יכול להיות הגורם המקים לאימפריה הכי גדולה בהיסטוריה! היית יכול להיות מהולל! ותראה איפה אתה עכשיו, נלחם במלחמה שאין סיכוי שתנצח בה "!החרשתי את עצמי לקריאותיו. נזכרתי במה שהמאמן לחימה בחרב שלי אמר "כשאתה נמצא בקרב תתרכז רק במה שיכול לפגוע בכך פיזית, כי המילים לא יכולים להרוג אותך"
נשפתי עמוק וחזרתי לקרב. חתך מימין, קפיצה אחורה, חתך מלמעלה ושוב מימין, לעצום עיניים כדי שאבקת המפלצות לא תעוור אותי, ולעבור לאויב הבא. גם ככה היה קשה להילחם מבלי רעש הכדורים השורקים מסביבי, בעודי נלחם גב אל גב עם ריימונד בן זאוס מחשבה אחת בערה במוחי "אנבת', תגן על אנבת' בכול מחיר". ריימונד התכופף ואני יחד איתו בדיוק בזמן שגל קליעים קצר את כל המפלצות שנלחמנו בהם ברדיוס של חמישה מטר. ענק קרח שאג לעברי וגל של קרח עף לעברי, הייתי עייף מדי בשביל להתחמק. הרגשתי דחיפה חזקה מאחורי ועפתי קדימה, הסתובבתי מהר וראיתי את ריימונד תקוע בתוך גוש קרח. הענק הרים את רגלו ודרך על הגוש קרח מוחץ למוות את ריימונד. שאגתי בזעם ונעצתי את החרב בכול אחת מצבעות רגליו, יותר זועם ממני היה ניקולס, בן האדס המת. עיניו כוסו מין דוק שחור כמו הלילה וגופו התפרק לשלל עורבים שזינקו אל עבר הענק וניקרו את עיניו ופניו עד שמת. אחרי שהפך לערמת נטיפי קרח ניקולס הופיע לידי כשגופו נבנה מהעורבים. חייכתי "טריק נחמד" ניקולס הרים גבה ושאל בקול רפה "אתה חושב שיש לנו סיכוי?" חיוך מטורף היה מרוח על פני אף שלא הייתי שמח וצחקתי במרירות "לאף אחד מאתנו אין סיכוי, רק לג'קסון". מבטי עבר אל עבר פרסי, מצבו היה... מוזר. הוא בהחלט נראה חזק יותר וערני יותר וכול פציעה שספג פשוט הייתה נרפאת אחרי שניות ספורות, אבל המוזר יותר הייתה חרבו, אנקולוסמוס. היא זהרה באור לבן מסמא כאילו היא והחרב השנייה... מתמזגות. אנקולוסמוס עדיין הייתה אותה באותה הצורה אבל היא בהקה באור לבן ולאורך הלהב היו חרותות מילים בשלוש שפות שונות, האחת זיהיתי זאת הייתה יוונית עתיקה השנייה הייתה מעט יותר מסובכת אבל זיהיתי את המילים הלטיניות והאחרונה הייתה רונות אבל לא הבנתי את המשמעות. פרסי, בידו השמאלית הפנויה תפס את ידו הימנית של קרונוס ודחף אותו מעט ובעזרת ידו הימנית האוחזת בחרב הוא התיך את קת החרב ברצפת החדר, האדמה עצמה זזה ונדמה שהיא הופכת כמעט מימית. גל אחר גל עבר באדמה וטלטל אותי ואת כל הנוכחים באולם. ההרגשה הייתה כאילו מישהו מטלטל אותי, כאילו אני פחית והוא ענק. פרסי הרים את חרבו והצביעה איתה על קרונוס, גל נוסף, חזק בהרבה מאלה שעברו קודם נורה לעברו בדייקנות והעיף אותו אחורה בעוצמה. קרונוס נעץ את חרמשו ברצפה ובלם את עצמו, אבל לא אחרי שהחרמש הספיק לעשות חור באורך עשרה מטרים כשניסה להאט. קרונוס צחק ואמר "יפה, סופסוף יש מישהו שיודע לעשות קצת כיף כאן!".

***

אנבת'-

הקליעים טסו לכול מקום בחדר, פוגעים בכול דבר שנקרא בדרכם. ראיתי את לוקי והנער שנלחם מולו מזנקים באוויר ונעלמים, צ'ארלס בקנדורף נעמד מעלי כשמגן בידו מסוכך על שנינו. סלינה התקרבה אלינו בזחילה על מנת לא להיפגע מהקליעים, ידה מצאה את ידי ולחצה בחוזקה. ראיתי אותה פותחת את פיה אבל קולה נבלע ברעש המקלעים. כאב הראש שהיה לי מזימון הסמל של אתנה מלפני כמה דקות שכח לפרק זמן קצר ומבורך, אבל עכשיו חזר והרגשתי שגולגולתי נשברת. העולם סביבי התחיל להסתחרר ולרגע עצמתי את העיניים שלי עוד לפני שפקחתי אותן שוב ידעתי שזאת טעות, נזכרתי במה שגרובר אמר לי פעם בקורס הישרדות "במקרה של אובדן הכרה לעולם אל תעצמי עיניים" ובמקרה שלי הייתי כנראה בקרב הגדול ביותר שידע העולם, בהחלט טעות. הרגשתי כאילו עברו שעות עד שהצלחתי שוב לפקוח את עיני שוב, מעלי רכנו שני דמויות. האחת הייתה מוכרת מאוד והשנייה הייתה טיפה מטושטשת צמצמתי את עיני והעולם נהיה חד יותר, הפרצוף שזיהיתי כמעט גרם לי לבכות, אבא, הוא פה. אחזתי בידו ולחצתי אותה אל ליבי. הפרצוף השני קם ומאר "קדימה אנבת' חייבים לזוז!" הבטתי בנער ולא האמנתי אפילו שראיתי אותו קודם, אבל לא יכולתי עוד להכחיש כשפניו של מייקל יו נהיו ברורות יותר וזועמות יותר. נערתי את ראשי והתפלאתי "אתה צריך להיות מת!" מייקל נהם והניד בראשו אל עבר נער שהתקדם לעברנו "טוב, הפוץ הזה לא הפסיק לחשוב עליך בשאול, לא נראה לי שהוא יפסיק עכשיו". כשעיניו נפגשו הרגשתי את כל הכוח עוזב אותי וכמעט נפלתי חזרה לרצפה. לוק רץ אלינו בעודו משסף את האיינהריי שנותרו, כעשרה במספרם. עוד מלפני שהתעוררתי נגמרו היריות ועכשיו רק אויב אחד נשאר, קרונוס. ניקו ואפולו צלעו לעברנו כשניקו נתמך באפולו ושאר החצויים באים אלינו, זהו, אנחנו מתארגנים ואז יוצאים. ספרתי אותנו, סה"כ אנשים כולל פרסי נשארנו שניים עשרה אנשים, מספר המזל שלנו. צ'ארלס שלף חרב מגופה של איינהריי והשליך אותה אלי, תפסתי את החרב באוויר והנהנתי. אבי הניח עלי את ידו ואמר "לא, זה לא הקרב שלנו" העפתי את ידו מכתפי ואמרתי בכעס "אני נשארת כאן אני לא עוזבת את פרסי! לא שוב!" אבי ניסה למצוא משהו להתווכח איתו אבל המבט בעיני היה נחוש יותר והוא נאנח וכתפיו נשמתו. ניקו ואפולו כבר הגיעו אלינו ונראה שניקו נראה מעט יותר טוב, אם כי הפצע שברגלו של ניקו נראה חמור מאוד, העור סביב הפצע נהיה שחור כמו זפת והורידים נהיו בולטים יותר. ניקו הסתכל עלי וידע על מה אני חושבת, הוא נאנח והתיישב לרגע על הרצפה לידי "זה ככה מאז בית האדס, זה נהיה חמור יותר ויותר בשנה האחרונה" רציתי לחנוק אותו באותו הרגע אבל במקום זה שאלתי "למה לא אמרת לאף אחד?" מבטו של ניקו נהיה קודר והוא השיב במרירות "סיפרתי על זה, לויל סולאס, הוא בדק לי את זה במשך חודשים אבל אין שום מרפא לזה... השתמשתי יותר מדי בכוחו של האדס שזה כבר הורג אותי." אפולו מיהר לשנות נושא "אנחנו חייבים להישאר פה, לפחות אני וניקו... העץ של אודין מת וכתוצאה מכך גם עץ העולם. את מבינה את זה אנבת'?" הנהנתי אבל הוא כעס "לא, את לא מבינה! מדובר בתשעת העולמות כולן! אם העץ ימות, והוא ימות אם לא נעצור את קרונוס. כולנו נמות אז זה גדול יותר מכולנו, זה גדול יותר מדי בשביל שנסכן את זה שפרסי יצטרך לדאוג לך" נטלתי את החרב שלי והידקתי אותה לצווארו של אפולו ונהמתי בכעס "אל תדאג. אני יכולה לדאוג לעצמי" מבטו של אפולו בער ועיניו נעטפו בציפוי צהוב זוהר, מסתבר שכוחותיו האלוהים לא אבדו לו. לפני שאי מישהו יכל לעשות משהו זעקת כאב הדהדה בחדר. עיניי תרו את חדר הכס ההרוס, מחפשות את המקור. קרונוס, מדמם מפצעים וחתכים בפניו וברגליו, נעמד כשבשתי ידיו הוא אוחז את החרמש שלו מעל לראשו ופרסי מתחתיו עם פצע בבטן, סנטימטרים ספורים מהראות שלו, דם התפשט אל תוך פנים חולצתו והוא היה משותק לקרקע. החרב שלו הייתה זרוקה מטר ממנו ולא היה לו כל דרך להגן על עצמו. קרונוס צעק "הפסדת ג'קסון!" ובמילים אלו קרונוס הנחית את החרמש אל עבר פרצופו של פרסי, "לא!" צרחתי בקול רם עד כדי כך שקולי נהיה צרוד.

***

פרסי-

החרמש היה סנטימטרים ספורים מפגיעה, כשקול פיצוץ נשמע. פחות משנייה אחר כך, חרמשו של קרונוס עף מידו. הבטתי אל עבר המקום ממנו נשמע הקול וראיתי את ג'ון בראון שבידו האחת יש אקדח מהסוג ישן מאוד שהיה יורה קליע אחד והיה צריך להיטען מחדש ובידו השנייה החזיק גרזן בעל שני להבים שהסתחרר ובלם את המכות של לוקי. לא הבנתי איך הוא היה יכול לכוון את האקדח בדיוק כזה ובאותו זמן גם להילחם בלוקי כשעיניו אפילו לא מסתכלות עליו. קרונוס שאג בזעם וזינק עלי כשידיו כרוכות סביב צווארי, האוויר יצא מראותיי בשנייה והרגשתי את הגוף שלי בוער מרצון לחמצן. מתוך אינסטינקט בעטתי באשכיו והוא התקפל הצידה בכאב, לצערי הוא התגלגל בדיוק ליד החרמש. זינקתי על החרב שלי ואחזתי בה בחוזקה. הרגשתי איך הכוח של השיקוי מתחיל להתפוגג, התנועות שלי היו רשלניות יותר הייתי נהיה הרבה יותר עייף אחרי כל מכה. נעמדתי רועד על רגלי שכן הפצע שהיה מתחת לראותי עדיין דימם אם כי הרבה פחות חזק. בצד השני של החדר ג'ון הועף מרגליו ונחת על ידי כשגופו מעלה עשן ובגדיו חרוכים. לוקי כיבה את האש שבידו וצהל "מתחיל להיות חם פה!". אפולו וניקו נעמדו לצידי, עוזרים לג'ון להיעמד על רגליו. חץ נורה אל עבר ראשו אבל הוא תפס אותו שנייה מלפני עיניו והמס אותו. לוקי גחך אל עבר ניקו ואפולו שעמדו שכם אל שכם כנגדו "אתם חושבים שתוכלו להביס אותי?! אני לוקי, ואתם בני תמותה עלובים אינכם שווים...." דבריו נקטעו כשפרץ אנרגיה שחורה פגע בבטנו. כל העיניים בחדר התמקדו בניקו, גופו זרח באור שחור אפל, צבע עורו השתנה והיה כעת שחרחר ועיניו עטו את אותו מעטה אפל שהיה בעיניו של ניקולס. הוא הרים את ידו השנית וקרן של אור אפל השתחררה מידו כמו קליע מתותח ופגעה בלוקי בבטנו והעיף אותו עד לקרונוס. כשנעמדו השינוי שחל בניקו כבר היה סופי הוא נראה כמו שילוב שלו ושל... לא יאמן! האדס. ניקו פתח את פיו וקולו אפילו השתנה, הוא פנה אל קרונוס "שלום אבא, עידנים עברו מאז שדיברנו" היה מוזר לראות את ניקו פונה אל קרונוס בתואר אבא. קרונוס ירק על הרצפה "השתמשת בנער ככלי, השתלטת על הנער" ניקו פרש את ידיו ואמר בקולו הרגיל "לא השתלט, חולק. אני חצוי אמיתי, ככה זה היה בעבר, חצי אל וחצי אדם בגוף אחד. נכון?" עיניו נאבדו מאחורי חומה של אור שחור וקולו של האדס נשמע שוב "ג'קסון, אתה יודע מה לעשות. בראון, זמן. אפולו אתה איתי לעץ, אם לקרונוס לא יהיה את הכוח מהעץ הוא יהיה הרבה יותר חלש." קרונוס הרים את חרמשו ועשרות ברקים שחורים הבזיקו מהלהב ונורו לכול עבר בחדר. ניקו קמץ את ידיו וחומה שחורה נעמדה מולנו וספגה את כל הברקים, מאחורינו אנבת' ולוק פערו את עיניהם והביטו בניקו בתדהמה. הברקים העלו במוחי מחשבה חדשה, היא בהחלט הייתה שקר אחד גדול אבל לפחות תבלבל את קרונוס. הרמתי את ידי הפנויה באוויר וצעקתי "גש אלי מיולניר!" קול רעם מרוחק נשמע אבל פרט לזה כלום, קרונוס צחק בקול ואמר "איש פרט לת'ור לא יכול לזמן את הפטיש". ברקים הבזיקו מעלי בשמיים ואחריהם הגיעו רעמים שקרעו את אוזניי מרוב עוצמה, ברק אחד מסמא ואחרי זה ראיתי חפץ קטן טס אל עבר ידי הפנויה. לא האמנתי כשראיתי את מיולניר מסתחרר אל עבר ידי, אם אי מישהו משלושת חברי שעמד לצידי היה מופתע הוא לא הראה את זה, ג'ון צחק ושיתף אותנו "ידעתי שהרחתי את הברקים הללו במבצר." נזכרתי באותו הרגע בהתקוטטות שלנו במבצר ביוטנהיים כשהרחתי את הסערה בנחיריי אבל לא ידעתי מהיכן היא. אפולו חייך חיוך רחב ואמר "הפטיש בחר בך פרסי, אתה הגיבור הגדול ביותר בתשעת העולמות!" ברגע שכף ידי השמאלית סגרה על הניצב המלופף עור הרגשתי שכוחי חוזר אלי, ההרגשה הייתה כאילו מישהו חיבר אותי לגנרטור. סחררתי את מיולניר וההרגשה הייתה שאני מחזיק אוויר, כלומר לא הרגשתי שהוא שוקל אי משהו. קרונוס זעם וקצף ניגר מפיו, לוקי מצד שני החוויר ועצם את עיניו כמו בתפילה. הבטתי באפולו ושאלתי "ביחד?" אפולו קפץ במקום מחוסר מעש ואמר "ביחד" ניקו וג'ון חזרו אחריו "ביחד" התחלתי לרוץ אל עבר קרונוס שעמד מולי וצעקתי "למען אסגרד!". אפולו וניקו רצו מצד ימין, ממהרים אל עבר העץ הגוסס וג'ון רץ לשמאלי אל עבר לוקי שרץ אלינו יחד עם קרונוס. עיני התקבעו בקרונוס ולא זזו ממנו. כשהיינו במרחק של חמישה מטרים אחד מהשני זינקו באוויר בתיאום מושלם, הפטיש הוסיף לי תנופה והגעתי לחמישה מטרים והרגשתי שהזמן מאט סביבנו. בעודנו באוויר כשנשקינו משסים אחד את השני, הרגשתי את הלהב של החרמש שלו עובר לאורך בטני התחתונה ואנקולוסמוס החדשה שלי ננעצה בירכו והפטיש פגע בפיו. כשנחתנו אחד מול השני החלנו בקרב אדיר וקטלני אפילו יותר ממקודם, נשקינו מצלצלים ונחבטים, הסתחררתי, הדפתי, ודקרתי. הלחימה נמשכה ונמשכה, עם כל דקה שעברה הרגשתי יותר עייף וקרונוס נהיה יותר ויותר חזק. קרונוס קצר את האוויר בתנועה מעגלית ואני בתגובה התכופפתי אחורה ממתחת ללהב והתגלגלתי אחורה. קרונוס חייך ולגלג עלי "הפסדת". הבנתי למה קרונוס התכוון. הסתובבתי לאחור וראיתי את אנבת' שרועה על הקרקע כשאיינהריי מאחוריה אוחז את ראשה לאחור כך שצווארה בלט לעברי, דמעות ירדו מעיניה. לוק היה שרוע שגופו מלא חתכים לידה ועיניו עצומות. התכתי את הפטיש בבטנו של קרונוס, בעודו נופל אחורה השארתי את הפטיש על בטנו והסתובבתי אחורה בדיוק לראות את החרב של האיינהריי יורדת אחורה. תפסתי את אנקולוסמוס בחוזקה והשלכתי אותה על הלהב של האיינהריי. הסיכוי היה יותר גבוהה שהייתי פוגע באנבת' מאשר בלהב אבל לא היה לי זמן לחשוב על זה עכשיו. הלהב היה כעשרה סנטימטרים מצווארה כשאנקולוסמוס פגעה בגב כף ידו של האיינהריי ונכנסה עד הכת לתוך ידו. רצתי אל האיינהריי שזעק בכאב, כשהייתי קרוב אליו וקפצתי עליו והפלתי אותו לקרקע. הכיתי אותו אגרוף אחר אגרוף, ללא רחמים עד שידיי היו מלאות דם. הרגש שגאה בי היה לא מוסבר, רציתי להרוג כל אחד שיתקרב אל אנבת', רציתי דם. קרונוס שעדיין היה מתחת לפטיש צחק צחוק פרוע ואמר "אני מכיר את ההרגשה הזאת ג'קסון... זה יהרוג אותך...". התעלמתי ממה שאמר וירדתי מהאיינהריי המת וכרעתי על ברכי ליד אנבת', גופה היה חבול אבל עדיין שלם, הנשימה שלה הייתה יציבה ולא היה שום דימום קשה שנראה לעין. נישקתי אותה בעדינות ולחשתי לה "אני אוהב אותך".

***

ג'ון-

נעצתי את הגרזן במקום בו אמור היה להיות צווארו של לוקי אבל הגרזן עבר דרך האשליה וזאת התפוגגה. הרגשתי אגרוף פוגע בלסת שלי ועצמתי את עיני בתור תגובה לכאב. שמעתי עוד אגרוף חותך את האוויר אבל הספקתי להתחמק ממנו ותפסתי את ידו, ידו של לוקי האמיתי. הסתובבתי אל מאחורי לוקי ונעלתי את זרועו מאחורי גבו. רק עכשיו העזתי לפקוח את עיני, החזקתי את לוקי. לוקי גחך ואמר "אתה טוב, אבל אני יותר." הוא נפנף בידו הפנויה ונעלם בעננת עשן. ידעתי שבשביל להביס את אבי אצטרך לאמץ את הכוח שלי, זה שנשבעתי לנטוש לפני שנים כה רבות. הזדקפתי ועצמתי את עיני שוב, הרגשתי את גופי קטן ומשתנה, פרווה חומה צמחה בכול מקום, ירדתי לארבע והרגשתי את רגלי וידי מתחזקות ומשתנות במבנה שלהם, שריוני וכול הנשקים שלבשתי עלי הפכו לחלקים מגופי החדש, הפכתי לאריה. שאגתי בקול, כמאתגר את לוקי. לוקי הופיע עשרה מטרים ממני, מבטו בעל הבוז והשנאה לא מש ממני. קולו לא עלה על לחישה אבל שמעתי אותו טוב מאוד "אז, נפתור את זה בדרך הישנה. בני" נהמתי לעברו "זה שאני מדמך לא אומר שאני בנך, אני הוא ג'ון בראון, בן לאימי אוליביה בראון. ועכשיו, אבא, אני עומד ללמד אותך מה הוא כאב אמיתי". זינקתי על לוקי בתפרים שלופים. לוקי שינה את צורתו לזאב והתחמק ממני. נהמתי לעברו כמעט בצחוק "לברוח ולהימנע מקרב, זה הדרכים היחידות שאתה יודע להילחם אבא? ממש מביש לאל" לוקי זינק לעברי ונעץ את התפרים שלו בקיבורת הזרוע שלי, הספקתי לנשוך אותו בכתפו עד שהשתנתי יחד איתו חזרה לבן אדם. לוקי עמד ממולי כשכתפו השמאלית מדממת, לפני שהספקתי לעשות אי משהו הרגשתי את שריריי צווחים בכאב כשסכינו של לוקי היה נעוץ בקיבורת הזרוע הימנית שלי. דם זלג מהאזור בו פגע הסכין. לוקי הניח את ידו על הלחי שלי והרגשתי שמישהו טבל את פני בחומצה, עשן ירוק עלה מהלחי שלי. לוקי לחש ברכות "זה כלום, כלום! לעומת מה שאני עברתי יום ביומו בגלל החולשה שלך." ידי השמאלית התקמצה לאגרוף, חרקתי בשיניי "אתה הבאת את זה על עצמך, אבל רק דבר אחד אני מסכים איתך שהיה טעות..." התכתי את האגרוף בפניו, מרוב הלם לוקי נפל לקרקע והשלמתי "ללמד אותי איך לשחרר אותך מהכלא שלך" שלפתי את הפגיון של לוקי מזרועי ונעצתי אותה בחזהו, דם זהוב התפשט על שריונו. נעצתי את שתי אצבעותיי בדמו של לוקי וציירתי על חזהו רונה, רונת הכליאה. לוקי התפתל וצרח אבל החזקתי אותו בעודי אומר "לוקי, אויב האלים האסגרדים. אני, ג'ון בראון, בנך ודמך. משיב אותך לכלאך על מנת להגן על תשעת העולמות." גופו של לוקי התחיל להתחמם ולזהור, שמעתי את קולו של אבי מילל "לא!" ובהבזק אור הוא נעלם. קרסתי לרצפה לרגע והסדרתי את נשימתי, שלפתי את הפגיון של לוקי מזרועי ובחנתי אותו, לכול אורכו היה כתוב "עם כול מוות בא כבוד ועם כבוד גאולה." הכנסתי את הסכין לאחד הנדנים שלי והתרוממתי חזרה מהקרקע. רעד שעבר בחדר הזכיר לי שהקרב עוד לא נגמר. סרקתי את החדר במהירות וראיתי את פרסי רוכן מעל אנבת', חששתי שהנורא מכול קרה אבל אם לא נפעל עכשיו רבים מאוד ימותו. צעקתי אליו "פרסי!" מבטו של פרסי התרומם מאנבת', הצבעתי על העץ שבפינתו הרחוקה של החדר שם עמדו כבר אפולו וניקו. הוא הבין למה התכוונתי ורץ אל העץ. הדבקתי אותו בדרך והוא דיבר אלי בעודו מתנשם ומתנשף "לוקי כבול, קרונוס כבול, אבל העץ עדיין גוסס. למה?" השבתי לו הכי בקצרה שיכולתי אבל עדיין לא הבנתי את זה הכי טוב בעצמי, הלוואי שגורדה הייתה פה להסביר לו. "גורדה הסבירה לי במבצר, שהעץ מחובר לכוח החיים של בעלו. אם נרצה להרוג את קרונוס נצטרך להשמיד את העץ" פרסי הנהן ושאל "גורדה? הענקית?" הנהנתי והוא הנהן חזרה. כשהיינו מול הכניסה לחדר העץ הבנתי מדוע אפולו וניקו לא יכלו להמשיך, שער זהוב ענק, לא הייתה שום פרצה ושום דרך להיכנס פרט לשער בעל קישוטי הארד והזהב. השער חצץ בינינו ובין העץ. על השער היו ארבעה חורים ענקיים, בגדלים שונים של בני אדם, ארבעה חורים למפתח ארבעה אנשים ואין שום מפתח אחד. אפולו שאל אותי "זה מה שאני חושב?" הנהנתי, הכרתי את השער הזה, גורדה הסבירה לי מה כל כך מיוחד בו. "שער האמת, בשביל לפתוח אותו צריך להגיד את האמת הכמוסה ביותר שלך." רעד עבר בין ארבעתנו אבל היה בעיה אחת עם אמת, גם לפני המוות תמיד קשה להרפות מהאמת. הייתי הראשון שדיבר "הסיבה היחידה שנשארתי ביוטנהיים ונלחמתי בענקים תחת פיקודה של גורדה היה לא שנאה כלפי לוקי או רצון לנקמה. אלא גולינה, הרגשתי שאכזבתי אותה, שבגדתי בה. נשבעתי שעד נשמתי האחרונה אני אלחם למען זכרה." המנעול הראשון זהר לרגע ואז נעלם. אפולו היה השני "כשזאוס הפך אותי לבן תמותה, כעסתי עליו אבל אחרי זמן מה כבן תמותה הבנתי מה עשיתי לילדי בזה שהתעלמתי מהם. אנחנו האלים טעינו, אסור היה לנו להתעלם מבני התמותה. זה היה הדבר הנורא ביותר שעשינו, חשבנו שנתנו לכם חיים טובים ומלאי זוהר אבל למעשה הרסנו לכם אותם, הבאנו לכם סבל, כאב, בדידות ועצב לחיים. תמיד ידעתי שאני עושה את הדבר הלא נכון אבל מעולם לא היה לי האומץ להגיד שזה לא נכון." המנעול השני זהר ונעלם גם הוא. ניקו הצר עיניים אל אפולו וזה השיב לו במניד ראש. ניקו שלף את טבעת הכסף שתמיד ענד על ידו בצורת גולגולת ואמר "בקרב, כשאמרתי שאני והאדס חלקנו את אותו הגוף, שיקרתי. האדס השתלט עלי, אבל עשיתי את זה מרצון. ידעתי שאני ימות אחרי הקרב, אם לא מהלחימה אז מההשתלטות של האדס ומהכוח שלו." המנעול השלישי הזהר ונעלם. הנחתי את ידי על כתפו והוא הנהן, מחווה של הבנה. פרסי הביט בניקו עם דמעות ואמר "אתה לא הולך למות די אנג'לו, לא במשמרת שלי" ניקו חייך חיוך עצוב ואמר "אתה לא יכול לעצור את זה פרסי, לפעמים העולם חשוב יותר מחברים" פרסי הביט במנעול האחרון ואמר "בלילה שלפני שהגענו ליוטנהיים חלמי חלום, נפגשתי עם הל. עשיתי איתה עסקה, אם אני אמות בעת הקרב על אסגרד נשמתי תגיע אליה ולא אל השאול והיא בתמורה תגיד לי איפה הפטיש של ת'ור. הייתי מוכן להקריב את נשמתי, את העולם בשביל אנבת'..." המנעול נשאר ופרסי המשיך "שיקרתי לה בשביל שלא תדאג, שיהיו לה חיים טובים, שהיא תינצל במידה ואני לא. שיקרתי לאנבת'." המנעול האחרון זהר ונעלם. כולנו הסתכלנו על פרסי, דמעות זלגו על פניו אבל הוא נשאר חזק. מאחורינו אנבת' שהתייצבה מעט הביטה בפרסי כשדמעות בעיניה ולוק מאחוריה אוחז אותה בחיבוק. הדלתות נפתחו למעננו וחשפו את החדר, במרכז החדר, זוהר וניצב איתן היה העץ הגדול ביותר שראיתי בעולם, עץ העולם.

***

פרסי-

החדר היה בצורת משושה ענק שרק שני דברים היו בו, מיטה ועצו של אודין. על העץ שהיה נראה חולה מאוד בעל עלים אפורים וגזע חולה וחלש היו שני עורבים שחורי כנף, ניקו הביט בהם בחיבה מסוימת, שניות ספורות אחר כך הוא אמר "יש לאודין טעם טוב". בהתחלה באמת העורבים נראו שקטים אבל מרגע שהתקרבנו לעץ הם פתחו את מקוריהם ושמעתי צליל שנשמע כמו צרחה על קולית, אפילו אפולו כיסה את אוזניו. ארבעתנו התפתלנו על הקרקע והצרחה המשיכה להלום באוזנינו. התחלתי להתקרב אל העץ חורק שיניים על מנת להמשיך להתרכז ולא להתקפל לכדור. כבר הייתי ממש בבסיסו של העץ כשהרגשתי שאנקולוסמוס שלי מתחילה להימשך אל העץ, החרב שמעולם לא עזבה אותי מאז גיל שתיים עשרה כעת טסה אל עבר בסיס העץ. לפני שהחרב הגיעה לבסיס העץ וכרתה את אחד השורשים ג'ון זינק ותפס אותה, שניהם התפתלו לרגע ואז הכול נרגע. לא שמתי לב אבל העורבים הפסיקו להפיק את הקול הנורא מפיהם ופשוט בהו בג'ון. ג'ון, מתנשף אמר "הם השומרים של העץ. הם תוקפים את כל שמגיע לכאן, מרגע שמשהו או מישהו מגן על העץ הם נרגעים. תתקוף את העץ, תמות." הרהרתי "אז איך נעצור את העץ?" אפולו שלף את קשתו וכיוון לבסיס העץ ושאל "שיש לך ספק במשהו, תפוצץ אותו." ניקו הניח את ידו מול החץ של אפולו ואמר "זה תמצית העולם בן דוד, אם תפוצץ את זה ואני בספק אם תוכל אתה תפוצץ את המציאות עצמה. הדבר הזה, העץ הזה, רק קסם יוכל לרפאות את זה... התייעצתי על זה עם ניקולס, הוא הזכיר לי את טיבם של הדברים" ניקו הצביע עלי ואמר "נוכל להצמיח את העץ מחדש ללא הרעל של קרונוס רק אם נשתמש בתמצית החיים של... זהותנו האלוהית. המהות של האדס, שלי, הוא לא רק מוות אלא גם מקום לדור חדש, להתחדשות. פרסי אתה המים, החיים שבכול דבר, ללא מים דבר לא יחיה. אפולו אתה האור, האנרגיה, הטוהר של כל דבר, המזון אפשר להגיד. פרסי, אפולו אתם תהיו מיד אחרי." שאלתי את ניקו במידה של חשש כשמעטה שחור עטף את עיניו שוב "מה אתה הולך לעשות?" ניקו השיב בקול מעט מרוחק "אני עומד ליצור מחדש את עץ העולם".

***

ניקו הרים את ידו שעליה הייתה הטבעת כסף וסימן של גולגולת אפורה נחרט באור בוהק על הגזע החלש והאפור, העץ החל להיעלם בהדרגה. לבסוף ניקו נשף על הטבעת והעץ נעלם כליל ובמקומו עמד שתיל קטן, ההרגשה, של להיות קרוב כל כך לכוח כה רב יבשה את גרוני, ידעתי שטעות הכי קטנה והעץ יושמד ואנחנו איתו. העץ עדיין זהר בירוק, הרעל עדיין היה. השתיל החל לקמול ולמות. שמעתי את ג'ון צועק לי אף על שעמד ממש לידי "יש לנו שתי דקות גג עד שהעץ יושמד לגמרי!" אני ואפולו, בתיאום מושלם הרמנו את ידינו והחדר הוצף אור כחול ולבן מסמא. עצמתי את עיני, אבל הפסדתי את כל היופי. העץ צמח בן רגע לגודל כפול מגודלו הקודם והיה כעת בגובה שישים מטר לפחות והצמרת שלו כבר לא הייתה בטווח ראייתנו. העלים חזרו ללבלב והיו בצבע ירוק כהה עז, השורשים, הגזע והענפים שבו לצבעם המקורי שהיה מן חום עמוק כמו של אדמה פורייה. הרגשתי רוח צלולה ונעימה עוברת בחוזקה, כאילו מישהו השאיר חלון פתוח. שמעתי מאחורי צעקה, הסתובבתי מתוך אינסטינקט אל עבר הצרחה וראיתי את גופו של ראנדולף מתעוותת ומתפתלת. אחרי רגע של מאבק ראיתי מה שנראה כענן שחור יוצא מהגוף במהרה ונעלם. עיניו של ראנדולף נשארו פקוחות ובהו בחלל האוויר אבל גופו עדיין היה חי, יותר ממה שאני יכולתי לתת לחלאה. לפתע העץ זהר באור אדום והרגשתי שהטמפרטורה בחדר עולה בערך בחמישים מעלות, הזעה לא איחרה לבוא וירדה ממני במהירות. אפולו עדיין נירא נינוח לחום אבל ניקו הגיב בצורה לא טובה, והתעלף. אפולו כעת סחב את ניקו על גבו בסחיבת פצוע ואני וג'ון רצנו אל עבר אנבת' ולוק שעדיין היו פצועים מכדי ללכת לבד. בעודנו רצים אליהם ג'ון צעק "העמסתם יותר מדי כוח על העץ! הוא פולט את שאריות הרעל של קרונוס בכוח!" צעקתי לו בשביל לעלות על קולות הרחישה העזים שעלו מכיוון החדר בו היה העץ "מה יקרה?" לפני שג'ון הספיק לענות לי יצא מתוך העץ בפיצוץ ענק גל ענק של אש. כבר היינו ליד אנבת' ולוק כשהאש יצא מתוך החדר המשושה ודהרה לעברנו בחדר הכס. אנבת' הצביעה על גופו הרצוץ של ראנדולף שהאש כבר כמעט הגיעה אליה ובכתה "אי אפשר להשאיר אותו כאן! הוא ימות!". באותו רגע ממש רציתי להשאיר את ראנדולף למות כאן ואז הבנתי שזה בדיוק מה שקרונוס היה עושה, נותן לחפים מפשע למות סתם ככה. חרקתי שיניים בזעם ורצתי חזרה אל ראנדולף. כשהעמסתי אותו על גבי האש כבר הייתה ממש מולי, הרמתי את ידי הפנויה אל עבר הלהבות והרגשתי שכול הזיעה שניגרה ממני רוכזה למרכז כף ידי ויצאה ממנה בפרץ אדיר של לחץ שהאט לזמן מה את האש. רצתי אל עבר ג'ון שתמך בלוק ואפולו שניקו היה על גבו, שניהם חיכו לי ליד אנבת'. צעקתי להם הכי חזק שיכולתי "קדימה! לכו!" ג'ון ואפולו הנהנו ועזרו לאנבת' לקום ולהתייצב על ידו השנייה של ג'ון שכעת תמך גם בלוק וגם באנבת'. הצלחתי להדביק אותם כבר בכניסה לחדר הכס וכמוני גם האש. רצנו הכי מהר שיכולנו במעברים של ההיכל בעקבות אפולו עד שהגענו לכניסה, האש כבר הייתה ממש מאחורינו והיא התחילה לצמצם פערים. היינו עייפים ועדיין נותרו המדרגות בדרך ללמטה. לפתע ניקו פקח את עיני, אישוניו היו שחורים אבל כמו בדרך כלל היה להם כוח אפל בתוכם. ניקו השתחרר מאחיזתו של אפולו שהיה במאסף ונפל לקרקע, עמדתי להסתובב אליו כשהרגשתי כוח הודף אותי החוצה. הבטתי בניקו שידו הייתה מכוונת אלי והוא אמר "אני לא אתן שתפגעו!" הנחתי את ראנדולף על הרצפה ורצתי אליו. עמדו אחד אל מול השני וראיתי שעיניו היו מוצפות דמעות. האש מאחוריו הוסיפה להתקרב והייתה במרחק של חמישים מטרים ממנו, ניקו שלח אלי יד ואמר "העניין עם האדס לא היה האמת היחידה ששמרתי בסוד." ניקו שלף מפנים חולצתו שרשרת שהיה מחובר אליה פסלון של גולגולת וזוג חרבות שמצטלבות אליה שעד כה לא ראיתי שענד מעולם ואמר "תן את זה לריינה, בבקשה פרסי." שלחתי אליו את ידי אבל הרגשתי עם כל סנטימטר שהיד שלי עברה לעברו היא נכנסת לקלחת של אש. ניקו זרק אלי את השרשרת ואמר "הדרך הנכונה היא תמיד הקשה יותר מהדרך הקלה, אבל מהדרך הקלה אתה תמיד תפסיד" ניקו הסתובב כשפניו אל עבר האש ושמעתי אותו אומר "פעם אחת אחרונה אבא, פעם אחת אחרונה, בשביל חבר" האוויר סביבו רחש וזמזם כאילו הוא היה מכשיר לחשמול זבובים. אל מול עיני נוצרה חומה שחורה שחסמה אותנו מניקו ומההיכל. האש כבר הייתה מספר מטרים ממנו כששמעתי אותו אומר בלחש "בשביל חבר, בשביל פרסי". האש הגיעה אליו. המגן הדף את האש אבל עדיין הרגשתי כאילו אני נשרף מבפנים. גופתו של ניקו נפלה על הקרקע כשכולה מלאה חברבורות וכוויות. מאחורי שמעתי את ריינה זועקת "לא!" הסתובבתי אליה ותפסתי אותה, ריינה בוכה וזועקת ניסתה לדחוף אותי ולהשתחרר מהאחיזה אבל הידקתי אותה. צעקתי לה "לא ריינה, הוא הלך! הוא הלך!" התחלתי לבכות בעצמי. ריינה השתחררה מאחיזתי ודפקה על החומה השחורה, אך היא לא יכלה לעבור. האיינהריי השורדים התקבצו סביבנו וראיתי את כמה פרצופם המוכר של ליאו וטייסון שניהם הרכינו את ראשיהם, פרופסור צ'ייס חיבק את אנבת' שבכתה אל תוך כתפו, בלאקג'ק והפגסוסים האחרים צהלו וחבטו עם רגליהם הקדמיות באוויר, לוק עזר לג'ון לקום ושניהם נעמדו דום כשפניהם היו אטומות. קול הזדחל אלי ומיד אחריו שמעתי קול קר בראשי "הפסדת ג'קסון" הרגשתי שדמי קפא בעורקיי, ירדתי על ברכי ותפסתי את ראשי בשני ידי... הקול הזה... אנבת' כרעה לצידי והרגשתי שמוחי מתפוצץ. הקול חזר שוב "כה חלש! כה פגיע!" צעקתי על עבר השמיים ואחרי רגע עצמתי את עיני וכשפקחתי אותם כולם נעלמו והייתי בתוך חדר שחור, מולי עמד גבר. הוא היה שרירי, ידיו ורגליו נראו כמו זוג גזעים. צבע גופו היה לבן, זקנו היה שחור וארוך, שערו היה שחור גם הוא והוחלק לאחור, עיניו היו זהרו בצבע זהב. שלחתי את ידי מתוך אינסטינקט אל חגורתי שם הייתה אנקולוסמוס בדרך כלל, אך כעת לא הייתה שם. "קרונוס" קרונוס גחך ואמר "פרסאוס ג'קסון, נפגשים." ישרתי את מבטי אל עיניו הקורנות ואמרתי "אתה הפסדת" קרונוס חייך בבוז ואמר "ראנדולף היה חלש, זה נכון. אבל לא הושמדתי." ניסיתי להתעורר חזרה באסגרד וכשלא הצלחתי אמרתי "אתה צריך אותי" קרונוס הנהן ואמר "יש שני דרכים ג'קסון, הדרך הקלה..." זינקתי לעברו כשידי קמוצות ומוכנות לקרב והוא המשיך "או בדרך הקשה." קרונוס התחמק מהמכה שלי והניח את ידיו על רקותיי. הרגשתי כאילו מישהו קדח לי במוח. כשפקחתי את עיני עמדתי על מדרגות ההיכל של אודין אנבת' הייתה לצידי פתחתי את פי אבל הקול לא היה שלי "הפסדת ילדה". אחרי רגע הרגשתי שהגוף של מתפרכס על הקרקע וכאב שוב פילח את ראשי כמו סכין שמעתי את קולה של אנבת' "תיאבק בו פרסי, תיאבק בו!" צעקתי שוב בכאב ושמעתי את קולו של קרונוס "הזהרתי אותך בעבר ג'קסון, חבריך הם אלה שיביאו עליך את חורבנך... אתה חלש. האהבה עשתה אותך חלש ועיוור לאמת. ותר על השליטה בגופך ואעניק לחברתך מוות מהיר" פקחתי את עיני ודיברתי "לא. אתה הוא החלש מבניינו, החברים שלי... אולי כמה מהם טעו בבחירות שלהם אבל זה מה שעושה אותם אנושיים... אלה שתמיד היו איתי הם תמיד עזרו לי באש ובמים. אהבה היא לא חולשה... אני מצטער בשבילך שככה אתה חושב, אבל אתה לעולם לא תבין. מה שמייחד אותנו הגיבורים, הוא האנושיות שלנו, החברות שלנו... האהבה שלנו" אנבת' לחצה את ידי והתנגדתי לקרונוס הכי חזק שיכולתי, דחפתי אותו מבעד לראשי ויכולתי לראות איך תמצית הקיום שלו נמוגה לחלל האוויר. הייתי חלש, פצוע ועייף, הקרב הזה גבה ממני מחיר כבד. "אנבת'..." אנבת' רכה אלי וחשבתי כמה שהיא יפה ואמרתי לה "אני אוהב אותך". אנבת' לחצה את ידי בחוזקה ושמעתי אותה זועקת בשמי אבל כבר עיני נעצמו והרגשתי את מה שידעתי שיהיה לא נמנע בקרב הזה, האמת שכה רציתי להדחיק ממני. דמות נגלה אל מולי בערפל ואמרתי בקול שלוו ובטוח כמו שקוראים לחבר טוב שלא ראיתם הרבה זמן. חייכתי אל עבר הערפל ואמרתי "הל".

***

פרסי-

פקחתי את עיני במהירות ואור בוהק הציף אותם כך שנאלצתי לעצום אותם שוב. שמעתי קולות של גרירת רגלים ואחריהם דלת נפתחת. רציתי לפקוח את עיני, לדעת איפה אני. הכאב שהרגשתי באזור הצלעות היה טוב, כואב. ניסיתי לקום אבל זוג ידיים השכיב אותי שוב לאחור על המיטה. פקחתי את עיני וראיתי את ג'ון מולי, בן לוקי צחק ואמר "אנחנו חייבים להפסיק להיפגש ככה." הנהנתי ושוב ניסיתי להתיישר, הפעם ג'ון לא מנע ממני. ג'ון עזר לי לקום מהמיטה כשהשתמש באנקולוסמוס כמקל הליכה וראיתי ממולי זוג אנשים שבהחלט התגעגעתי אליהם. זינקתי על בוב ודמסן בחיבוק ענק, למרבה המזל שניהם היו כרגע בגובה של בן אדם אז יכולתי להגיע להם מעל הרגלים. בוב הביט בי לרגע במבט חוקר ואז קבע "הבחור הרע הלך" חייכתי ואמרתי "כן בוב, הוא הלך" ג'ון הביט בדמסן ושאל "הוא יוכל להגיע?" דמסן בחן אותי מכף רגל ועד ראש ואמר "אם פרסי חושב שהוא מוכן, אז כן." הבטתי לצידו השני של החדר שם עוד מיטה לבנה, עכשיו היא הייתה ריקה, אבל ידעתי מי היה שם. "אני מוכן". ג'ון הנהן ועזר לי לדדות אל עבר דלת המרפאה. ג'ון עדכן אותי בכול מה שקרה מאז שהתעלפתי במדרגות ההיכל של אודין, איך קרונוס נחשף לעיני כולם לרגע ואז נעלם. אנבת' לא זזה ממנו במשך שלושה ימים שלמים, עד שדמסן הכריח אותה ללכת על מנת שיוכל לטפל בי. הרגשתי דחף לראות אותה אבל כבשתי אותו והמשכתי לעקוב אחרי ג'ון. כשהגענו אל זוג דלתות ג'ון נשם נשימה עמוקה והסתקרנתי "מה הבעיה?" ג'ון השיב "לא הייתי מול הדלתות האלה כמעט שלושים שנה" תפסתי את ידו ואמרתי "ביחד". ג'ון הרפה מידי ופתח את הדלתות. מאחורי הדלתות היה האולם הענקי ביותר שהייתי בו, ענק יותר אפילו מחדר הכס. עשרות על גבי עשרות אלפי איינהריי היו שם יושבים בקבוצות סביב מאות שולחנות כולם בצדדים, בקצה הרחוק של האולם, מולנו, עמדו שש עשרה כיסאות ענקיים עליהם ישבו האלים. כולם נראו שוליים בשבילי, לא חשובים. כולם חוץ מעשרה אנשים שעמדו במרכז החדר. האנשים נעמדו סביב ארון קבורה עשוי אבן שחורה מצופה אבני חן ויהלומים. חרבי נפלה מידי ברעש שהדהד בכול האולם, עשרת הראשים שהיו נעוצים בארון הסתובבו אלי. פניה של אנבת' היו הדבר הראשון שהבטתי בו והרגשתי שאני נסחף ברגשות מעורבים אל עבר הארון. לפני שהספקתי לעצור אל מול הארון ולהגיד מילות פרידה אל גופתו ניקו שמעתי את קולו של אבי "פרסי, חכה רגע". פוסידון הביט בזאוס ואודין במבט של יודע מה, אודין הנהן בהסכמה וזאוס גנח בחוסר עניין מוחלט. זאוס קם ואמר "פרסאוס ג'קסון, לאור עזרתך..." אודין התפרץ לדבריו של זאוס "לאור חלקך הגדול בהצלת תשעת העולמות החלטנו אנו אלי האזיר והווניר..." אודין הביט בשני אלים שישבו מצדו השמאלי ואז באלה שישבה לימינו, כולם הנהנו "להעניק לך משאלה, כל דבר שתבקש בעוד שהאלים האולימפיים..." זאוס המשיך "ברצוננו לתת לך את המתנה של אל-מוות. שוב.". הבטתי לרגע בארון ונזכרתי במה שניקו אמר לי "הדרך הנכונה היא תמיד הקשה יותר מהדרך הקלה, אבל מהדרך הקלה אתה תמיד תפסיד". הייתי צריך לעשות את הדבר הנכון כרגע, לא הדבר הקל. הנחתי את ידי על האבן השחורה והקרה ואז הסתובבתי אל האלים ואמרתי "זאוס, אני מוכן לקבל את המתנה אבל לא אני הוא זה שיהפוך לבן אל-מוות..." המשכתי "אני רוצה שתחזיר לאפולו את האל-מוות שלו. אמלולא אפולו, כולנו היינו מתים ביוטנהיים בעודנו מחפשים את הפטיש ואפילו לפני זה בבאר בעץ העולם." זאוס ממש רתח מזעם וצבע פניו הפך לאדום כמו עגבנייה אבל הוא לא הפחיד אותי, הבטתי בפניו של אביו והם היו גאות ומאושרות. הרמתי את ידי באוויר וברק קרע את התקרה המקומרת שהייתה מעלינו, אל תוך ידי טס מיולניר כשברק מגיע בעקבותיו. הרמתי את הפטיש ואמרתי לזאוס "אתה אולי אדון האולימפוס אבל אתה הבאתה לי את מתנתך, אני רק מעוניין להעביר אותה למישהו ראוי יותר". מעולם לא דיברתי בכזאת חוצפה כלפי אף אל, טוב אולי חוץ מארס אבל זה לא שינה לי, אפולו וניקו, שני חברים שהקריבו הכול במסעות שלהם וכול אחד מהם ראוי לכך יותר ממני. סיימתי את דברי בכך שנעצתי את מיולניר באדמה ואמרתי "גם לפטיש איני ראוי". זאוס הזעיף עוד יותר את פניו ורק אחרי רגע הוא הניף את ידו וגופו של אפולו זרח באור כתום. השינוי שחל בגופו היה מידי הקמטים נמחו מגופו שערו נהיה פרוע יותר וריח של עשן נישא באוויר. הסתובבתי אל אודין ואמרתי "המשאלה שלי ממך אודין היא דבר אחד, אני רוצה שתהפוך את ניקו לאיינהריי." פניו של אודין נצצו והוא אמר " זה יהיה חסר תקדים, אבל אני אהיה גאה אם סמירה אל עבאס תזה בכבוד הזה". הנהנתי בהסכמה. מתוך שורות האיינהריי קמה נערה בת עשרה וזינקה באוויר אל עבר הארון, כשנחתה היא שלחה את ידה אל הארון ולהפתעתי ראיתי את רוחו של ניקו יוצאת ממנו ואט אט הופכת ליותר ויותר מוחשית עד שלחצו ידיים וניקו כבר היה בשר ודם. ניקו הביט בי ואמר "עשיתה את המעשה הנכון, אה?" חייכתי ואמרתי לו "למדתי את זה ממך". פוסידון והאדס קמו, שניהם מביטים בי ב...גאווה מסוימת ואז האדס הפתיע את כולם שהוא אמר בקולו הכי.. עליז שלו אני מנח "אני חושב שזאת סיבה טובה למסיבה". בנקישת יד כל החדר השתנה ומרגע של אבל הוא השתנה לשמחה. לקחתי את ידה של אנבת' והבטתי בפניה, רגשות השמחה, הגאווה וההתרגשות שהיו בפניה היו כה עזים עד שלחייה נהיו סמוקות ואדומות. הבאתי לה את ידי והיא לקחה אותה, צעדנו יחד אל מרכז האולם שם רקדו שני זוגות. הצטרפנו לניקו וריינה בעודם, ספק רוקדים ספק מתנקשים ולג'ון ובת זוגו שלא הכרתי. שמעתי את קולה של הל מאחורי "החלטתי שלאחי מגיע ערב נעים. אתה מסכים איתי, פרסי?" הסתובבתי אל גבירת הלהיים ואמרתי "אני מסכים איתך הל." הל הנידה את ראשה מעט באלכסון ואמרה "מצד שני אולי מגיעה לכולנו ערב נעים" גבתה הורמה ואמרתי "בסדר, ריקוד אחד" חיוכה של אנבת' התרחב לרגע כשהבינה את המתרחש ושאלה "ניפגש עוד מעט?" הנהנתי והיא הלכה. הל תפסה בידי, את האמת שהיא לא הייתה קרה כפי שציפיתי מאלת שאול נורדית אלא פשוט עזובה. הל הרימה את ידה וערפל כיסה את האולם מתוך הערפל יצאו עשרות אנשים, אהוביהם של כול הנוכחים בחדר שעברו לעולם של הל. הל הייתה בת זוג מצוינת לריקוד, רק חבל שאני לא הייתי. הייתי מועד לא מעט עד שהל לחשה באוזני "תלמד מהאחרים" הבטתי בכמה מהאיינהריי ולמדתי את צעדי הריקוד שלהם. אחרי רגע השתלטתי על הצעדים ורקדתי, טוב לפחות כמו שצריך. בסוף הריקוד הל שחררה אותי והלכתי לחפש את אנבת'. מצאתי אותה רוקדת עם לוק ליד ג'ון והנערה שהייתה איתו ריקוד סלואו. הלכתי אל מחורי אנבת' ולחשתי באוזנה "היי" האגרוף לצלעות לימד אותי לא לעשות את זה יותר. אנבת' הסתובבה אלי בהפתעה ואמרה "מוח אצה! אם תעשה את זה שוב אני נשבעת לך! ולא רק זה! להיעלם בים?! למות רגע אחרי שאני פוגשת אותך?! אה, ולעשות עסקאות עם אלות שאול?! אני נשבעת לך, אם תעשה את זה עוד פעם אחת אני..." חייכתי ושאלתי מתחכם "תהרגי אותי? הא, פרצוף דרכמה?" אנבת' עשתה פרצוף ואמרה "התחכמות? זה חדש אצלך מוח אצה" רכנתי אליה בחיוך ואמרתי "אני מבטיח אנבת', סיימנו הפעם לתמיד" מאחורינו בוב ודמסן נתנו חיבוק ענק לאנבת' כל אחד מהם ואמרו "כירון, הוא יצא קשר. הוא מעוניין שנבוא ונהיה מחנכים במחנה. בוב ילמד לוחמה ואני יהיה במרפאה. אעזור לילדי אפולו ללמוד שיטות חדשות." חייכתי ואז הלכתי אל ג'ון שהיה בצד ושאלתי "אז? המשימה הושלמה? אתה חוזר ליוטנהיים?" ג'ון הנהן וחייך אל דמותה עשויה הערפל של גולינה. התיישבתי לידו והוא אמר "יצא לי לחשוב הרבה במהלך הימים האחרונים. המקום שלי זה לצד גורדה, לעזור לאיינהריי שנקלעים לצרה." חייכתי ואמרתי לו "אם אי פעם תצטרך עזרה אתה יודע איפה למצוא אותי" ג'ון גחך ואמר "אתה תשמע ממני בקרוב." ג'ון נתן לי טלפון סלולרי ואמר "זה מוצפן ויש בו עוד כל מיני טריקים שלי. נוכל לדבר מעולמות שונים ולא רק זה, גם תוכל לדבר מבלי שמפלצות ימצאו אותך, יש לזה משבש." תחבתי את הטלפון לכיסי ואמרתי "תודה ג'ון" ג'ון לחץ את ידי וגחך "תמיד לפקודתך, המפקד". במרכז החדר שמעתי את אודין ואבי צועקים "יחי פרסאוס ג'קסון! הגיבור האדיר ביותר בתשעת העולמות, קוטלו של קרונוס. הריעו לפרסי ג'קסון, בן פוסידון!" אנבת' ולוק אחזו את ידי, אחד מכול צד. ניקו וריינה הצטרפו גם הם ואחריהם ליאו וטייסון ולבסוף באי רצון מסוים גם ג'ון עד שכולנו נעמדנו בשורה ואני הרמתי את קולי מעל המולת המסיבה וצעקתי "לגיבורים האדירים של תשע הממלכות!" הרמתי את ידי וכך גם אנבת' ולוק ואחריהם בגל נירו וריינה ואז ליאו וטייסון ואז ג'ון. בליבי חשבתי שניקו צדק, אם הייתי מוותר על ההשתתפות במלחמה כמו שרציתי זה היה הדבר הקל לעשות אבל להילחם היה הדבר הקשה והנכון. מאחורי שמעתי קול לחשוש מוזר. הסתובבתי לאחור וראיתי שלוש נשים זקנות. קולותיהם לחששו בהרמוניה מצמררת וקרה.

"כשהבוגד יעלה וריינרק יגיע.

רק בן פוסידון את הקרב יוכל להכריע.

האויב אשר בצללים נחבא, המובס אשר לנקום נשבע.

כעת ישוב וימיט על העולם אפלה שכמותה לא הייתה.

קורבן גדול ישלמו האלים

והקרב יסתיים רק בזכות הגיבורים

פנו אל יוטנהיים שם התשובה

אך רק שלושה את החורף הקשה יוכלו להשיב לקיץ חזרה".

אנבת' הסתובבה לאחור וראתה את הזקנות לרגע ואז לפפה את ידה בידי ואמרה "בוא מוח אצה, זה הריקוד שלנו".