התעוררתי בין פחי זבל. פיהקתי, התמתחתי, ואז קלטתי שאני לא רואה את אנבת' ותאליה. התחלתי לחפש בהיסטריה איפה הן. אנבת' הייתה מוסתרת בשקית פח, שכנראה נפלה עליה, ותאליה עמדה קצת יותר רחוק מאיתנו ותיצפתה אם מתקרבות מפלצות. הזזתי לאנבת' תלתל מהפנים, ילדה מסכנה, אני ותאליה בני עשר, היא אפילו לא בת 8! רק בת שבע, אמורה להיות בכיתה א', אבל הילדה הזאת חכמה, אתמול תאליה נלחמה בשד, ואנבת' רצה וקפצה לו על הרגליים, היא החזיקה אותם חזק, ותאליה קפצה על השד עם המגן המבעית שלה ומחצה אותו, היא אנבת' החליפו כיף, הן צוות מעולה, רק שעכשיו אני מרגיש קצת מיותר🤣, אנבת' לא הייתה צריכה גם הרבה הדגמות כדי ללמוד להישתמש בפגיון שנתתי לה, תוך יום היא כבר כמעט ניצחה אותי, שהייתי מאומן אחרי כל הזמן ברחוב. הסתובבתי והלכתי לכיוון תאליה, שעמדה עדיין על המשמר, תפחתי לה על הכתף, היא הסתובבה, וחייכה חיוך קלוש, שמתי לב לעיגולים השחורים סביב העיניים, וסימנתי לה בשקט, כדי לא להעיר את אנבת', שתלך לישון, ושאני אשמור, בהתחלה היא סירבה, אבל כשראתה שאני לא יורד ממנה, היא נתנה לי חיבוק תודה, וקרסה על השקיות ליד אנבת', עמדתי והסתכלתי על השמש שהתחילה לזרוח, יקח לי שנים להתרגל לחזור לקום מאוחר, ולא ב5:00 לפנות בוקר. סקרתי את הרחוב, היו בו שני אנשים, קצת מוזר בשעה הזאת. כיווצתי את עיניים להטיב לראות, הם היו שני חיילים, שניהם הלכו ביחד לכיוון תחנת הרכבת, כנראה הולכים לבסיס של הצבא, לאימונים, המשכתי לסרוק את הרחוב, ופתאום ראיתי מפלצת מסתערת לכיווני, שלפתי חרב, וזינקתי עליה, אנבת' כנראה התעוררה, כי היא קפצה גם היא על המפלצת הלא מזוהה, ודקרה אותה בלב עם הפגיון, והמפלצת התפוגגה. לחשתי לה "תודה, לא הייתי מצליח לבד" אנבת' נתנה לי חיבוק, היא רעדה, מסכנה. הלכנו ביחד לכיוון תאליה, והיא פקדה עלי לישון, ושתורה לשמור, חייכתי לחברתי הקטנה, והנהנתי, אבל רק עשיתי את עצמי ישן, שמרתי עליה, כך שהיא תחווה גם את השמירה, בזמן שהיא בטוחה, אבל לא יודעת את זה. הגיע השעה 10:00, ותאליה התעוררה סופית, המשכנו ללכת, לחפש מסתור, אבל עצרנו הרבה, כי אנבת' טענה שמשהו עוקב אחרינו, באיזה שהוא שלב, הצלחנו להפתיע את היצור שעקב אחרינו, החזקנו אותו חזק, ואז קלטנו שזה סאטיר, אנבת', שלא ידעה שהם טובים, הסתערה עליו באגרופים, והסאטיר ילל שירחיקו אותה ממנו. עשינו מה שאמר, ולקח לה הרבה זמן להירגע ולהבין שהוא לא מפלצת, בעיקר לאור העובדה שהוא חצי תייש. כשהיא נרגעה, היא התקיפה אותו בשאלות," למה עקבת אחרינו?" "ניסיתי להשיג אתכם כדי לדבר איתכם" הוא ענה מיד "למה רצית לדבר איתנו?" היא שאלה, "כי עני רוצה להוביל אתכם למחנה החצויים, שם תיהיו מוגנים" היא אמר בגאווה, אנבת' בחנה אותו וקראה "קדימה, תוביל" הסאטיר נעלב, "את לא רוצה לדעת איף קוראים לי?" אנבת' חשבה רגע, ואמרה "לא" והסאטיר התעצבן, ותאליה המיהרה להתערב "אני רוצה לדעת" הסאטיר חייך ואמר " אני גרובר, נעים מאוד" והושיט יד ללחיצה, תאליה לחצה לו את היד "נעים מאוד, תאליה גרייס" וגם אני הצגתי את עצמי "לוק קאסטלן, זאת" הצבעתי על אנבת' "אנבת' צייס" תאליה קטעה אותי "יש לנו דרך לעבור, קדימה, נלך למחנה הזה".
הלכנו, והלכנו, והלכנו, בסופו של דבר גרובר אמר שאנחנו קורובים, אבל הוא עצר אותנו "מה קרה?" תאליה שאלה, גרובר ריחרח והתכווץ "מפלצות". התחלנו לרוץ, אנבת' נפלה, עזרתי לה לקום והמשכנו, גרובר צעק "עוד קצת, קדימה!" פיתאום שמענו נהמה, לא הינו צריכים להסתובב כדי לוודא שזה כלב שאול, אבל לא הבנו נכון, זה הייתה להקה, תאליה הסתובבה, והפעילה את המגן שלה, וצעקה לנו "תמשיכו, אני אעכב אותם,"  אנבת' צרחה "אנחנו לא משאירים אותך מאחור!" תאליה הסתכלה עלי ועבירה לי מסר במבט, אחרי כמעט שנה ביחד ברחוב, למדנו לקרא אחד את השני, היא אמרה לי במבט שזה הסיכוי האחרון שלנו, ושהכי חשוב להציל את אנבת', ושבמקרה הכי גרוע, אני יכול להצתרף לקרב, הסכמתי איתה, הרמתי את אנבת' שצרחה והכתה בחזה שלי שהעזוב אותה, לעזאזל, למה לימדתי אותה להילחם? נכנסנו למחנה, רציתי להשאיר אותה בפנים וללכת לעזור לתאליה, אבל ידעתי שאם אעזוב את אנבת' היא תתפרץ לקרב, והיא לא תשרוד, המשכתי להחזיק אותה, כשני קולות צורחים לי, איך בראש ואיך מאנבת' שאנחנו צריכים לעזור לתאליה, אבל ידעתי שתאליה לא באמת התכוונה שהעזור לה, ושהיא לא רוצה שהתערב כמו שהיא תמיד אמרה 'זה עיניין של בנות, שמור מרחק או שתקבל בעיטה', כמה הילדים שהיו שם עזרו לי ולאנבת' אבל לא הזזתי את מבטי מתאליה, מנסה לקבל ממנה אישור להצטרף, היא גססה, בשלב הזה כבר לא חיכיתי לאישור, קפצתי לעזור לה, החזקתי אותה, צורח שיביאו מרפא, ואז הופיע ברק, והיא נעלמה, והופיע עץ, שעמד ממש לידי, הבנתי, אביה הציל אותה ממוות בכך שהפך אותה לעץ, ועזר גם קצת להבריח את הכלבי שאול, אני ואנבת' ישבנו ליד העץ, ובכינו, ובכינו, נשארנו שם, לקח לנו ימים לעזוב את העץ, אבל את תאליה לא עזבנו, לרגע לא עזבנו את בת זאוס, כל פעם שהצלחנו, או נכשלנו, אני ואנבת' היינו רצים לעץ, מדמינים מה היא הייתה אומרת, לאט לאט, התחלתי לשנוא את האלים, זאוס יכל להציל אותה, אבל לא, הוא הפך אותה לעץ!!!, זאת הבת שלו! ושלא לדבר על זה שאבי לא ניסה לעזור לי עם אימא שלי, המשוגעת הזאת, היא והקישוקי מוות שלה, תאליה הייתה היחידה שידעה על מה שעברתי, ועכשיו היא מתה, אני יעשה הכל, אבל הכל כדי להראות לאלים שהם חתיכה פוץ בישבן, שהם הדבר הכי מגעיל ששמעו עליו, שמגיע להם למות!.
ואז, קיבלתי הזדמנות, לא משימה קשה, אבל להכשיל, בכל דרך את בן פוסידון הטיפש הזה, הוא לא יודע שהוא בסך הכל חייל מעץ (ראיתם מה עשיתי פה🤣) של האולימפים, אנחנו נפיל אותם משלטונם הנורא. וסופסוף יהיה שקט, אנבת' תבין ותעזור לי להחיות את תאליה, ונחייה ביחד, בלי אף אלים שיכלו להרוס לנו את החיים. וזה, יהיה הסוף המושלם, בלי כל השטיות של מנחות לאלים, בלי חוסר כבוד, יהיה לכולם מקום, הם יראו מה זה לוק קסטלאן, הם יראו וירעו, ואף אחד, לא יוכל להרוס את זה.

עמוק בתוכי, ברור לי שאנבת' לא תואהב את זה, אבל זה הסוף טוב היחיד שנישאר, כי אלות הגורל סגרו את השערים האחרים, ואני היחיד שיכול לבחור, בצדק, או בסבל.
אלות המזל הן שלוש, המילה צדק בעלת שלוש אותיות, וגם אני אנבת' ותאליה, כשסופסוף נוכל לחזור להיות ביחד, בלי אף אחד שיפריע לצדק, הו, ואל תדאגו, אני אדאג אישית להעניש את אבי, שלא עזר לי כל פעם כהייתי צריך עזרה, את זאוס, שנתן לתאליה עזרה שלא עזרה, ואת אתנה, שבגללה אנבת' כל כך סבלה, הם יראו מה זה. כי אני אמות אם זה לא יקרה.
-----------------------------------------------------------
וואו, לא רע, 1074 מילים, אני יודעת, זה לא היה רעיון טוב להכניס את החלק שבו לוק הופך לרע, אבל שתבינו, לוק פשוט רצה להיות עם שתי חברותיו😢 בלי כל הסבל שגרמו האלים.
אשמח אם תתנו ⭐ אם אהבתם את הסיפור, וזהו, תודה⁦♥️⁩⁦♥️⁩⁦♥️⁩, ביי ⁦⁦👋🏻⁩