"ליאו, אתה בא? אני צריכה עזרה במוסך!" קפצתי מהספה עם חיוך חסר שן, רצתי למוסך, "כן אמא, מה את צריכה?" היא שכבה מתחת למכונית, קמה וחייכה לכיווני "תוכל להביא לי חיבוק?" קפצתי עליה "בטח, רק באיזה גודל? אקסטרה לארג', לארג', או שמואל?" היא צחקה, ושאלה "יש גם מידות? לא ידעתי" אז הסתכלתי עליה בשיא הרצינות ואמרתי "זה כל כך נמכר שרצינו גיוון" היא התלבטה "טוב, נראה לי לארג'" חיבקתי אותה עד שלא יכלה לנשום, "מיחו, בקשתי חיבוק לארג', לא אקסטרה לארג'," חייכתי חיוך "אבל היום זה אחד פלוס אחד" היא בילגנה לי את השיער "אתה יודע מה, היום אתה תוכל לעזור לי, אני צריכה לסדר את המנוע, אתה רואה?" היא הצביעה, נגשתי אל המנוע, ושאלתי "זה לא אמור להיות שם?" היא הסתכלה "צודק, זה מה שעשה את הבעיות, תודה מיחו," היא חיבקה אותי לא יכול להיות כיף יותר מזה...
-----------------------------------------------------------
"ליאו!" שמעתי קול חלוש הרמתי את הראש, זאת לא יכולה להיות אמא,
"ליאו!, גיבור קטן, בואו, תראה מה קורה במוסך" הקול צחק צחוק צרוד וגרוני,
רצתי למוסך, הוא העלה עשן "אמא?" התחלתי לבכות, נסיתי לפתוח אותו, לקחתי את הפטיש שאמא שלי שכחה על השולחן בבית, והתחלתי לדפוק על הדף "חבל על הכוחות שלך, חצוי צעיר, תוותר כבר עכשיו, וגם שיגיע להזמנך, תוותר, אין לך אף אחד!!" סרבתי להאמין, לא יכול להיות שאמא שלי לא תחזור, "מי את? את גרמת לשרפה? אני יהרוג אותך! אני נשבע!!" הקול ציחקק, "מה תעשה לי, חצוי קטן?" לא יכול להיות, לא, ממש לא, "אהההההה" צרחתי תוך כדי שאני דופק על הדלת עם הפטיש, במבי לאחור, אין לי מושג איך הרמתי את הפטיש, אחרי כמה שעות כבר נפלתי לריצפה מרוב מאמץ ולא הצלחתי לקום, בכיתי, בחיים שלי לא בכיתי ככה, פתאם נכנסה אישה לבית הרמתי את הראש, "דודה רוזה?" היא הסתכלה במבט המום התחלתי להסביר בדמעות "אמא שלי... המוסך... שרפה..." חזרתי לבכות דודה רוזה הסתכלה עלי בכעס "איך העזת? לעשות ככה לאמא שלך? לשרוף אותה ואת המוסך שלה אחרי שהיא גידלה אותך?!" הסתכלתי עליה בהלם "אבל לא אני עשיתי את זה, היתה אישה אחת, לא ראיתי אותה, רק שמעתי והיא זאת שהציתה את השרפה" דודה רוזה הסתכלה בזילזול "לפחות תמצאי סיפור אמין"
-----------------------------------------------------------
"רוזה, את רוצה לקחת אותו תחת חסותך?" אמר השופט, דודה רוזה בסתכלה בגועל, "לא, אני לא רוצה את בן השטן הזה, שילך לגיהנום, הוא זה שהדליק את השרפה" ניסיתי למחות אבל דודה רוזה השתיקה אותי והסתובבה לשופט, "אני רוצה לדבר עם המשפחה שלי בפרטיות" השופט נתן רשות, וכל המשפחה שלי נעמדו במעגל והקישבו לדודה רוזה. היא לא נתתנה לי להתקרב מספיק כדי לשמוע, אבל שמעתי כמה מילים: 'בן השטן' 'מסוכן' 'יהרוג' ובני המשפחה הנהנו. כשסיימו לדבר, כל בני המשפחה אמרו שהם לא רוצים אותי, אז גזר דיני נקבע, אני הייתה בבית אומנה.
-----------------------------------------------------------
שנאתי את בתי האומנה, נזרקתי מהם אחד אחרי השני, מתפלל שאמא שלי תחזור, די, נמאס, בכיתי, קיללתי את האישה עם הקול הצרוד, קיללתי את דודה רוזה, על כל הרעות שהטילה עלי, מי יכול להיות בן אדם כל כך מרושע....
ברחתי, התחבאתי מתחת לגשר, שכבתי על המוטות שהחזיקו את הגשר. סיפרתי לעצמי בדיחות, סיפורים, אבל לא משנה מה, אני תמיד אשאר עצוב, אבל דבר אחד אני יכול לעשות, לשמור על מראה שמח, להפוך לליצן, זה הדבר היחיד שיחזיק אותי, חזות שמח ומצחיקה, אם לא, אני אקרוס.
הסתובבתי העיר, מנסה להעסיק את עצמי, לפעמים אנשים נחמדים נתנו לי אוכל, אני בתמורה, יכולתי רק להצחיק אותה ולשמח, אבל זה נראה כאילו מבחינתם הדברים שנתנו אחד לשני שווים בערכם, לפעמים הם היו צריכים עזרה בבניה, ואס כבר יכולתי להודות להם ברמה שקצת יותר שווה למה שנתנו לי, אבל אף פעם לא יהיה מושלם, כי תמיד משהו יהיה חסר, תופפתי על השולחן שבניתי לי את הסיסמה שלי ואמא שלי, בקוד מורס, 'אני אוהב אותך' פתאם שמתי לב למשהו מוזר, קמתי, והעליתי על הגשר, היו עליו איש מוזר, הוא עמד בלי להתקדם, סתם עמד וצפה בנוף.
אתם בטח חושבים, ליאו, מה אתה נלחץ, זה רגיל שאנשים מסתכלים על הנוף, הקטע שמהגשר אין נוף יפה, יש סתם חום של אדמה ומים מטונפים, אף אחד לא עוצר לראות את הנוף הזה...
הסתתרתי והסתכלתי עליו, הוא הסתכל לצדדים והתחיל לרחרח, אני מודה, זה היה מוזר, אנשים לא הולכים ומרחרים את האוויר כמו כלבים, הוא התקרב לכיווני, החלפתי מקום מסתור, והוא עדיין עקב אחרי, אפשר לבלבל אותו עם כלב גישוש, הוא ראה אותי, חייך ואמר "שלום ילד, איך קוראים לך?" הסתכלתי עליו, היו לו זקן כמו של צרפתים ומבטא כמו של צרפתים, כנראה כי הוא צרפתי, הוא היה לבוש בחליפה, עניתי לו בזהירות "לימדו אותי לא לדבר עם זרים" הוא הסתכל מחויוך עלי "אני רוצה לעזור" לא הייתי בטוח שאני רוצה את העזרה שלו "תודה, אבל אני לא צריך עזרה מכלב גישוש, אני לא מחפש אף אחד,אבל תודה..." האיש נראה מעורער לשניה אבל הוא חזר לחייך, "אתה יודע, אתה לא צריך לפחד ממני," צחקתי "אני לא מפחד מכלום, עברתי דברים יותר גרועים מכלב גישוש מגודל" האיש התקרב יותר אלי והתכופף, איך אני שונא שעושים את זה, כאילו הם רוצים לצרוח 'אתה נמוך ואני לא', לא קצת מיותר?
האיש פתח את פיו "אתה יודע, אני יכול להראות לך דברים, שרוב הסיכויים שלא תמצא בעצמך, סמים, אלכוהו–" נדחפתי לו באמצע שדיבר "אני לא רוצה להיות פושע, תודה, אבל הייתי בטוח שכלבי גישוש הם של המשטרה, לא של פושעים" האיש התחיל לעבד מסבלנותו "ליאו ואלדס, בוא איתי פשוט" הסתכלתי עליו במבט חשוד "לא אמרתי לך איך קוראים לי" הוא התחיל לגמגם "אני.. א– זה לא משנה בוא עכשיו, או שתצטער על זה" היה לו מבט מפחיד, הוא תפס לי ביד, ניסיתי להתנגד, "אני אקרא למשטרה!" הוא הסתכל עלי בזילזול "בהצלחה לך" נשכתי אותו ביד, הוא צרח ושיחרר, ואמרתי "אולי למדתי ממך משהו, כלב" הוא התחיל לקלל ואני ברחתי הסתובבתי אחורה כדי לראות איפה הוא ופתאום ראיתי מאחורי איש עם ראש של כלב גישוש, זועם, מיילל ורודף אחרי, 'מפגר' קיללתי את עצמי 'למה לא קראת לו אוגר?' התחלתי להוציא דברים מהתיק שהיה לי על הגב תוך כדי ריצה, התחלתי לחבר דברים, ידי זזו במהירות מדהימה, וכשסיימו, הסתובבתי לכיוון החצי כלב חצי בן אדם "מיצי! אני פה!" הוא התחיל לנהום והגביר את המהירות, הוא רץ יותר מידי מהר, זזתי סנטימר ימינה, והוא התנגש בקיר, בזמן שהוא הוא היה מעולף עטפתי אותו ברשת ברזל, טוב, חלקית ברזל, חלקים אחרי ממסטיק ממש דביק, דבק סלוטייפ, ןעוד דברים, קשרתי לו את הידים, העיינים ואת הפה, והשארתי אותו שם, באותו יום חגגתי עם הטופו המפורסם שלי... אישה נחמדה שהייתה מוכנה לעזור לי הסכימה שאכין לשנינו מזה, זה המתכון בערך היחיד שזכרתי מהתקופה שלי עם אמא שלי, אני יכולה לדמיין אותה צוחקת מהסיפור עם הכלב...
-----------------------------------------------------------
וואו 1053 מילים, לא חשבתי שאני מוסגלת,
אשמח שמי שאהב יעשה ⭐
ותכתבו לי מה לעשות בפרק הבא😁
ביי ותודה⁦♥️⁩