שלום לכולם, אני יודעת שחיכיתם המון.. מקווה שתאהבו את הפרק! :)
----------------

"ש-שלום" אני אומרת בחטף, נכנסת לחדר בפסיעות רכות וקטנות. אני ממהרת להגניב את מבטי לחדר הגדול אליו נכנסתי כעת, נראה שהוא מעוצב כהוגן.

הצבע החזק פה הוא חום, בכל גווניו. חום כהה לשולחן העבודה עליו נחו ברוגע ידיו המשולבות של תומס, חום בהיר לשטיח הנעים והמזמין שתפס את צורתה של הרצפה מתחת לכיסא המנהלים המהודר והשולחן.

חום מוקה היה צבעו של ארון ספרים שעמד בצד השמאלי של החדר, ארון מרשים שהיה מלא בספרים שונים. לא הספקתי להתעמק בפרטיו המגוונים עד ששמעתי את קולו שוב.

"אל תפחדי, כנסי. הכל בסדר". הוא אומר ברוגע, ודפיקות ליבי שהיו מואצות עד לפני מספר רגעים מתחילות אט אט לשוב לסדרם. אני מוסיפה צעדים. הדלת מאחורי נסגרת ונשארים רק אני ותומס בחדר.
הוא מביט בי בהבעה שאני לא מצליחה לפענח, ומעביר אצבע על שפתו התחתונה.

אני רוצה לצרוח. אני רוצה לומר לו שאני לא צריכה להיות כאן. אני רוצה להבין מה לעזאזל קורה כאן. אבל במקום, אני מזיזה בנחת את הכיסא השני שנמצא למולי לאחור, ומתיישבת אליו. אני מיישרת את מבטי אל תומס.

"מה אני עושה כאן?"

"מה את חושבת?"

"אני לא יודעת. כל מה שאני יודעת שהוא שאתה רצחת אתמול אישה, אליזבת מיילס." אני אומרת, ונלחצת באמרי את שמה של האישה. אני מבינה עד כמה זה משוגע. יש מולי רוצח.

אני מעבירה יד בשיערי, עוצמת את עיני וחוזרת בלחש "רצחת אותה."

"לא רק אותה", תומס משיב ואני קופצת בכיסאי. אני פותחת את עיניי ומביטה בו, בעיניים הירוקות המקפיאות שלו.

"היו לה שלושה ילדים! למה שתעשה דבר שכזה?! אין לך לב?" אני גוערת בו ומטיחה האשמות. אני קמה מכיסאי כשאיני מקבלת תשובה או התייחסות לדברי.

"שבי,'" הוא מורה ואני מביטה בו בזלזול.

"ממש לא" אני אומרת, ומסובבת את גופי, מתכוונת לצאת מהחדר בו נמצא הפסיכופת הזה. כשאני מפנה את ראשי וגופי, אני שומעת את כיסאו זז לאחור ומניחה שהוא התרומם.

"אמרתי שבי!" הוא צועק, ואני נחרדת למשמע קולו הכאוס. אני מתכווצת במקום, אבל מנסה לעמוד על שלי. אני לא אתן לו להפחיד אותי ככה. אף גבר לא יתנהג אלי ככה.

אני מסתובבת אליו באומץ, מסתכלת עליו עושה דרכו אליי במהירות כאשר ידו הימנית מושלכת קדימה כדי לתפוס את צווארי.

"תגרום לי", אני אומרת בשנייה בה תופס את צווארי בידו הימנית והחזקה. למשמע מילותיי, אני שמה לב שאישוניו מתרחבים, אולי מההפתעה לשמוע לא.

"תגרום לי תומס, מה, אף פעם לא שמעת לא?" אני שואלת. תומס מסתכל עלי ועל פניו הבעה של התלבטות.

בין מה למה הוא מתלבט? בין להרוג אותי עכשיו לבין עוד חמש דקות? כי בתכלס הייתי מעדיפה שעכשיו.

"תגידי את השם שלי שוב, והדבר הבא שאני אגרום לך יהיה לצרוח" הוא אומר בשקט, מביט בעיניי תוך חיזוק האחיזה בצווארי.

"תומ-" אני מתחילה להגיד, עיניי הנפוחות מביטות בו בתחינה מסויימת, האוויר בנינו נהיה חם כאשר הוא משחרר את האחיזה בצווארי ומצמיד את שפתיו לשפתיי בחוזקה.

----
מקווה שאהבתם! פרק הבא עולה מחר :)