"לאן עכשיו?" שאלה אלכס. שתקתי בפחד לפני שעניתי. ידעתי לאן אנחנו צריכים ללכת- לאן אנחנו חייבים ללכת, אם אנחנו רוצים לעשות הכל. "לעץ העולם," מלמלתי, חושב איזו קריאת קרב גרועה זאת תוך כדי. כאילו, למה שסופרמן יגיד 'לעץ העולם!'?  אלכס בהתה בי בחוסר הבנה. "מה זה?" שאלה כשראתה שאני לא מסביר. בינתיים כבר היינו שוב ברכבת, בחזרה לולהלה. נשמתי עמוק וסיפרתי לה על הפעם הראשונה והיחידה שלי בעץ. היא היססה בסוף. "זאת הכניסה לכל העולמות," אמרתי. "עץ העולם. רק צריך להיזהר מרטטוקס- איך שלא קוראים לסנאי. ולהשיג אישור יציאה מהלגי." אמרתי בלב כבד. אלכס נראתה מהורהרת. "סנאי?" אמרה. הנהנתי. "הממ..." אמרה ובהתה בחלון. בהיתי בה בחוסר הבנה. "מה?" שאלתי. היא חייכה לעצמה. "חכה ותראה. בכל אופן, עכשיו נלך לעץ?" שאלה והנהנתי בהיסוס, תוהה מה אלכס מתכננת. לבסוף הגענו לולהלה, אכלנו ארוחה אחרונה(קיוויתי מאוד שלא תרתי משמע) עם כולם, נפרדנו מהם עם איחולי הצלחה והלכנו מאוששים לסנאי הגרוע בעולם. זכרתי מהמיתולוגייה שלי שאידון היא אישתו של בראגי, ושהיא זאת ששומרת על התפוחים הקסומים. (למיתולוגייה הנורדית יש קטע עם תפוחים דווקא. גם לוקי היון רצה תפוח.) אבל יותר מזה לא ידעתי עליה כלום. לבסוף הגענו לעץ והסתכלתי עליו באימה, מצפה לסנאי כל רגע. אלכס הסתכלה למטה, אבל ראינו רק שחור וענפים ענקיים. לבסוף בלעתי רוק והנהנתי חלושות. לצערי הטיפה היחידה ששתיתי מתמד האומץ נעלמה לי לגמרי, יחד עם היכולת לתת נאומי מוטיבציה. אבל אולי בראגי יחזיר לי אותה אכשהו? מעודד מזה, התחלנו לרדת בעץ בזהירות. אלכס פשוט עופפה מעץ לעץ כתוכי וקראה בקול מידי פעם, מרמזת לי למהר. חוצפנית. ווש. כל העץ רעד, וקפאתי על הענף שלי, אחוז אימה. 'הסנאי קרוב,' חשבתי לעצמי. אילצתי את עצמי להגיע לאלכס. כשהגעתי לקחנו הפסקה והסתכלנו לראות אם הגענו. ווש. הפעם הסנאי היה יותר קרוב- והפעם כבר שמעתי עלבונות: 'אתה אפס. לא תצליח להציל את אמא שלך. רעיון הווילה היה ממש גרוע. ילדי רחוב יכולים להסתדר לבד.'  נשכתי את השפתיים.

"הגענו," הכרזתי ואלכס, שהסתכלה באוויר בעיניים מזוגגות עברה להסתכל עליי בהיסוס. ניחשתי שגם עליה הסנאי השפיע וחייכתי בעידוד. "אתה בטוח?" אמרה. הנהנתי. "בפעם האחרונה, הסנאי הגיע ממש לפני שהלכנו לעולם שהיינו צריכים." אמרתי ואלכס נרעדה אבל הנהנה באי רצון בולט. "אז אידון עכשיו?" שאלה ושלפתי את ג'ק, המפתח לעולמות. הוא קרן, תרתי משמע- הרונות שלו זהרו משמחה, כנראה כי ידע שהמתנה שלו מתקרבת. "לפתוח לך את השער להלהיים?" שאל והנהנו. מעולם לא ראיתי אותו נלהב כל כך לבצע משימה, לא מאז התיק שהוא תפר עם בליצן. (סיפור ארוך.) פתחנו ביחד כשאני מזמן את הקיץ שער להלהיים, אלכס עברה ראשונה בשער הזהוב ואני קפצתי אליו אחריה. הוא נסגר והתנשפנו. הלב שלי קפא כשקלטתי שהגענו- דשא היה בכל מקום ואנשים עושים פקניק נצחי. אלכס נתנה לי יד והתחלנו ללכת כשאני רועד כולי ומחזיר את ג'ק למצב טיליון.