ההייקו:

שעת סיפור, ילדים

אפולו, נא להפגין בגרות בבקשה

הפרק:

כשסיימנו לתכנן וויל נישק את ניקו על הלחי וחזר לעבוד במרפאה אחרי עוד הסתכלות מודאגת אחרונה עליו. ניקו המשיך ללכת לידי עד לביתן שלו שהיה רחוק משלי, כשהוא משפשף את הלחי ושקוע במחשבות, כמו לא יודע איך להגיב. "וויל נהדר" אמרתי בסוף. "הוא ממש בחור טוב." מג בינתיים הגיעה לביתן שלה ונפרדה ממני בניפנוף עליז יוצא דופן, השבתי לה ניפנוף והיא נכנסה אליו. ניקו נשם עמוק והנהן, מוריד את היד. "כן. הוא...הוא באמת טוב. העניין הוא שאני לא יודע איך ל..." "זוגיות זה תמיד קשה בהתחלה" אמרתי בהומור קל. ניקו חייך בהיסוס. "לא. זה לא זה. אני....אני-" הוא נשם עמוק שוב והסתכל לצדדים בחשש ואז דיבר כשהוא לוחש. "נולדתי בתקופה שונה." הוא רעד. שתקתי. הרגשתי כאילו אני מקשיב למישהו שמנגן בהיסוס. רעש אחד קטן, תגובה לא נכונה והוא יפסיק את המנגינה. "מה שעשו לאנשים כמוני... המפגש הזה עם ארוס לא עזר." "אל האהבה" אמרתי. "הבן של אפרודיטה." ניקו הנהן וידיו נקמצו לאגרופים. נזכרתי בפסיכה, שקיבלה את שמה אחרי שהזהירה את כולם שארוס הוא לא טוב. 'הוא לא מלאך עם חץ וקשת ולבבות,' היא הייתה מזהירה בשעה שכולם היו מסתכלים עליה או בזלזול או בשיעמום או שניהם. 'הוא רשע שמתכנן הכל מראש!' כל האזהרות שלה לא הואילו. עד היום אנשים נוטים לשנוא את פסיכה ולאהוב, למרבה האירוניה, את ארוס. כשההפך הוא הנכון.הנחתי שניקו חווה, בעקבות זה שהוא נראה כועס עכשיו, את מה שפסיכה חוותה, רק שלו זה היה יותר גרוע. "אלים." אמרתי בתיעוב. לחשוב שעוד מישהו סבל כמו פסיכה, הכעיס אותי נורא."אני מנסה" עיניו של ניקו התמלאו בדמעות לפתע והוא רעד מאוד. "ג'ייסון אמר לי שאין לי מה להתבייש. אבל אני לא- אני לא מצליח..." הוא בכה. תהיתי למה הוא מרגיש חופשי ככה לידי. זכרתי וידעתי שניקו לא אדם פתוח. ואז חשבתי שאני האבא של החבר שלו ואל שהוא בקושי יכול לראות. גם העובדה שאני אדם זר בשבילו וודאי עזרה. נתתי לו יד וחשבתי שניקו אולי כמעט בן מאה בגיל האמיתי שלו, אבל שכמו שהייזל מרגישה בת ארבע עשרה, הוא מרגיש בן חמש עשרה. "ניקו" אמרתי בזמן שהוא המשיך לבכות ובזמן שהגענו לביתן האדס. "סיפרתי לך פעם על יקינתון?" ניקו הסתכל עליי, דעתו מוסחת. "לא." הוא אמר. "טוב" אמרתי בעליזות שגייסתי. "יקינתון היה בחור צעיר שאהב קליעה למטרה וטבע. פחות או יותר כמוני." פחדתי עכשיו שהוא ייזכר בפרח שיקינתון הפך אליו, מה שיהרוס את האפקט שרציתי לעשות לסיפור, והסתכלתי בעיניו של ניקו בדאגה בחיפוש אחר סימני זיהויי, אבל נראה שניקו מקשיב לסיפור ולא לפרטי פרטים. המשכתי בהקלה ובסוף ניקו הנהן במצח מקומט. הוא כבר לא בכה. "הפכת אותו לפרח כי לא יכולת להיות איתו." נראה שניקו מעורפל מכדי להבין את מה שהוא אומר, כי הוא לא נסוג בבהלה כמו בדרך כלל. "ההפך מהמקרה של דפנה?" "זה לא העניין" הסמקתי וניקו חייך אליי חיוך בריא. אוקיי, קבלו תיקון. הוא לגמרי היה מודע לעצמו עכשיו. 

נשמתי עמוק כדי להפגין בגרות. אני הייתי הבוגר כאן- אני בן שבע עשרה עכשיו וניקו חמש עשרה.למרות שאם מביאים בחשבון ששנינו לא נראים ממש בגילינו... יודעים מה, ראו סעיף מנת יתר של מוזרות. "העניין הוא, שיקינתון נולד בתקופה לא פחות קשה משלך. והוא לא התבייש במי שהוא כלל." אמרתי. ניקו נהיה רציני שוב. ידיו הלכו לצווארו, שם הייתה תלויה טבעת בשרשרת שלא ראיתי עד עכשיו והוא שיחק בה, נראה שבלי משים. "אני מנסה. וויל גם עוזר לי. ג'ייסון-" הוא השתעל לרגע, כנראה נזכר שג'ייסון כבר לא איתנו, "גם עזר לי. זה לא כזה פשוט." עיניו שוב התמלאו דמעות והוא מחה אותן. נראה שהוא מתחיל לקלוט על מה אנחנו מדברים עכשיו, כי הוא התחיל להראות מבוהל: הוא רעד ושיניו נקשו. האדמה סביבו נעשתה חומה, הדשא הצהיב. נגעתי לו בכתף. נזכרתי שניקו ואני, מבחינה אלוהית, גם קרובי משפחה. אחרי הכל, הוא בנו של האדס, שהוא אח של זאוס, שהוא אבא שלי. "אף אחד לא אמר לך שזה יקרה בין רגע. כל דבר לוקח זמן ואת זמנו. קח לך את הזמן שלך." אמרתי ברוך. ניקו הסתכל עליי והנהן בשתיקה, ממשיך למחות את עיניו. "זמנך..." הוא צחק צחוק מר. "אתה יודע, הייתי בקזינו לוטוס. המושג הזה מוזר לגביי. אבל שיהיה. בסדר." הנהנתי. אבל נראה שניקו עדיין רוצה להקיא. החלטתי להניח לנושא. ניקו סבל די והותר בגללו. "כדאי שתלך לנוח" אמרתי ברוך. "וויל צדק. מהכתף שלך הרגשתי שאתה עדיין חלש מהמסע עם הפסל. נזדקק לכל כוחותינו ממחר." משום מה נראה שזה רק מגביר את הבחילה של ניקו, אבל הוא הצליח להנהן ולנשום עמוק. "טוב. לילה...טוב." הוא אמר במגושם ונכנס לביתן שלו. התחלתי לחשוב עכשיו לפתע עד כמה היה רציני ולא קל הנושא שעכשיו עזרתי לו בו. וכמה ניקו הסתמך על דבריי. מלבד העובדה שהוא יודע מי אני, למה שיסמוך עליי ככה? ואז חשבתי גם על מחנה יופיטר, שגם הם סמכו  עליי בעיניים עצומות והאמינו ללא היסוס למג, כשאמרה להם שאני האל אפולו. האל אפולו, חזרתי שוס ושוב על המילים האלה בראש. ה א ל אפולו.  אולי זה העניין. הראיתי להם יכולות של אל. אבל מעבר לכך, גם התנהגתי ככל החצויים האחרים: שמחתי בשמחות שלהם, הייתי עצוב באבלם, לא רק של ג'ייסון, גם על האבל של החצויים האמיצים הנוספים שמתו בקרב נגד קליגולה. איך אומר המשפט: ברומא התנהג כרומאי. אבל היה יותר מזה. אני כעסתי ועודני כועס על האל אפולו שהייתי, וכמו שריינה הייתה אומרת עכשיו, עכשיו אני מוסיף דברים לעמדת הדברים הטובים. אולי זו הסיבה שאני מתחיל בעצמי, בלי לחכות לאישור מאף אחד, לקיים את ההבטחה שהבטחתי לג'ייסון, דווקא עם אחד האנשים שהיו מבין הכי חשובים לו. כי אני מבין מה זה להיות אנושי. וכל זה היכה בי בבת אחת, כמו גשם ביום חמסין. לכן נשארתי לעמוד שם עוד זמן רב אחרי שניקו הלך, לפני שנשמתי עמוק והלכתי לביתן שלי עצמי: אפולו.

הערת הכותבת:

מאחר ואני כותבת עכשיו מהפלאפון (אח שלי לומד באוניברסיטה ובגלל הקורונה(ארור תהיה אפולו! אנחנו לא אשמים בעונש של אבא שלך! זה שעכשיו אתה אל שוב (כי החמישי באנגלית כבר יצא, אז טכנית הוא אל שוב) לא אומר שאנחנו צריכים להיות נושאי הנקמה שלך!) אני אערוך כשיצא לי להיות במחשב את הפרקים, אז אתם מוזמנים לעבור עליהם שוב(: ו-

ואוו אנשים. אין לכם מושג כמה כיף לקרוא את התגובות שלכם! 

לא חשבתי שיתלהבו מהפאנפיק הזה, כי אפולו הרביעי רק יצא. אבל יאייי!! 

אני אוהבת אותכם.

להתראות