ההייקו של הפרק:

הגענו הבייתה

תודה לכל האלים האחרים

הו, אח מפלצתי

האימה

הפרק:

הגענו מתנשפים למחנה, בורחים מקיקלופ בניסיון לא להרוג אותו, עקב כך שהרגע התארחנו אצל אח שלו פרסי. אתם מכירים את זה, אתם מבקשים טובה מחבר, להתארח אצלו בבית, הוא מציל את חייכם, ואז אתם מגלים שאחד מהאחים המפלצתיים שלו רוצה להרוג אותכם,  ואתם מתאפקים שלא להרוג אותו, כי, טובה תחת טובה וכל זה. כן, אני בטוח שרובכם מהנהנים בהזדהות עכשיו. כירון בדיוק נכנס לבניין המרכזי כשמג קרסה באחת הספות, חטפה את החטיף הקרוב ביותר אליה והתחילה לאכול אותו בקצב של מכונה, ואני קרסתי בכיסא הקרוב ביותר ושתיתי מתה שלא ידעתי או היה אכפת לי באותו רגע של מי הוא היה קודם. ידעתי למה כירון כל כך אוהב את התה. אני אשם בזה. טכנית, כירון הוא משהו כמו הבן החורג שלי שאימצתי. הכל בגלל הפעם ההיא שאמרתי לו שתה מרפא בדיוק כמו תרופה. הוא הסתכל עלינו בדאגה עכשיו, ונראה שהוא מבין שהעובדה שחזרנו לא אומרת שתהיה כאן מסיבה עם בלונים. הוא נשם עמוק. "מג. תשבי יפה יותר בבקשה.אפולו..." הוא השתתק, אולי נזכר שאני כבר לא אפולו. הוא כחכח בגרון. "מה אתם עושים פה?" סיימתי לשתות והרגשתי שאני עולה באש מהחום של התה. "חזרנו" אמרתי את המובן מאליו ואז סיפרתי את כל מה שקרה מאז עזבנו גם לכירון. בסוף נראה שהוא מתאמץ לא לנזוף בי כשמג בסביבה. יחסי אבא ובן, אתם יודעים. "אלים. תאליה יודעת על..." "כן" אמרתי בכובד וחזרתי לשבת, למרות שלא זכרתי מתי קמתי. כירון מחה את עיניו והבטן שלי קפאה כשקלטתי שהוא בוכה. הבנתי לפתע גם כמה כירון הפסיד בכל השנים האלה של האלמוות, שהרוויח ממני. הרבה גיבורים טובים. ליאו היה היחיד מכולם שחזר. בסדר, מלבד הבן הנוסף שלי, אקספלסיוס. קמתי וחיבקתי את כירון. ואז קלטתי במבוכה כמה זמן לא התנהגתי כמו אבא. מה שיפתיע לגמרי אם זה חלק מהעונש שלי, בהתחשב בזה שזאוס...אבל עדיף שאני אסתום. כירון הודה לי בהנהון ואז נשם עמוק שוב. "אני שמח שאתם כאן." הייתי בספק אם זאת הייתה אמת. העובדה שאנחנו כאן אמרה שקרב נוסף מתקרב. "אתם מוגנים עכשיו." "האמת" אמרתי כשהתרחקתי מכירון, "שיש לנו עוד מסע. אבל זה המסע האחרון." "אחר כך תשוב להיות אל?" כירון שאל בדאגה. 

"אני מקווה" אמרתי. "זה העיקרון אבל, כן." כירון חייך חיוך קטן. "אם כך, כדאי שנתחיל. מה המסע הצפויי לכם עכשיו?" הוא שאל. סיפרתי לו: נירון, פיתון. אתגר סופי בן זאוס יעמוד. כשאני חושב על זה, זה נשמע כמו ההייקו הגרוע בעולם. כירון הנהן. "ואנחנו צריכים שני חצויים" אמרתי אחר כך. "ואתם כבר יודעים מי הם?" כירון שאל. הנהנתי. "אחד מהם הוא ניקו די אנג'ילו. השני הוא הבן שלי, וויל סולאס."