ההייקו:

הורים אלוהיים

למה אתם עושים את זה?

הפרק:

"אבא, מי אלה?" וויל שאל עם יד על הקשת שלו. "אבא?" קייד תהה. "אתה הבן של האל לשעבר הזה?" קפאתי. "אז אתם באמת חצויים." אמרתי בצרידות ומייקי גיחך, והרס לי בכך את התקוות האחרונות שהם לא. "כן. ואני זוכר אותך, ילדה. אבל אני לא זוכר אתכם." הוא אמר והחווה לוויל וניקו בצמצום עיניים. ניקו שלף את החרב שלו. "אם אתם יודעים שזה אפולו, ואתם חצויים, למה אתם מנסים להפריע לנו? אנחנו הולכים להציל את כולנו." וויל הצליח לומר. "וויל" מג אמרה באנחה. "בבקשה אל תשאל אותם שאלות. המוח המצומק שלהם לא יהיה מסוגל לענות עליהן." קייד בחן את מג. "התבגרת, מרגרט." נזכרתי שמג הוא קיצור של מרגרט. אבל גם נזכרתי שהיא תהרוג כל אחד שיקרא לה ככה, ונהייתי מתוח. "אז מה, מרגרט, פגשת כבר את אמא?" מייקי שאל כאילו בטון עצוב. מג השפילה את המבט. התכוננתי לקרב. מייקי חייך לעצמו. עכשיו שנאתי אותו עוד יותר. כל אחד מהמילים שהוא הדגיש היה כמו חץ ישר ללב של מג. דמטר באמת עוד לא ראתה את ביתה, ותהיתי לראשונה מתי היא מתכוונת לעשות את זה. מג חצוייה כבר כמה חודשים במודע. היא הכירה בה. היא פגשה באחיה למחצה הרומאים וגם היוונים. אז למה דמטר לא מראה את עצמה למג? זה נראה לי חשוד.  "אויי" מייקי הוסיף, כאילו בצער. "את עוד לא יודעת אפילו מי זאת?" "זאת דמטר" נהמתי. באמת שהם התחילו להימאס עליי. "ומג היא בין הילדים הכי חזקים שלה. נכון, מג? תראי לו את הזרעים שלך." מג בלעה רוק והתכוננה לקרב בידיים רועדות. קייד גיחך. "כאילו שזרעים יעצרו אותנו. תפוחים לא עצרו אותנו כל זמן שגרת איתנו, בת דמטר. אה, וד"ש מאבא. הוא מוסר דרישת שלום קרה ושאת מגורשת לצמיתות מהמחסה שלו לילדי רחוב." מג נהמה וג'ונגל החל שוב לצמוח. אני שוב אל, חשבתי. נזכרתי במה שרציתי לעשות לקייד ביום הראשון שלי כבן תמותה. הפכתי את הקעקוע נחשים שלו לנחשים אמיתיים, והוא התחיל להחנק. "קייד!" מייקי נבהל. הג'ונגל המשיך לצמוח בינתיים. "אפולו!" ניקו צעק. "אל תהרוג אותו!" תהיתי למה דווקא בן האדס אומר את זה.

"אבא," וויל התחנן לידי. חרקתי שיניים והפסקתי את קסם הנחשים. קייד התנשם וקרס על הרצפה. "אז מי ההורה האלוהי שלכם?" ניקו שאל מיד. "דבר ראשון שאתם צריכים לדעת, הוא שהמקום שלנו פועל שונה משלכם" מייקי אמר בתיעוב בזמן שנתן לקייד אמברוסיה. אני בינתיים הפסקתי לזהור. "אני בן זאוס. קייד בן הפייסטוס." "אז אנחנו אחים," אמרתי בתיעוב לקייד, שעדיין נחנק. "אני לא מתנצל מקרב ליבי, אחי היקר." הוספתי. קייד הסתכל עליי בתיעוב גם הוא. "זאוס הוא אבא של שניכם" אמר בקושי. "אנחנו יכולים בקלות ל-" "מה?" שאלתי. "להלשין שדיברתי איתכם? זה לא יביא אותך למקום בטוח." החזרתי את הקשת שלי למקומה והוריתי לחבריי לעשות כן גם עם הנשקים שלהם. מייקי בהה בי. "כן" אמרתי. "אנחנו הולכים להביא אותכם למחנה החצויים. ובירכותיי, אנשים. גם אתם מגורשים לצמיתות."