שינה גרועה

ויכוחים

מייקי וקייד?

אויי, הזכרונות

עכשיו גם השינה שלי באוהל לצד מג בשק שינה שלוויתי ממחנה החצויים הייתה טרופה. שוב ושוב ראיתי את הוורד הקמל של מג, את ג'ייסון חוזר מת על סער בסנטה מוניקה, את פרנק חוזר על אריון, והכי גרוע היה פיתון, שליחשש שוב ושוב "בהצצצצלחה, ל ס ט ר," בחיוך משועשע, עד כמה שנחש יכול לחייך. כשקמתי שטוף זיעה ניחמתי את עצמי שלפחות, מלבד פיתון, הכל היה שטויות במיץ או שכבר התרחש.  אכלנו ארוחת צהריים מסביב למדורה, פירקנו את המחנה והלכנו לעיר הקרובה, שמסתבר שהייתה לוס אנג'לס. נראה שניקו מכיר את השטח היטב. הוא הוביל אותנו לחנות לקנות צידה לדרך והמשכנו משם לעוד חנויות. ניקו דיווח שהאנשים כאן מדברים איטלקית, ולכן הוא תמיד דיבר עם המוכרים. "אני לא מבין" וויל התלונן. "למה אנחנו מתרחקים מניו יורק כל הזמן אם זה היעד שלנו ושם נירון?" "כי," מג אמרה בקוצר רוח, "אפולו האידיוט כאן הוא הנענש ועוקבים אחריו. אם נתקרב לאב...לנירון, הכל רק יהפך גרוע יותר ונילחם ביותר מפלצות. בחיים לא היה לך מסע חיפושים?" היא שאלה בהרמת גבה את וויל, שהאדים בעוד ניקו חוזר אלינו מחנות נוספת. "לא. אבל למה בכלל יש לך עונש, אבא?" וויל שאל אותי. השפלתי את המבט וסיפרתי להם את כל מה שקרה וכל מה שתיקנתי. "פגשת את ריינה?" ניקו שאל בשמחה, לשם שינויי, בעודו מניח את השקיות כשהוא מתנשף בעייפות. הנהנתי. "היא התגייסה לציידות." אמרתי, להוט להתרחק מנושא אחר שקשור בציידת החדשה. מג לצערי חייכה לעצמה חיוך גדול, כמו נזכרת כמה לא צחקתי איתן. לא נראה שניקו מתלהב מזה שריינה מצאה לה חיים חדשים. הוא החמיץ פנים. "יופי לה. מחנה יופיטר בטוח ואנחנו...במסע תיקון אחרון?" הוא שאל אותי והנהנתי. הוא הנהן באי רצון. "והאיריס נט שוב עובד" וויל חזר אחריי. הנהנתי שוב. וויל הרים מבט מלא תקווה. "מצויין! שוב נוכל לדבר עם כולם." הוא אמר. הנהנתי. "כן. אלה חדשות טובות. וגם, אלה וטייסון ממשיכים לפענח את הנבואות ונשאר רק להביס את פיתון ונירון." אמרתי בלחץ. וויל חייך אליי. "אנחנו נצליח. כולנו כאן. ונוכל לגייס את שני המחנות ברגע שנגיע לפיתון." אמר. ליבי דפק. הוא צדק. כל מחנה לחוד היה חזק מאוד עד היום. עכשיו כששני המחנות מאוחדים, ואיתי, נהיה בלתי מנוצחים. "זה הקרב הראשון אי פעם ששני המחנות יהיו מאוחדים, בלי שום אלה שפוקדת עליהם לעשות את זה" וויל אמר בהתלהבות. "כבר הפלנו את גאיה ואת קרונוס. כמה קשה יכול להיות פיתון?" "אהה," אמרתי וכחכחתי בגרון בזמן שמג נהמה ושילבה ידיים. ניקו התחיל לאכול חטיף איטלקי. התחלתי להרגיש כמעט כמו נער-אל-לשעבר-רגיל בטיול.

"אתה זוכר שהוא ההפך ממני, נכון? ושאי אפשר להביס אל." הזכרתי לו. משום מה זה רק הגביר את החיוך שלו. באמת התחלתי לשנוא את התכונה הזאת, שהייתה חלק ממני כאל: תמיד ראיתי חיובי. נראה שגם ילדיי בעקבות כך. "כן, אבל יחד, אל וחצויי יכולים להרוג ענק" וויל אמר בהתנשפות, נראה כאילו מוחו חושב מהר יותר מפיו. "מה אם גם כאן נצליח לעשות את זה? פיתון הוא הרי סוג של ענק." "אולי," אמרתי בזהירות. "גם בגלל המלחמה בענקים כל העונש שלי מלכחתחילה התחיל, ככה שאל תפתחו יותר מידי-" "ציפיות?" ניקו ענה בעצבנות אחרי ששתה מים. "אתה מנסה להרוג כל תקווה שיש לנו?" נשמתי עמוק. משום מה נזכרתי עכשיו שאני לא מדבר עם סתם חצויים, אלא שאחד מהם הוא בן של אחד משלושת הגדולים.(גם אני, אבל אני לא עם הכוחות של זאוס.) ושכדאי לי להיזהר בדבריי. "בסדר," הודיתי. "יש סיכויי שאתם צודקים. ושככה נצליח." "אני בספק" שמענו קול חדש. הסתובבנו באחת. ו - אלים, זה היה כמו לחזור אחורה בזמן. היה לי דז'וו רציני. לרגע אחד שוב נפלתי רק עכשיו מהשמיים בניו יורק, וראיתי את קייד ומייקי, שני הבריונים ההם מהסמטה שאליה נפלתי בניו יורק. קייד עדיין היה ג'ינג'י להחריד. לצערי הבחנתי שוב בקעקוע הנחשים של קייד על צווארו, ותהיתי אם זה רמז מנירון  בקשר לעתידי ואם הוא ידע שהם יבואו אליי שוב בעקבות כך. מייקי עדיין היה בלונדיני, אבל שלא כמו ג'ייסון, (התאפקתי שלא להוסיף 'זכרונו לברכה'. עדיין התקשיתי להאמין שהוא באמת מת.) הוא לא היה יפה ומלכותי.  העיניים הקטנות האכזריות  של מייקי הרסו את התדמית שיכלה להיות לו אם היה בן זאוס, והגוף המוצק שהיה לו, הרסה לו גם את התדמית של 'אני חצויי שעוזר לאחרים. אל תפחדו ממני!' "גם אתם עוקבים אחרינו" מג אמרה בשיעמום והלב שלי דפק בבהלה, כי היה שקט עד עכשיו. נזכרתי שבשבילה הם בני משפחה חורגים וותיקים שהיא לא ראתה המון זמן ושהפכו לה לאוייבים. "כמה נפלא." היא הוסיפה. אויי. באמת שלא רציתי להיות באיחוד המשפחתי הזה.