זה היה הקרב הראשון מזה הרבה זמן שהרגשתי בו פשוט נהדר. ולשם שינויי, אפילו בלי הציניות המודרנית. באמת הרגשתי נהדר. יריתי חץ אחר חץ, משתמש סוף סוף מרצון בכוחות האלוהיים שלי שוב ומחייך חיוך מטופש כל הזמן. וויל עזר לי עם הקשת והחיצים והשריקות המחרידות שלו, ככה שסך הכל העברנו זמן אבא ובן איכותי ורגיל לגמרי כשכל אחד מאיתנו עוזר ומכוון לפעמים את השני. מג זרעה ג'ונגל של...לא ידעתי מה, אבל בתוך זמן קצר כבר הרגשתי ביער מחנה החצויים. "מילים אחרונות?" אני ו וויל אמרנו ביחד לקיקלופ, שכעת רעד על ברכיו וסתם את אוזניו ובכה. "לא! ל..לא! זה הכל פקודות מפיתון- הכל פקודות מפיתון! במלחמה האחרונה שלי לחמתי לצד טייסון נגד קרונוס!" הוא התחנן. "ומה קרה?" ניקו הופיע שוב להפתעתי. נראה שהוא באמת התחזק. הקיקלופ בלע רוק. "גאיה. היא הבטיחה לנו הקיקלופים עסקה טובה יותר." "אבל היא שיקרה לכם" ניקו אמר בזמן שוויל הסתכל עליו בדאגה. שמתי לוויל יד על הכתף. נראה שניקו יודע מה הוא עושה.  "מה שלא יהיה שהיא אמרה, היא שיקרה לכם. פיתון רוצה להרוס הכל ולהשמיד את אפולו." הקיקלופ הרים מבט מטושטש אליי. "זה נכון?" שאל אותי. הנהנתי. "אני אפולו." אמרתי. "אם אתה לא רוצה לחזור לטרטרוס," ניקו התערב שוב, מסמן לי בעיניו 'אל תהרוס לי, אני מציל אותנו,'  "תגיד לפיתון שנכנענו אבל ברחנו ממך כי אפולו אל שוב כמעט ולא הספקת להרוג אותנו. אנחנו נגבה אותך." הקיקלופ הסתכל על ניקו ונראה אסיר תודה. "כ..כן. זה מה שאעשה." הקיקלופ אמר. "תישבע בנהר סטיקס" ניקו אמר. "אני נשבע בנהר סטיקס." רעם נשמע. העיסקה נחתמה. "לך מפה" ניקו אמר. הקיקלופ השתחווה פעם אחת אחרונה, הנהן לניקו- אולי בכבוד- ורץ מאיתנו כל עוד נפשו בו. מג העלימה באחת את הג'ונגל וקרסה לידיי. הורדתי את הקשת בזמן שניקו דיבר אז תפסתי אותה. "זה היה מטומטם" וויל אמר. ניקו חייך בהיסוס. מעיניו השחורות הטובות ראיתי שהוא זוכר את השיחה שלנו אתמול וליבי דפק ועודדתי אותו בליבי.  "אז הכל כרגיל, נכון?" אמר והאדים. וויל הניד בראשו וחיבק אותו. ואז נישק אותו שוב בעדינות בלחי וחזר לחבק אותו, מלטף לו את השיער ולשם שינוי ניקו לא התנגד. הסטתי את המבט בינתיים וטיפלתי קצת במג, שישנה שינה טרופה ומלמלה מתוך שינה דברים כמו  "תות...גרובר...אבא...נירון... המבוך הבוער...." והלכנו לאוהלים, לישון.