לבסוף הנהג העיר אותנו בעזרת מוזיקה קופצנית וחזקה והוריד אותנו בשדה שרצינו להגיע אליו. הודינו לו והוא שלח לנו מבט תוהה אחרון ונסע. "אה נהדר" מג אמרה בזמן שוויל וניקו הקימו שני אוהלים קסומים במילות פקודה, ככה שהחלוקה הייתה ברורה: וויל ישן עם ניקו, אני עם מג. "הוא עקב אחרינו." מג אמרה והחוותה בראשה לכביש, מאיפה שבאנו במונית. עקבתי אחרי מבטה וראיתי את הקיקלופ משלשום רץ אלינו בחיוך שכל כך הזכיר את טייסון, עד שהייתי צריך להזכיר לעצמי שזה לא טייסון. וגם, טייסון נמצא עכשיו בכלל במחנה יופיטר, כשאלה ממשיכה לקעקע אותו בנבואות ושניהם ממשיכים לפרנס את החתול שלהם. אז מי שכאן... "אויי" אמרתי ופניי נפלו. מג בחנה אותי. "מה עכשיו?" היא שאלה. בחילה הגיעה אליי. "זה מתחיל." "מה מתחיל?" ניקו הופיע לידי ושאל. אני ומג קפצנו בבהלה. וויל הלך אלינו רגלית, כולו רוטן "אידיוט, אידיוט, אידיוט." התעלמתי מהם. עד כדי כך פחדתי. "פיתון. האוייב שלי. הוא- הוא שולח אליי אוייבים, בניסיון אחרון להאט אותי." אמרתי, בעודי מוצף פחד טהור. מג הסתכלה עליי בדאגה. מעיניה נראה שהיא מבינה רק עכשיו עם מי היא הייתה כל המסעות האלו. בכל זמן אחר הייתי כועס עליה או צוחק עליה עכשיו, אבל פחדתי יותר מידי. "טוב, אולי. אבל פיתון לא יודע עלינו, נכון? הוא לא יודע שאנחנו איתך. אז אולי יש לנו גורם ההפתעה." הסתכלתי עליה בפליאה, שוכח לפחד לרגע. "מג היקרה שלי! אני רואה שלמדת מלווניה ומחנה יופיטר על סודות הקרב היטב." מג הסמיקה. חייכתי. "את צודקת. יש לנו גורם ההפתעה." "לא ממש," וויל אמר בטון משועמם. "ניקו הולך להתעלף בעוד שלוש...שתיים...אחת..." "סתום." ניקו מלמל ובלע  רוק. נראה שהוא נאבק להישאר בהכרה, אם כי פניו בערו בסומק עז. "אני לא." והוא התעלף. וויל נאנח ותפס אותו וגרר אותו בחזרה לאוהל שלהם. כך שכשחברינו הקיקלופ השליח הגיע, נשארנו רק אני ומג לטפל בו. למזלנו, בזמן הזה גיבשתי תוכנית קטנה. הקיקלופ בחן אותנו בעינו האחת. "קיבלתי פקודה." הקיקלופ הכריז בקול נמוך, עמוק ומצמרר, באופן חגיגי. "לחסל אתכם מפיתון." אתכם. החלפתי מבט מלא אימה עם מג, שנראה לשמחתי שגם הבחינה באיזה גוף דיבור הוא השתמש. יכול להיות שאין לנו גורם ההפתעה? שהכולירה הזה קליגולה הזהיר אכשהו לפני שמת (תבורך, פריאטור ז'אנג) את פיתון שאני לא לבד... אבל אז קלטתי שהוא מסתכל רק עליי ועל מג, ובכלל לא הסתכל לכיוון על האוהלים שלנו. ניסיתי להרגיע את עצמי, ולו רק בשביל שבקרב הזה אהיה ממוקד, שלפחות פיתון לא יודע שהפעם אני  לא רק עם מג אלא גם עם וויל וניקו. 

חייכתי חיוך מלא ביטחון מזוייף לקיקלופ והתחלתי לבצע את התוכנית העלובה מרגע לרגע שלי. "שמח לשמוע" אמרתי. 'כלום רוצה להגיד אתה ששכחת לגמרי ממני?' החץ שלי רטן באשפת החיצים שלי והייתי צריך להתאפק כדי לא לקפוץ שוב בבהלה וכדי לא לצרוח. אבל מג הכירה אותי כבר היטב. מהסתכלות של שנייה אחת עליי היא הבינה אכשהו שהחץ שוב מדבר איתי. האמת שבאמת שכחתי ממנו לגמרי, אבל חשבתי שלא יהיה נבון לומר זאת.(אבויי. אני מתחיל להישמע כמוהו.) אז פשוט החלטתי לא לענות לו. "כי, אני, אתה מבין, מגיע מהגנרל שלך." אמרתי לקיקלופ, הפעם בביטחון אמיתי. מג שתקה, נותנת לי לבצע את התוכנית שלי בדממה, אבל מבינה שזאת רק הסחת דעת לקיקלופ ובינתיים היא חיטטה בשקט בשקית הזרעים שקיבלה מאחיה למחצה במחנה יופיטר. הקיקלופ צמצם עין בחוסר הבנה. "הגנרל?" הוא שאל. הנהנתי, מלא ביטחון עצמי. "כן. הגנרל. הגנרל שלכם. טייסון." הכרזתי. מג הכינה את הזרעים העתיקים לקרב. אני הכנתי את עצמי להוציא את הקשת שקיבלתי בחזרה. הקיקלופ בהה בי, מלא יראה. ואז הוא השפיל את ראשו והשתחווה לפנינו. "סלחו לי. הלוואי שלא היינו נפגשים בנסיבות האלו. אך פקדו עליי להרוג את כולכם." הרגשתי כאילו לבנה מתיישבת לי בגרון. הם כן יודעים על כולנו. אבל חייכתי חיוך אמיץ אחרון בעוד ליבי דופק בבהלה. "טוב," אמרתי בהתנשפות בעוד וויל מאחורה מבין ומתכונן להוציא גם את הקשת שלו. נראה שניקו ישן עכשיו. "שמח לשמוע." והכנתי את הקשת שלי, לצערי בטעות עם חץ דודנה. הוא זמזם בכעס, בבירור כועס על ההתעלמות שלי ממנו. 'שיהיה,' הוא אמר לי. 'רה אותי. כל עוד אינך מתכוון להתאבד שוב, עשה בי כל שתחפוץ.' התחלנו לירות ומג התחילה לזרוע.