ההייקו:

נוסעים, רבים

הגיוני בסך הכל

טיפ?

הפרק:

למחרת יצאנו למסע האחרון כשאני עם מלא פרפרים בבטן, כי ידעתי שזה... המסע נו, האחרון לפני שאהיה אל שוב, או שאמות בניסיון. וגם, במסע הזה אלחם בפיתון, ועדיין לא היה לי מושג איך נעשה את זה. וויל שר מקדימה כשהלכנו לחפש מונית והזכיר לי מאוד את אימו, נעמי. מג לעומתו הייתה שקטה מאוד כמוני. היעד הראשון שלנו היה אביה החורג נירון. בניגוד לאבא החורג המדהים שאני לכירון, נירון היה ההפך הגמור. "מונית!" וויל הזכיר לנו בשמחה והקפיץ אותי בבהלה. זה היה המסע הראשון של וויל לראשונה מאז...לא ידעתי בכלל אם הוא יצא אי פעם למסעות חיפושים. ברור שהוא שמח. "אתה בטוח?" ניקו שאל. "במונית אנחנו יותר פגיעים." "במונית נגיע מהר יותר" וויל השיב ללא היסוס. "אתמול רדף אחרינו קיקלופ" מג אמרה בקול שקט בצורה לא אופיינית לה. "אין לי כוח לעוד מרדפים. וויל, תזמין מונית. ואתה, תסתום." היא פקדה עליי לפני שהייתה לי הזדמנות להסכים עם ניקו. ככה שנאלצתי לסתום. וויל חייך בניצחון לניקו, שדפק בידו על המצח בזמן שוויל עצר מונית. נהג אחד עצר לנו. אמרנו לו את הכתובת, שדה כלשהו שננוח בו ללילה. "אתם בטוחים?" הנהג שאל בזמן שמג הושיטה לו את הכסף הנחוץ והוא לקח אותו בזמן שהתיישבנו, מג ליד הנהג ואני ליד ניקו ו וויל, ששוב רבו, הפעם בגלל המונית. מג הנהנה וסגרנו את הדלתות וחגרנו כשהנהג בוהה בנו בעצב ומתחיל לבסוף לנסוע באנחה. ככה שאיזה כיף לי: ישבתי עם זוג שרב, ומג לא הייתה במצב רוח לדיבורים והיא גם נרדמה ברגע שהתחלנו לנסוע. ניקו גם נרדם כעבור עשר דקות, על הכתף של וויל, שהסתכל עליו בדאגה ולא הפסיק לבדוק אותו ולמלמל  ביוונית עתיקה מזמורי רפואה. "היי" אמרתי לשקט המוזר שנוצר ברכב לוויל. "הוא יהיה בסדר." הוספתי. וויל הסתכל עליי מטושטש. "אני יודע. זה רק....הוא עבר כל כך הרבה.  החלפנו סיפורי חיים, אתה יודע. ניקו..."הקול של וויל נשבר והוא כחכח בגרון ושפשף את עיניו. "הוא בא מתקופה קשה. ואז הוא בא לכאן ומגלה שהוא בנו של האדס. ושהוא אוהב בנים." וויל הסתכל עליי עכשיו, מלא דמעות. "אני כל כך מרחם עליו, אבא...אני כל כך מרחם עליו..." שתקתי. 

"אתה עוזר לו" אמרתי לבסוף, כשוויל נשען גם הוא על ניקו וכמעט נרדם. זה היה חמוד כל כך שכמעט חיבקתי לנצח את שניהם, אבל עצרתי את עצמי בכוח. "אתה מזכיר לו שהוא בסדר וכמו כולם כל הזמן. תמשיך ככה. זה טוב." אמרתי. "אני לא אומר שבסוף הוא יבין, אבל שאולי יהיה קצת יותר טוב." וויל חייך אליי מהצד בעודו מלטף את ניקו. "אתה בטוח שאתה אבא שלי? אני חושב שזאוס התבלבל."הוא צחק וגם אני. "אני מקווה שאתה צודק." וויל אמר מתישהו בין צחוקים. "אני עושה כמיטב יכולתי." "וזה מצויין" אמרתי. "ניקו צריך אותך." וויל בהה בי עד שמשך בכתפיו ונרדם על ניקו. שקעתי במחשבות. תהיתי אם גם אני לא צריך עזרה בלהביס את פיתון. עד היום הייתי בטוח שאני אתמודד איתו שוב לבדי. אבל במהלך כל המסע הזה, אינספור חברים עזרו לי בהבסת אוייביי: בתחילה, מג, כמובן. עם ביריוני הרחוב ההם בעזרת כוחותיה כבת דמטר, עוד לפני שידענו אפילו מי אימה. אחר כך, ליאו וקליפסו והתחנה של הציידות, וגם, נזכרתי,(עם צביטה גדולה בלב וגוש בגרון,) הציידות עצמן ותאליה גרייס בראשן עזרו לי. 

אחר כך,(כאן כבר בכיתי) גרובר, פייפר מקלין וג'ייסון גרייס, ופרנק, והייזל, וכל מחנה יופיטר, ועכשיו, ליבי התחמם כשחשבתי עליה, אפילו אחותי עזרה לי. אז מה אם זה אמור לקרות גם עכשיו, עם פיתון ונירון? הסתכלתי על שניהם ישנים בשלווה, נראים כאילו מרגישים שלמים רק כשהם ביחד. נזכרתי בסיפור ההוא על כך שבני האדם פעם היו שני אנשים בגוף אחד, עד שאנחנו האלים התחלנו לפחד מהם והפכנו אותם לאדם יחיד. מאז אפרודיטה מתלוננת שהם אומללים. שכל חייהם הם מחפשים את החצי השני שלהם. אבל כשהסתכלתי על וויל וניקו וחשבתי על הסיפור, לא יכולתי שלא לחייך. הם מצאו את החצי השני שלהם, ועכשיו טוב לשניהם. חשבתי גם על ריינה; היא הייתה רק צריכה להיכנס לציידות כדי להרגיש טוב. (ולעשות ממני צחוק, אבל זה כבר נושא ליום אחר.) ועליי: על דפנה, על יקינתון. נזכרתי בהבטחה שלי לג'ייסון והוצאתי לוויל וניקו שמיכה גדולה מהתיק שלי וכיסיתי אותם. חשבתי שוב על פיתון. מה אם אני צריך את עזרתם? את עזרת כולם. נרדמתי גם אני, בחיוך.