אחרי שניקו התעורר הוא ו וויל הלכו לחדר שקט לבד באולימפוס. וויל הושיב את ניקו עליו וליטף אותו. "וויל," ניקו לחש. אלים, הוא יכול להגיד את השם הזה לנצח. וויל, וויל, וויל. הוא הכריח את עצמו להמשיך לדבר. "אני...מה שרציתי להגיד..." הקול של ניקו נתקע מדמעות. "מה?" וויל שאל וחיבק אותו. אבל ניקו נחלץ מהחיבוק בפראות. וויל הסתכל עליו בחוסר הבנה. "יש משהו שלא סיפרתי לך על עצמי." ניקו אמר בלב דופק. לפני רגע הוא התחנן בפני אבא שלו שהוא ידבר עם וויל, אבל האדס לא הסכים ודחף אותו פנימה. אבא אלוהי מעצבן."מה? חוץ מזה שאתה חמוד לאללה." וויל אמר ונישק אותו על האף בעדינות ואז חיבק אותו שוב. ניקו התמסר לאט לחיבוק. "זה לא זה," הוא לחש. "זה משהו רציני עליי." "דבר," וויל אמר וליטף אותו שוב. ניקו נשם עמוק וסיפר לו את סיפור חייו. הוא אפילו הודה שקודם הוא אהב את פרסי, כן, פרסי ג'קסון. עיניו של וויל התערפלו כמו העירפול הכבד בעולם ולשם שינויי ניקו חיבק אותו."אני כבר לא אוהב אותו," הוא לחש, מלטף את וויל בעדינות וברעד. הוא מעולם לא התייחס ככה למישהו, מלבד אולי הייזל. מוחו צרח:'השתגעת?!' אבל ליבו ביקש עוד ועוד. כן, זה היה מוזר. "או ש...אני אוהב שני אנשים בו זמנית. אבל אני יותר אוהב א ו ת ך." ניקו חש איך הוא מאדים ולשם שינויי התעלם מכך. וויל חייך אליו. "אתה חמוד ומדהים ו- ואני שונא את עצמי על זה שאני לא יודע להביע את זה. מגיע לך לדעת את זה יותר." ניקו אמר ברעד ומצמץ כדי לא לבכות. לצערו זה רק הגביר את הבכי והוא ניגב את עיניו בידיו. "אני פשוט...מגיע מתקופה שונה לכל זה. מסביבה רעה. זהו. עכשיו אתה יודע." הוא אמר בצרידות. "אתה מדהים ואני אוהב אותך. איש מעולם לא התייחס אליי כך. אני רק..." "זה בסדר, ניקו" וויל אמר, להפתעת ניקו בקול עדין. הוא חיבק אותו. "אני מבין. אני שמח שהסברת לי את זה עכשיו. עכשיו יהיה לנו קל יותר. ואם אני עושה משהו שקשה לך לעכל אותו, תגיד ותעיר לי. כמו עכשיו, עם החיבוק." הוא אמר ברוך והלך אחורה. ניקו הרגיש ריקניות בלעדיו והושיט ידיים בהיסוס. "ככה זה בסדר. חיבוקים-" ניקו האדים שוב-"ז..זה בסדר." וויל חייך והם התחבקו. "גם אני אוהב אותך, ילד מוות שלי. ואני מסכים להאט." ניקו התנשף. "אתה מסכים?" הוא שאל. וויל הנהן וליטף לו את השיער. "כן." וויל אמר. ואז בהה בניקו הקפוא וחייך בהיסוס, כמבין גם עכשיו מה זה מזכיר לניקו. שניהם צחקו והיו אדומים לגמרי.

"טוב." וויל אמר בסוף,עדיין צוחק. "גם אני אוהב אותך, ניקולס." ניקו צחק צחוק שנשמע מוזר, כיוון שלא נהג לצחוק. זה היה נחמד דווקא. במיוחד עם וויל. ליבו דפק, אבל שום מאבק נפשי לא התעורר להפתעתו בעקבות המחשבה. הוא לא ידע אם לשמוח או להיות עצוב בעקבות כך; כל כך היה רגיל לזה, זה תמיד הגן עליו. "זה היה רק השם שלי באיטליה. כאן קוראים לי ניקו. ואפילו באיטליה כולם קראו לי ניקו." וויל חייך חיוך ערמומי. "וויל זה בכלל וויליאם. משום מה אני מעדיף בהרבה וויל." הם צחקו שוב. "בסדר," וויל אמר ופרע לו את השיער. "בתנאי שנקרא לילדים שלנו ביאנקה לילדה." ניקו התחבא בכריותהקטיפה שהיו על הספה שהם ישבו עליה כדי להסתיר את המבוכה שלו. "טוב. ומריה לשנייה." "וניקו לילד" וויל אמר. "כי זה השם הכי יפה מכולם." ניקו צחק. "אנחנו לא נצטרך אבל לאמץ? כי אנחנו לא יכולים....אה..." הוא מלמל לכריות. אלים, שמישהו יקבור אותו כבר וזהו. "הממ" וויל אמר. "צודק. אבל אם יתנו לנו, אלו השמות." ניקו הנהן במבוכה לכריות. "בסדר" וויל אמר והקים את ניקו. "בוא נצא. אבא שלי מחכה, ואני לא רוצה לעצבן אל." ניקו הנהן לוויל, והם יצאו החוצה מהחדר בהחזקת ידיים.לשם שינויי לא היה אכפת לניקו.