"דמטר" אמרתי, והאלה הנהנה. כולנו כרענו ברך. "היי" ג'ייסון אמר כבדרך אגב. "גם ג'ייסון אל" דמטר אמרה. "לא רק לי אתם כורעים." "אמא?" מג שאלה, ונשמעה כמו תרנגול חנוק. דמטר חייכה לעצמה. "כן, ביתי היקרה והמרשימה מכל. הצלחתם לזמן אותי, ולו לרגע, כדי להחליש את פיתון." "סליחה?" שאלתי, כאילו נעלב. "פיתון הוא האוייב שלי! אני צריך להילחם בו! אני אפולו!" שקט מלחיץ השתרר במקום, אבל שקט מלחיץ מהסוג הטוב, אם אתם מכירים בכלל דבר כזה. כמו השקט הזה לפני שתינוק נולד, או השקט הזה רגע לפני שהתנור מצפצף והעוגה מוכנה. "אבל אתה כבר לא אפולו" ג'ייסון הזכיר לי והפסיק את השקט. וויל צחק, אבל צחוקו גווע מהר מאוד והוא חזר לבהות כלא מאמין בג'ייסון. נשמתי עמוק. הוא היה חייב להגיד את זה. אבל חיוך עלה על פניי, כי שמחתי מעצם העובדה שאני שוב מדבר איתו. צחקתי. "ואני מניח שיש לך הרבה לספר לנו." ג'ייסון הסמיק והנהן בשתיקה. דמטר עברה בעיניה בינינו ואז ריככה את מבטה. "עברו על כולנו ימים קשים. בואו נשב ונדבר." אמרה ברוך ובאיטיות הידועים שלה. מג כשלה לישיבה וככה כולנו. "אז," אמרתי, כששוב נוצר שקט, "אתה הולך לספר לנו מה קרה?" שאלתי את ג'ייסון, והוא הנהן והתחיל לספר. "מתתי. ואז..." הוא הסתכל עליי באי שקט. "זאוס- אבא שלי- החזיר אותי לחיים." "אבל למה?" ניקו ליד וויל שאל לאט. "ואיך לא..."הוא השתתק. הרגשתי, הנחתי שזה מה שהוא רצה לומר, אבל מובך מידי להגיד את זה. "זאוס לא רצה שא ף א ח ד ידע על כך" דמטר אמרה בחומרה בעוד מג משחקת בצמחים עליה, כמו ילדה קטנה. המראה גרם לי לחייך. "הוא תכנן הכל היטב." "כן" ג'ייסון אמר ושיחק באדמה בהשפלת המבט. "אפילו לא חזרתי למחנה החצויים. היה אסור לי." דמטר הנהנה. "אז הפכת לאל" ניסיתי לחזור לסיפור. ג'ייסון הנהן והמשיך. "אבא הפך אותי א ל י ך. אפולו. החלפתי אותך." ניסיתי שלא להעלב או להיות מופתע. ברור שזה מה שזאוס יעשה. הרי בשניים עשר האולימיפיים לא יכול להיות מצב שיהיה אחד עשר אולימפיים. כמו ששלושה חייבים לצאת למסע חיפושים. פשוט א י א פ ש ר שניים באופן פ י ז י. אם המצב יהיה ככה, ששניים יצאו, משהו רע יקרה על בטוח. כך גם עם שניים עשר האולימפיים. הנהנתי."אז החלפת אותי." ניסיתי שקולי לא ירעד. "מה קרה אז?" "הייתי באולימפוס" ג'ייסון המשיך. "והייתי סוף סוף עם אבא שלי. השלמנו פערים. היינו יחד. זה אף פעם לא קרה לי. ואז...טוב, עכשיו אני כאן." ניסיתי שלא לקנא. אבא ואני אף פעם לא היינו ביחס טוב כזה. 

"ואוו" לשמחתי וויל  דיבר עכשיו. הוא חיבק את ניקו ביד אחת כל הזמן הזה והקשיב. "האל ג'ייסון גרייס." ג'ייסון צחק. "כן, אני מניח שכן." "אז מה עכשיו?" מג שאלה בשקט, בלי להסיר לרגע את מבטה מאימה.