הערת הכותבת:

אוקיי, בפרק הזה מתחיל הציות למה שקראתי בפרקים הראשונים בגוגל ובוויקיפדיה על הספר החמישי, והתיאוריות עליו. מי שלא רוצה ספויילרים רציניים, זאת ההזדמנות האחרונה שלכם לסגת. כל השאר, תהנו ובחייכם, תגיבו ותצביעו לי): זה כל כך ישמח אותי ואתם צריכים רק לעשות קליק

ההייקו:

הו, ההקלה

העזרה מגיעה

אבל למה הטבע קורא לי?

הפרק

"בסדר," וויל לחש לי כשהגענו למערה אחרי שהתעלפתי מאימה כשהגענו, והוא העיר אותי ועכשיו היינו שוב כאן, לצערי, הרב מאוד. הלכתי אליהם באי רצון בולט. "אז מה אנחנו עושים?" שאל אותי. גברת אולירי ליקקה את כולנו ביחד, ניקו חיבק אותה והיא נעלמה לצללים בחזרה. כלבה חכמה. הלוואי שגם הייתי יכול לעשות כמוהה עכשיו. מג נראתה מוטרדת גם, אבל אם לא דמיינתי, לא מפיתון. משהו אחר הטריד אותה, ופתאום היא הייתה עם הפרעת קשב וריכוז, לראשונה מאז פגשתי אותה. היא דפקה ברגל בעצבנות, הסתכלה לצדדים בצמצום עיניים ונשמה עמוקה שוב ושוב, כשהיא לפעמים מחייכת ואז יורד לה החיוך, וחוזר חלילה. הצמחייה הלחה שהייתה סביבנו התחילה לזוז, אבל ידעתי שבגלל הלחץ של מג. "גברת אולירי לא תחזור אלינו בזמן הקרוב" ניקו לחש לנו. "היא עייפה מידי. לוקח לה זמן להתאושש ממסע כזה גדול." וויל נחר ואז צחק. "תראו מי שמדבר" אמר. ניקו השפיל את המבט ו וויל צחק וחיבק אותו. "בסדר. אז איך מביסים אותו, אבא?" וויל לחש לי בזמן שניקו נרדם עליו. חשקתי שיניים. הם הזכירו לי אותי ואת יקינתון, דבר שלא אהבתי כלל להיזכר בו. "אנחנו צריכים לתת לי לעשות הכל לבד." אמרתי. התאפקתי שלא לומר את זה עד עכשיו. אני השלמתי עם גורלי המר. אבל פיתון הוא האוייב שלי. לא יכולתי לסכן אותם בשום פנים ואופן. לא אחרי ג'ייסון וכל האבדות הנוספות שעברנו. מג התעוררה עכשיו והסתכלה עליי מטושטשת. כשראתה שאני רציני, היא פערה את העיניים. "מה? לא! אחרי כל מה שעברנו יחד- אנחנו חייבים לעשות את זה גם יחד. זה הסוף." היא אמרה בקול חנוק לא אופייני לה. הרמתי גבה. עכשיו התחלתי לחשוד בתזוזה של הצמחים. התחלתי להריח אביב...אביב טוב ושמח, שלא הרחתי כמעט מאז ימי הלפני ההתחממות העולמית האנושית. אביב מהסוג הזה שגורם לך לחייך בלי סיבה נראית לעין או סיבה בכלל. אביב מהסוג הזה שעושה לכולם טוב, מנער את הקושי של החורף ומצמיח הכל מחדש. וזה השפיע על כולנו. וויל וניקו נראו מלאי אנרגיה, מג הייתה לחוצה ואפילו אני הרגשתי כמעט אל. יכולתי להישבע שהריח הטוב של האביב נותן לי כוח. לא כמו של ריינה: כוח מהסוג האלוהי, זהה לזה שקיבלתי מאחותי כשהבראתי מהפצע שלי במחנה יופיטר, אבל לא אותו דבר לגמרי. נזכרתי בשורה מהנבואה: שניים יעלו. אבל לא אמרתי דבר כדי שלא נפתח ציפיות. "מג," אמרתי, להפתעתי גם כמעט בקול שהיה לי כשהייתי אל. כחכחתי בגרון, סמוק, וניסיתי לרסן את האנרגיה שקיבלתי מהאלה. "מג היקרה והמתוקה שלי. אני לא אעשה את זה לגמרי לבד." שקר מוחלט. אבל לא הלכתי לתת להם לדעת את זה.  "בזמן שאני אלחם נגדו, אתם תסיחו את דעתו בצד השני." אמרתי ברוך והתפללתי שבסוף הם יפחדו יותר מידי מהנחש וילכו בחזרה למחנה, בעוד אני מת, או מביס, את פיתון לבדי. מג הנהנה והשפילה מבט כשהיא מושכת באף. "פשוט...לאבד אותך....דווקא עכשיו..." מלמלה. וויל נתן לה יד. "היי, מג. אנחנו גם נילחם. וצריך לעשות את זה עכשיו." הוא אמר בדחיפות. "למה?" שאלתי, מנסה להאריך כמה שיותר את הזמן שיקח לקרב להגיע. וויל הסתכל עליי. "אתם לא רואים את זה?" שאל. תהיתי אם זאת מתיחת הרמס. ואז נזכרתי שוויל הוא הבן שלי. למה שימתח אותנו, ועוד ברגע רציני כזה? הסתכלתי אחורה, וראיתי אור חזק. "תעצמו את העיניים!" הזהיר אותנו קול. קול מוכר מאוד. עצמנו את העיניים. וויל חיבק חזק את ניקו ואני את מג בעיניים עצומות כולנו. "יופי, ג'ייסון. המשך כך!" אמר קול נשי. הגרון שלי התכווץ. "היית חייבת להרוס?" הקול המוכר מלמל באכזבה אבל המשיך ב-מה-שזה-לא-יהיה.  מג התנשפה, וידעתי שהיא חושבת בדיוק כמוני, לשם שינויי. הייתכן שג'ייסון גרייס שוב איתנו?

כשזה נגמר פתחנו את העיניים והסתכלנו המומים על הדמויות שניגשו אלינו: ג'ייסון ודמטר. ג'ייסון חייך אלינו חיוך רחב, והאישה נראתה מוטרדת והסתכלה ישירות על מג ההמומה.