ההייקו:

חברים חדשים

כלבת שאול  לעזרה(אבל אין מה לדאוג, היא חמודה)

בטח. למה לא?

הפרק:

"הייתחייב לצרף אותם למסע." מג התלוננה אליי כשכבר עברו כמה ימים מאז והמשכנו ללכת, עייפים, ומקווים לטוב. קייד ומייקי הפציצו אותנו בשאלות על מחנה החצויים. מכיוון שהיינו חדשים שם, הם בעיקר שאלו את וויל וניקו שאלות. בעיקר וויל ענה. "אז מה יש בביתן דמטר?" מייקי שאל עכשיו את מג. היא נשכה שפתיים. "עץ אלון. אני אלרגית אליו. אנשים נחמדים." "גברת אולירי" ניקו אמר לפתע ונעצר. הסתכלנו עליו בשאלה. "היא יכולה לעזור לנו." הוא הסביר. "איך?" וויל שאל. "גברת אולירי היא כלבת צללים," ניקו אמר בסבלנות והוציא את החרב שלו מסיבה שלא הבנתי. "אנחנו יכולים להתנייד איתה. קיבלתי אותה מ...פ...רסי." אם לא דמיינתי, הוא הסמיק עכשיו והסיט את מבטו מכולנו. רשמתי לעצמי את זה. "כלבת צללים?" מייקי שאל ונרתע. "חושך?" קייד הוסיף. "היא תעזור לנו" ניקו אמר בהחלטיות והתרכז כשהוא מחזיר את המבט קדימה, עדיין סמוק. "ואוו. רגע. מה אתה עושה?" וויל שאל ושם לו יד על הכתף. "מזמן אותה." ניקו אמר, ואז נשם עמוק ועצם עיניים. כעבור רגע האוויר התקרר. מג נצמדה אליי. "מי זאת גברת אולירי?" היא לחשה לי בזמן שנהיה חשוך בבת אחת וקר עוד יותר. קייד ומייק החליפו מבטים מודאגים. מג כנראה סמכה על האלוהיות לשעבר שלי כדי שאסביר לה. ניסיתי להיזכר. נזכרתי בדיידלוס, להפתעתי כמעט מיד. כנראה שלופה צדקה ואני באמת נהיה אל שוב לאט לאט. נזכרתי שדיידלוס בן האתנה טיפל בה עד שמת עם המבוך שלו, ואז גברת אולירי שלו עברה לחיות במחנה החצויים, עוברת מבעלים לבעלים. נראה שעכשיו היא של ניקו. סיפרתי למג את הגירסה הקצרה. בסוף היא הנהנה ושלחה מבט מוטרד לכלבה שעכשיו הגיעה וליקקה את ניקו בחיבה,  ואז רחרחה אותנו בחשדנות. "זאת גברת אולירי" ניקו הצליח להגיד. הרוק ירד ממנו מיד, בתור בן האדס, אבל לא מאיתנו אחרי שגברת אולירי כנראה הריחה אותנו לטובה. ממני היא נרתעה ונבחה עליי. הלכתי אחורה בזהירות. "היא מזהה שאתה אל" ניקו אמר לי ונגע בה. "גברת אולירי, זה אפולו. עכשיו הוא חצויי. את יכולה לקרוא לו לסטר, אם זה ירגיע אותך." 'שוב תודה על השם הנהדר, אבא,' חשבתי ברוגז אבל התקרבתי בחשש לכלבה. היא הריחה אותי שוב, בחשש גם מצידה. בסוף היא יללה וליקקה כפה ענקית. ניקו הסתכל עליי מוטרד. "אם תשמור ממנה מרחק זה יעזור." אמר. הנהנתי ומיהרתי להתרחק בחזרה למג. "גברת אולירי," ניקו לחש לה. "תוכלי להביא אותנו לפיתון עכשיו?" התנשמתי ומג נתנה לי יד. שינינו תוכנית בימים האלה. כשאהיה אל שוב, אביס את נירון בנקישת אצבעות. אבל זה לא שינה את העובדה שעכשיו נילחם כחצויים רגילים ואת העובדה שעדיין מתתי. מפחד. אבל גם הופתעתי מהעובדה שמג תומכת בי. לא ראיתי את עצמי ראויי לתמיכה שלה. לצערי גברת אולירי רחרחה את האוויר ואז יללה באישור, כורעת כדי שנעלה עליה. שיניי נקשו, הגוף שלי רעד כולו, אבל הכרחתי את עצמי ללכת לשבת עליה מלפני מג, שגם גררה אותי לעלות. כל החצויים והעולם סומכים עליי שאביס אותו. אסור לי להשתפן עכשיו.  קייד ומייקי נשארו למטה. וויל נתן להם מפה וחליל. "תנגנו את מה שאמרתי לכם" הוא אמר להם כשהיינו על גברת אולירי מלמעלה. "סאטיר יגיע אליכם ותלכו למחנה איתו. אם הסאטיר לא יבוא יש לכם מפה." קייד ומייקי הנהנו, ואנחנו נעלמנו לצללים.