אתנה ואנבת'חזרו ואנבת'התיישבה ליד פרסי וליד הייזל ופרנק. אתנה המשיכה לעמוד והנהנה לי שיתחיל לדבר. מג הסתכלה באופק במבט מעורפל ולא מבין מה קורה. השתעלתי כדי למשוך את תשומת הלב אליי. המשכתי להיות בדמות לסטר, מתוך הרגל וגם כדי שהם יזהו אותי. "מהיום הכל יהיה שונה," פתחתי, נרגש. פייפר מקלין הרימה יד לקבל את רשות הדיבור. "מה זאת אומרת שונה, אפולו?" שאלה, ועיניי נצצו כיוון שזאת הפעם הראשונה שקראו לי ככה וגם ה ת כ ו ו נ ו לזה. "מהיום הכל יהיה שונה, כיוון שאני יהיה האל השומר שלכם" הסברתי. פייפר החזירה את היד לג'ייסון, וקלטתי עכשיו שהם השלימו. מתי? איך? פחדתי לשאול. "כמו הפאונים- אממ, הסאטירים במחנה החצויים?" פרנק שאל בהיסוס אחריארא שגם הרים יד. חשבתי לעצמי שהדג' היה גאה בו; פרנק תיקן את עצמו פעם ראשונה להגיד סאטירים במקום פאונים. חייכתי לעצמי והנהנתי לפריאטור. הוא התבלבל והחזיר את היד. "איך?" הייזל שאלה. "אני אשמור עליכם," אמרתי וניסיתי לא לאבד את הסבלנות שלי. "כמו איך שהאלים עוקבים אחרי הילדים שלהם?" ניקו שאל וריינה הנהנה בהסכמה. התחלתי להרגיש כמו מורה, וזה לא מצא חן בעיניי. "אבל אתה אמור לעקוב רק אחריי," וויל רטן, משלים את ניקו, ומזכיר לי בזאת את התחנה של הציידות. צחקתי. "אל תדאג, בן שלי. אמשיך לעקוב אחרי הביתן שלי כרגיל. במעקב אחרי כמה שיותר חצויים, כוונתי היא שכל פעם שאראה שחצויי בצרה, אעזור לו אם אוכל" הסברתי עוד. לא הוספתי שבעיקר אשמור על מג מקפרי; התכוונתי לשמור על כולם. באמת. אבל למג הגיע מהפרס הגדול. וויל הנהן באי רצון וחזר להישען על ניקו, שנשען מצידו על ריינה, לא לפני שהחמיץ פנים לוויל ואז נאנח, בצער מזוייף בבירור. חיוך קטן עלה על פניו אבל הוא מיהר לחזור לישון על ריינה. חשבתי לעצמי שהנפש של ניקו מתחילה להתאושש. ושאולי כדאי שאשמור גם עליו וגם על וויל ביחד עם מג. ריינה מצידה חייכה אליי וקרצה. שילבתי ידיים בתגובה והיא צחקה; השאר כבר חזרו לדבר בעליזות, אם לא דמיינתי, יותר בשמחה ממקודם. היא קמה, גורמת לניקו למחות. "שכח מזה, ילד מוות" וויל אמר בחיוך ערמומי וקם עם ניקו החוצה, כשהוא מחזיק אותו ככה שלא יוכל לברוח. 

ריינה הסתכלה אחריהם עד שנעלמו במרפסת שגינה מפוארת הייתה בה עם נוף ליער ולמקדשים ואז באה אליי. "נו," אמרתי לה באדישות. "שפכי את זה." היא צחקה שוב. האחרים התחילו גם לקום בזוגות ולטייל ולשחק שוב, ולעלות באש, במקרה של ליאו, לשמחתנו כבר לא של פרנק. "אני מצטערת," ריינה אמרה לבסוף. "על כל מה שעברת. וגם בגללי. דיברתי שוב עם אפרודיטה עכשיו." הרמתי גבה. להתנדב לדבר עם אפרודיטה היה כמו להתנדב בלגלות את כל הסודות שלך למישהו. "ו?" שאלתי במתח. ריינה זזה באי נחת. "אני ציידת עכשיו," היא אמרה. "והיא אמרה שהיא בסדר עם זה. ו...ואז היא אמרה לי שזאת הייתה התוכנית שלה בשבילי כל הזמן." בחנתי את ריינה והיא התבלבלה. "מה?" היא שאלה. "את בטוחה שזאת הייתה התוכנית ש ל ה? כלומר, ברור. אפרודיטה גרמה להרוב. אבל קופידון ו וונוס הם אמא ובן, סך הכל. כמו קופידון, גם וונוס יכולה רק לחזק פוטנציאל לאהבה שכבר קיימת." ריינה הסמיקה. "אולי אתה צודק. תמיד רציתי משפחה. גם לפני השיחה ההיא בצ'ארלסטון. אני מניחה שאני כמו ניקו..." ריינה נשמה עמוק. "שהכחשתי את זה. אבל... עכשיו טוב לי. באמת. ואני לא צריכה להסתיר דברים. " "זה החלק הכי טוב בחברים," אמרתי ברוך. ריינה הנהנה ומחתה את עיניה. "היי," אמרתי ופרשתי ידיים. "אולי אנחנו יכולים להיות רק ידידים טובים?" שאלתי וריינה צחקה בלית ברירה עוד פעם. "שום בעיות, ל ס ט ר." התחבקנו חיבוק מהיר וצחקנו כשהוא נגמר. 

כעבור כמה שעות, כשהחשיך, החצויים והפגסוסים חזרו למחנה עם הרבה חיבוקי פרידות. מג נשארה באולימפוס. "היי," דילגתי אליה והיא חייכה. "רוצה לטייל קצת? את עוד לא היית באולימפוס." מג הנהנה והלכנו יד ביד, כמו אבא ובת אמיתיים. ארטמיס ליוותה אותנו בחיוך- שיכולתי להישבע שהוא גאה. "יש לי אמא," מג אמרה מתישהו, כשחזרנו מהגינה הגדולה פנימה, שזופים. "ועכשיו גם יש לי אבא." היא הסמיקה בעונג. הנהנתי ברוך וליטפתי אותה. "כן. ויש לך את ההורים הכי טובים, אני מבטיח לך." ועכשיו עיניי נמלאו דמעות בגלל המשפט הבא שעמדתי להגיד, אבל לשם שינוי,אלו היו דמעות של אושר. "בגלל שאני אפולו. אני זוכר."

הערת הכותבת:

הפאנפיק גמור 😭😭😭😭

אבל אני כבר עובדת על סוג של פאנפיק המשך