אנבת' פגשה את אימה אחרי שנפרדה מכולם. "אנבת' " אמרה אתנה, משום מה בעצב. הגוף של אנבת'זמזם כולו כשנזכרה בריב שהיה להן.  "גיבורה שלי. בואי הנה." הן התחבקו במבוכה. "את סולחת לי על הפעם האחרונה שנפגשנו?" אתנה שאלה כשהתנתקו ואנבת' מחתה את העיניים. היא הצליחה רק להנהן ואז בלעה רוק. "זאת לא היית את, אמא. חוץ מזה, פתרתי את הנבואה. והמטבע שלך עזר לי." היא הצליחה לחייך חיוך דומע. אתנה חייכה חיוך עצוב ובידיה הופיע כובע. "עדיין. אני מרגישה אשמה. ואני יודעת כי זה פיצויי עלוב ביותר, אך הרשי לי להביא לך כובע חדש שיהפוך אותך לבלתי נראית." היא הושיטה לה את הכובע, שנראה בדיוק כמו הקודם. אנבת' לא ידעה מה לומר. היא לקחה אותו בידיים רועדות. "ויש עוד" אתנה אמרה. פגיון הופיעה בידיה, ולאנבת' נעצר הלב. "לוק," היא אמרה בקול חנוק. אתנה לא אמרה דבר. "אבל איך...איך- זה נפל- אני ראיתי את זה נפל-" "בואי נאמר," אתנה אמרה בקול נטוש רגש, "שהאדס זימן אותם." אותם? אנבת'  התבלבלה. עכשיו הופיע בידיה של אתנה מחשב, והיא חייכה חיוך קטן. אנבת' הרטיבה את שפתיה. "את צוחקת עליי." היא אמרה ולקחה את המחשב והפגיון בזהירות. "חוששני שלא" אתנה אמרה, עדיין בלי רגש. 

אנבת' מרוב שמחה לא ידעה מה לומר, אז היא התפשרה על עוד חיבוק לאתנה, בהיסוס. אתנה לשם שינוי חייכה וחיבקה את אנבת'בחזרה. "את כ ן הבת שלי. ואני כן מחשיבה אותך לביתי. מה שעשית במסע... ברגע שהפסל שלי היה בגבעת החצויים, זה היה כמו להתעורר מחלום בלהות ארוך מאוד, והכל היכה בי שוב. מילים לא יתארו עד כמה הייתי גאה בכולכם, אבל בעיקר בך, כשהבראתי." אנבת'לא הייתה מסוגלת לדבר. גוש נתקע לה בגרון והיא מצמצה כמה פעמים. "אני יודעת, אמא" אמרה כשהצליחה לבסוף אחרי כמה נסיונות,בהם אתנה חייכה אליה בעידוד. "את לא היית עצמך. אמרתי את זה גם לחברים שלי. את לא צריכה לדאוג. אני אוהבת אותך ואני יודעת שגאיה המחוריינת אשמה בהכל, בכל מה שאמרת." אתנה צחקה עכשיו ואנבת' חייכה חלושות. היה משונה להגיד את כל זה לאימה, אחרי שכל כך הרבה זמן דמיינה את הדברים הרעים שתגיד לה כשפרסי נעדר ועד שהבינה שהאלים...ובכן, חצויים. אבל עכשיו, כשהבינה, היא התכוונה לכל מילה. אתנה טפחה לה על הכתף ואנבת'החזיקה חזק במחשב של דיידלוס ובפגיון מלוק. היא לא האמינה שהיא שוב מחזיקה אותם. היא תהתה איך האחרים יגיבו להם. היא עצמה עדיין הייתה המומה ומאושרת כמו שלא הייתה אולי מאז שהיא ופרסי נהיו חברים...או שהיא קיבלה אותו בחזרה מרומא. אתנה הנהנה לה. "ובכן," אמרה אתנה בקול ענייני, שהבהיר שנגמר עניין הרגשות, "מדוע שלא נחזור לחברינו? אני חושבת שאפולו רוצה לומר לנו כמה מילים." אנבת' הסתובבה ותהתה מיד איך לא הבחינה בהמולה  שהייתה במרחק כשלושים מטרים ממנה. חבריה ישבו ביחד. ליאו בער מידי פעם (תרתי משמע), קליפסו רטנה כל פעם שזה קרה, ניקו נח על הכתף של וויל ליד ריינה, פרנק והייזל דיברו בלחש ופרסי הסתכל לכיוון אתנה ואנבת'בדאגה. ואפולו- אפולו היה גבוה מעל כולם וחיכה. "כן," אנבת' לחשה וחזרה לחבריה עם אימה. 

הערת הכותבת:

אני כותבת בפלאפון בגלל הקורונה ויש לי בו מתקן שגיאות

אז סליחה אם לפעמים כתובים דברים מוזרים^_^