הערת הכותבת לפני שמתחילים:

אני כותבת את הפאנפיקים שלי דרך הפלאפון והכותרות בספרים לא עובדות לי בפלאפון, אז... כן

אולי במחשב לפעמים אוסיף את הנקודות מבט למעלה אחר כך. אם לא, זה יהיה כתוב מתחת לכותרות

ואני מזהירה, סגנון הכתיבה שלי מוזר. הספר הזה הולך להיות איך וויל וניקו התחילו להיות זוג עם קצת ניחוש לגורלו של אפולו החמישי (כן כן יהיו העברות בזמן) בעזרת הספויילרים אליו שקראתי.

בנוסף, אני ג'נדרפלואיד כמו אלכס פיירו, אז כל פעם לשון הפנייה שלי תהיה אחרת(:

חוץ מזה אשמח לדיונים בתגובות, הערות והארות וכמובן לכוכבים! תהנו ❤️

הפרק:

ניקו הלך מהורהר ושקוע בעצמו במחנה. שלא במפתיע הוא נתקל בוויל, שהלך כמוהו במחנה החצויים וחייך אליו. ניקו הרגיש שהוא מסמיק לצערו. ליבו התחיל לדהור כאילו שצנח שוב אל טרטרוס. ואז הוא קיבל החלטה. זהו. הוא לא נשאר במצב הזה יותר. הוא כחכח בגרונו. "אז מה, וויל, מה אתה עושה?" הוא אמר, נחוש להמשיך כל עוד יש לו טיפת אומץ. וויל משך בכתפיו במבוכה, אם ניקו לא דמיין את המבוכה. לא, הוא בטוח מדמיין. וויל הוא רק הרופא שלו, כמו שהוא כל הזמן מכריז בכל מקום. "אני סתם הולך, אתה יודע. מטייל ב - בעולם. מה איתך?" וויל אמר במהירות. אויי. מה איתו. מה הוא אמור לענות? הלב של ניקו הלם בעוצמה. "אני... רוצה... שתלך איתי." ניקו גמגם. וויל קימט את המצח. ניקו המתין לסירוב ממנו או ללגלוג, ש... לא הגיעו, להפתעתו, כי וויל חייך חיוך מבויש שניקו לא ראה עליו כמעט אף פעם.

"אני אשמח ללכת איתך" אמר וויל ברוך וגרם לניקו להתנשם. נראה שוויל לא יודע מה לעשות כעת בידיו. ניקו התרחק ממנו במהירות כשהבחין בכך והסמיק עוד יותר. "ט- טוב. ב - בוא. אני - כן. נ - נלך." ניקו גמגם ומיהר להתחיל ללכת לאגם המחנה. הוא הרגיש שוויל הולך מאחוריו, בטח מבולבל מההתנהגות של ניקו. ניקו הסתכן בהגנבת מבט מזווית העין וראה שעכשיו וויל שקוע בעצמו ומשחק במחרוזת החרוזים שלו. הוא חזר להסתכל קדימה ועם כל צעד רעד יותר. לבסוף הם הגיעו לאגם והסתכלו לאופק התכול. ניקו בלע רוק. הוא חש שהוא מתחיל להזיע זיעת פחד. אולי זאת הייתה טעות? לא, לא, הוא חייב לעשות את זה. הוא לא מוכן לעבור שוב את אותו הסיפור כמו עם פרסי. אבל מה להגיד? איך להתחיל? הוא התנשף בכבדות. וויל בהה בחול.

"וויל," ניקו אמר לבסוף בשקט ורעד. הוא שילב ידיים במהירות כדי להסתיר את רעד גופו. "אה?" וויל אמר. ניקו התנשם. החול השחיר סביבו. אויי.  הוא נבהל. רק שוויל לא יעשה את החיבור בין מצב החול למה שהוא מרגיש. "אני..." ניקו הסמיק. "החודש הזה שהייתי אי - איתך ב - במרפאה..." "כן?" וויל אמר בשקט, ואם ניקו לא הזה הוא גם הסמיק. ניקו מחה זיעה מפניו ומידיו. "נ- נה - נהניתי בו." ניקו אמר בקול רועד. וויל הנהן ומשך בכתפיו. "יופי. אם תרצה תוכל להמשיך להתנדב שם." "אני רוצה," ניקו אמר במהירות, שמח ומרוצה מכיוון השיחה. וויל הסתכל עליו בתהייה. "אבל... לא... ככה." ניקו היסס. "אז איך ככה?" וויל אמר וניקו ראה שהוא שוב וורדרד. ניקו הסתכל ישר לתוך עיניו הכחולות המדהימות. "ככה," הוא אמר ברוך, והתקרב אליו. הוא הרגיש את הנשימה של וויל. ואז השפתיים שלהם נפגשו וניקו עצם עיניים.

"אני אוהב אותך," הוא אמר בשקט אחר כך ועיניו התמלאו דמעות. "אני... אתה... טוב לי איתך. אני... זהו." ניקו נדרך, מוכן לברוח לביתן האדס למקרה שעשה את טעות חייו. להפתעתו וויל התחיל לחייך בעיניים עצומות. הוא נתן יד לניקו. "ניקו, מתוק שלי, כמה זמן נתת לי לחכות?" אמר וויל ברוך גם הוא. "אה?" היה תורו של ניקו להגיד והוא הסמיק כולו. וויל חייך אליו, הפעם בעיניים פקוחות. "גם אני אוהב אותך, ילד מוות" וויל אמר ברוך, ועכשיו וויל נישק אותו. פרפרי השלד בבטנו של ניקו התעופפו לכל עבר. "אלים," וויל אמר אחר כך וחיבק את ניקו, שנשען על כתפו בהלם. "אני אוהב אותך," ניקו אמר שוב. הוא הרגיש שהוא צריך להגיד את זה. וויל חייך אליו באהבה וברוך והנהן, מלטף אותו וניקו הצטמרר מכך.

"גם אני אוהב אותך, די אנג'ילו." וויל אמר והם התחבקו והתחככו זה בזה כמו גורי אריות. הם התנתקו ו וויל הלך למרפאה בצער. ניקו חייך חיוך גדול וצחק. הרבה זמן שלא הרגיש כך. הוא רץ לביתן אחת. "ג'ייסון!" אמר באושר וג'ייסון הסתכל עליו בדאגה ממיטתו. "נישקתי את וויל! נישקתי את וויל!" ניקו אמר באושר וג'ייסון קפא לרגע, חייך חיוך ענקי לאחר מכן ולבסוף קם חיבק אותו. "אלים אדירים, ניקו! איך? מתי? ספר הכל או שאני קורא לקופידון שיגרום לך לספר הכל." ג'ייסון פקד עליו ונעץ לו אצבע בחזהו באיום. ניקו חייך חיוך גדול שוב וסיפר לו הכל. בסוף הסיפור ג'ייסון חייך אליו בחיבה וברוך. "אני כל כך גאה בך, ניקו." אמר ברוך. "אתה בסדר?" ג'ייסון שאל אותו אחר כך בדאגה. ניקו הנהן. "אם אתה בסדר, אז גם אני בסדר," ג'ייסון החליט. "אבל אנחנו מספרים על זה גם לפייפר ולריינה אחר כך." ניקו הנהן שוב. הוא לא היה מסוגל לדבר. ג'ייסון חייך אליו שוב חיוך ענקי עכשיו וחבט בו בעדינות. "כבר אמרתי שאני גאה בך?" אמר וחיבק אותו שוב. ניקו צחק. "כמה פעמים." אמר בחיוך. ג'ייסון צחק.