וויל השפיל את המבט לריצפת הביתן הצהובה (שעכשיו בעיקר גרמה לי כאב לב עצום פלוס מעורפל (כן, המצפון האנושי הוא דבר מדהים) כי זה היה גם הצבע שקליגולה בחר לעצמו וגם כי זה הזכיר לי שאני כבר לא אל) ותיאר וסיפר לי את חלומותיו. הוא גמגם והסמיק בצורה חמודה כשדיבר על ניקו ועיניו אורו ונצצו כשדיבר עליי נלחם. אני, לעומתו, רק התאמצתי שלא להיכנס להתקף פאניקה מהתיאורים שלו את דלפי במצב החדש שלה.  "אז פיתון," אמרתי בלב כבד כשוויל קרס לישיבה באחת המיטות מעייפות מהתיאורים של החלומות שלו והתנשף. "נירון. דלוס." סיכמתי בצורת הייקו ולו רק כדי שאני אתעודד קצת מזה. אבל זה לא עזר. אתם בהלם? אני בהלם. "משהו כזה," וויל אישר ושילב ידיים ונהיה מודאג. נזכרתי עכשיו במשהו שאוסטין אמר עוד במרפאה. "מה קרה?" שאלתי. "אתה נראה מתוח כמעט כמו אמא שלך כשלא רצית מוצצי." המשכתי ו וויל זז באי נחת במקום. "באמת?" הוא שאל במבוכה. "אתה לא עונה לי," אמרתי לו אבל חייכתי. וויל טמן את פניו בידיו ואז הסתכל עליי מהן. "אז... באחד מהחלומות - " הוא התחיל להגיד אבל אז הדלת של הביתן שלי נפתחה וכל הילדים שלי... החברים שלי לביתן נכנסו כשבראשם אוסטין וקיילה. וויל נראה מלא הקלה עכשיו  והוא רץ לקיילה. הבנתי שהוא רואה בה דמות אימהית כשקיילה פרעה לוויל את השיער כשהוא הגיע אליה ואז התעניינה בו מאוד. הגיוני. הוא הגיע למחנה החצויים בגיל עשר ונעמי נפטרה כשהוא היה בן עשר. הנחתי שוויל לא ממש זוכר אותה כיום. דמעה זלגה לי והסטתי את המבט מכולם, שדיברו בהתלהבות על ' תפוס את הדגל ' שהלך והתקרב ומסתבר שהציידות יבקרו בו שוב גם. אפילו זה לא עודד אותי. וכאילו שזה לא מספיק נזכרתי שתאליה היא המנהיגה שלהם עכשיו, ושזאת תהיה הפגישה הראשונה שלנו מאז... יבבתי ושמחתי שהביתן הומה מפה לפה. 

נתתי לדמעות לזלוג כבר עכשיו בחופשיות. זה לא שהם לא ראו אותי במצבים נוראיים יותר ואני אותם.  אבל בסוף קיילה הבחינה בי מתייפח בשקט במיטה שבחרתי לעצמי. "אבא! אבא? הכל בסדר?" היא שאלה והטון שלה התחלף ככל שהתקדמה אליי וראתה את המצב הנפשי שלי. אוסטין גם בא אליי עכשיו אבל וויל החליט כנראה להיות עם אחיו הצעירים יותר והוא גם לא הסתכל עליי אלא התרכז בלהרגיע ובלהסביר לאחים הקטנים שלו מה זה ' תפוס את הדגל ' במחנה החצויים - נראה שהם היו חדשים כאן. תהיתי מה הוא מסתיר ולמה זה סודי כל כך. הילדים שלי אוהבים הרי לדבר כמוני כשהייתי אל. (ולטענת מג, כמוני גם היום. אני לא חושב שהיא צודקת.) "לא ממש," הודיתי לקיילה אבל למעשה חשבתי על פיתון ועל רייצ'ל. "תפוס את הדגל?" שאלתי והחוויתי קלות בראש לוויל. קיילה הנהנה במצח מקומט, התיישבה לידי עכשיו ושמה לי יד על המצח כאילו בודקת אם יש לי חום ככה. "כן. הוא ביום שבת הקרוב. עם הציידות. ויש גם ציידות חדשות." אה. נהדר. עוד סיבה להיות מובך. ריינה אווילה רמירז אריאנו. "-...אבל זה לא העניין. אני כל כך שמחה שאתה בסדר." העיניים של הבת שלי התמלאו דמעות והיא חיבקה אותי גם. אוסטין משך באף וטפח לי על השכם. הצלחתי לחייך עכשיו חיוך אמיתי חלש. "סיפרתי לאבא שלי מה קרה לך," היא אמרה אחר כך וניגבה את עיניה. אוסטין התיישב בצד השני שלי בינתיים והקשיב לשיחה. "הוא גם דואג לך. אני אעדכן אותו עוד מעט שאתה בסדר נכון לעכשיו שוב, אני מניחה." הסמקתי בתודה. "אז ' תפוס את הדגל, ' " אמרתי, כשאני להוט להחליף נושא. "יש למישהו תכנית שתוביל לניצחון של ביתן אפולו?" 

הערת הכותבת:

להמשיך את הפאנפיק?

*תגידוכןתגידוכןתגידוכן*