מתח

עדיין לא מרגיש טוב.

איפה הפטור שלי?

הפרק:

הנהנתי אל וויל. "איך אתה יודע?" שאלתי בחשדנות. וויל בלע רוק. הוא נראה חיוור ומתוח באופן יוצא דופן, ובמיוחד בשביל הילדים שלי. "מה היו החלומות שלך?" החלטתי לשנות את השאלה שלי אז. וויל הסתכל עליי בהלם ובחשדנות מתוחה עכשיו משום מה. "אה... כלום. ביי." הוא פלט ויצא במהירות מהמרפאה. הרמתי גבה לעצמי. אך מג נכנסה בדיוק כשוויל יצא בסערה מהמרפאה. היא הייתה עם יד אחת באוויר. נראה שעמדה להיכנס פנימה ואז וויל פתח את הדלת. חייכתי. "היי." אמרתי. "יום יפה, מה?" הערה כזאת הייתה מתקבלת בשמחה אצל דמטר ופרספונה, אבל מסתבר שלא אצל הדודנית והבת שלהן. "סתום," מג רטנה ונכנסה פנימה. אז נאלצתי לסתום, כמובן. אוסטין הגיע אלינו אז שוב לשמחתי וחייך אליי בהתנצלות. "מצטער על וויל. הוא מתנהג מוזר כש... כשהוא מסתיר משהו. אתה כבר יכול לשתות נקטר אב... אפולו?" אוסטין אמר והסמיק. הנדתי בראשי ואוסטין לא נראה מופתע מכך אבל כן מאוכזב קצת. ניסיתי לא לקחת את זה אישית. "טוב," הוא אמר. "אני מניח שמג כן יכולה." הנהנו שנינו ואוסטין המשיך להסתכל עליי במבט מודאג כאילו מצפה שאעשה סלטות באוויר בכל רגע. ניסיתי לא להעלב מזה. בפעם הקודמת שהייתי במחנה החצויים הייתי כל כך דרמטי. הגיוני שהחצויים יגיבו אליי ככה עכשיו. "איך אתה יודע מתי וויל מסתיר דברים?" שאלתי בזמן שהתיישבתי לאט במיטת החולים שלי. אוסטין חייך אליי עכשיו ועיניו נצצו. "ככה הוא התנהג שנייה לפני שהוא יצא לביתן מהארון." אוסטין אמר וגיחך. קימטתי את המצח. היי, אל תשפטו אותי. אנחנו האלים לא צריכים את המושג הזה באולימפוס ' יציאה מהארון.' אנחנו יכולים פשוט להיות עם בן, עם בת ואפילו עם כבשים. אל תשאלו. "בסדר," אמרתי. אוסטין נאנח ויצא החוצה גם הוא. הסתכלתי על מג הזועפת כעת בשאלה. "רייצ'ל אמרה שהיא רוצה לדבר עם כולנו אחר כך." היא דיווחה לי, עדיין בלי להסתכל עליי ישירות אלא על הקיר מולה. בלעתי רוק אני הפעם באימה. בפעם האחרונה שפגשתי את האורקל הצעירה, לא ממש נפרדנו ביחסים טובים. "היא אמרה לך למה?" הצלחתי לקרקר שאלה. מג הנידה בראשה והבטן שלי התהפכה בעצבנות בתגובה. "ומי זה ' כולנו? ' " שאלתי כשנזכרתי בניסוח. "אתה, אני, וויל וניקו. אולי אתה זוכר, ואולי לא - בטח לא - אבל אנחנו נחשבים אדם אחד. עם וויל וניקו נהיה כמו שלושה אנשים - " מג אמרה. "שלושה אנשים למסע חיפושים," מלמלתי ומג הנהנה. התחלתי לשנוא את הכלל שאני עצמי המצאתי. אויי, אפולו, אל נבואה מדהים שכמוך, למה היית חייב לקבוע ככה את הכללים? 

נאנחתי. "ומה איתך? איך זה להיות שוב כאן מבחינתך?" שאלתי בחוסר התלהבות. מג משכה בכתפיה. "בוא," היא רק אמרה. "נלך עכשיו." "אני לא יכול לקבל לימונדה לפחות משלי?" התלוננתי. מג הרימה גבה ונאנחתי בזמן שהסרתי ממני את השמיכה ונעלתי נעליים. "אני מניח שלא," מלמלתי והסתכלתי בעצב על הכוס הריקה כמעט של וויל שהוא שכח במרפאה על שולחן עץ מול כל המיטות המעטות שהיו בחלק הקדמי של המרפאה של ילדיי. "בואי, בת דמטר. הגיע הזמן לחזור הביתה." אמרתי כשקמתי.