ההייקו:

נבואה חדשה

לא מרגיש טוב

אפשר פטור?

הפרק:

"לפניך." ניקו אמר בקול צרוד לא אופייני לו. בן האדס נמנע מלהסתכל ישירות בעיניים של וויל והקפיד לשמור ממנו מרחק קטן. ניסיתי להתיישב אבל וויל עצר אותי בידו והכריח אותי לחזור לשכב. נאנחתי. "אבא, אתה שוב כאן. למה? חשבתי שכבר תחזור לאולימפוס." וויל אמר בזמן ששתה מהלימונדה שלו בקול מודאג שהכאיב לי כי הזכיר לי מאוד את אימו. נשכתי שפתיים. "קיב... קיבלנו... נבואה..." הצלחתי להגיד. "רגע," וויל אמר ומילא כוס שקופה גבוהה במים מכיור שהיה במרפאה ונתן לי לשתות. שתיתי בתודה ואז וויל הגביה את המיטה שלי כך שאוכל לשבת. ניקו הסתכל עליו כל אותו הזמן בהערצה. החלטתי מיד לא לציין את זה. "בסדר, עכשיו תדבר." וויל אמר והתיישב מולי על כיסא עץ. נשמתי עמוק וסיפרתי להם את כל המסע שעברנו בקצרה, אבל בסופו של דבר הפרטים התארכו וסיפרתי להם הכל עד שהפה שלי כאב והלשון שלי איבדה תחושה. ניקו נהיה קודר יותר ויותר והזכיר שוב את עצמו ככל שהתקדמתי ו וויל פער את עיניו לרווחה. בחנתי אותם כשלקחתי הפסקות לאוויר. הם לא התנהגו כמו זוג, אבל קצת כן. וויל מדי פעם נשען על ניקו ואז הוא היה נרתע קצת. "אתה..." ניקו אמר בסוף בכעס כשסיימתי לספר על החלום חלום עם הרה בסופו של דבר וקרסתי ושתיתי שוב מים. "ג'ייסון... היו לי סיוטים על זה, בשם..." ניקו נהם ויצא מהחדר. וויל נראה נבוך ולא יודע מה לעשות עם עצמו. הסתכלתי עליו בשאלה מנומסת. "ניקו הרגיש כשג'ייסון מת," וויל אמר בהיסוס בסופו של דבר. "זה... לא היה...טוב." "אני מנחש שהם היו חברים," אמרתי בניסיון להתחיל שיחה. וויל הסמיק. "בלשון המעטה. הוא היה החבר הכי טוב של ניקו." וויל אמר. "ו..." הקול של וויל נשבר. "זה היה נורא." סיים במלמול. התאמצתי לא ליבב. "וויליאם..." אמרתי. "אנדרו סולאס." וויל הסתכל עליי בהלם עכשיו ונראה שהסחתי את דעתו. מעטים ידעו את שמו האמצעי והמלא של וויל. חייכתי. "אני יודע מה קורה בינכם. אתה תעזור לניקו. יהיה בסדר." אמרתי בקול רגוע. נראה שוויל לא מסוגל לדבר. "גם לי היו חלומות," הוא אמר בהיסוס לבסוף. "צריך ללכת לאי דלפי?" וויל שאל.