הערת הכותבת:

להמשיך את הפאנפיק הזה? יצא החמישי בעברית...

אני אמשיך אם תתנו לי כוכבים.

ואני אעשה את זה מכמה נקודות מבט וכשזה יהיה משל אפולו אולי יהיו גם שאנסה לעשות הייקוהים בהתחלה

ההייקו:

במחנה החצויים שוב, איזה כיף

היי, כירון

הלימונדה בשבילי?

הפרק:

הגעתי למחנה מתנשף ומיוזע מסוחרר ומלא בחילה מהדרך ובכללי הרגשתי נפלא ומג התנשפה כמוני באותה צורה אם לא יותר כי היא גם הייתה פצועה בבטנה מפיגיון והיא קרסה לישיבה ויבבה. שמתי לה יד על כתפה לתמיכה. כירון הגיע אלינו ונראה מודאג מאוד כשראה את מצבינו והוא הצליף בזנבו בדאגה. ראיתי גם שני נערים ניגשים אלינו, אבל בגלל שהייתי מטושטש נורא לא הצלחתי לזהות אותם. אם כי כן ראיתי שלאחד מהם היה שיער בלונדיני בוהק מדובלל ופרוע ולאחר היה שיער שחור  כמו הלילה, ארוך ופרוע וחלק. "אפולו!" כירון אמר לי וחייך חיוך אמיץ שהערכתי באותו רגע מאוד. מג התחילה לנחור עכשיו על הדשא. בחודשים האחרונים מג... טוב, נהייתה מרשימה יותר מהזמן שרק נפגשנו אי שם בינואר האפל. היא גבהה קצת. המראה שלה בגר. היא כבר לא לבשה בגדי רמזור ככה שלא נראתה כמו ילדת גן כמעט. האמת שהיא התחילה להראות בהתאם לגיל שבו הייתה, שתיים עשרה. אבל עדיין היו לה המשקפיים שלה עם האבנים המזוייפות ואותן נעליים מההתחלה, מה שלא מצא חן בעיניי, אבל אם הייתי אומר את כל זה בקול סביר להניח שהייתי מקבל פקודה לשתוק לנצח, וכאל שירה לשעבר, באמת שהעדפתי לדבר ולא לציין את כל זה. "חזרנו," מלמלתי בקול יבש כמו המדבר כי לא שתיתי מה שנדמה כמו נצח. הנער עם השיער הבלונדיני בהה בי עם כוס לימונדה בידו והנער שחור השיער והבגדים שהיה לידו חייך חיוך רחב. אה... כן. כנראה בגלל זה לא זיהיתי אותם. הצלחתי לחייך חיוך חלוש אחרון עכשיו כשזיהיתי אותם לפני שברכיי קרסו ואני התעלפתי וצנחתי אל החשיכה. הדבר הבא שראיתי הוא את האולימפוס בחלום שהגיע אליי. הסתכלתי בהלם מוחלט במקום. מה אני עושה כאן, ולמה? מולי הייתה הרה במבט זועף. אויי. הרה. זועפת. הנה משהו שקיוויתי לא לראות אף פעם שוב. בפעם האחרונה שמלכת האלים כעסה הייתה כשאזשהי בת אתנה הכעיסה אותה עוד במלחמה עם קרונוס - האבא - הנ(ע)הדר - בעולם. העדפתי לא לשמוע את המשך הסיפור.  

"אפולו. התגלמות הרוע בטוהרו ובמלוא תפארתו. אתה הרגת את הבן שלי..." קולה של מלכת האלים רעד בצורה לא אופיינית לרגע. "ועל כן אני גוזרת עליך מסע קשה נוסף." היא הזעיפה אליי פנים. אני רק הייתי מבולבל לחלוטין. הבן שלה? להרה אין ילדים חצויים - נקודה רגישה אצלה - ולכן לא הבנתי על מה היא מדברת. "בהצלחה, לסטר." האלה נהמה והחלום התפוגג. "איי..." מלמלתי מתוך דמדומים ופקחתי את עיניי במאמץ. מיד עצמתי אותן שוב כי המראה הלבן סביבי סנוור אותי. כשפקחתי אותן בפעם השנייה ראיתי עיניים כחולות יפייהפיות שהזכירו לי זמנים טובים יותר מסתכלות עליי בדאגה. "אבא. אל תזוז. ריפאתי אותך, אבל..." הנער אמר בדאגה בזמן שנער נוסף הגיע לידו בהיסוס רב והסתכל עליי מודאג גם הוא. "וויל," אמרתי כשהצלחתי לדבר והייתי המום. "ניקו?" המשכתי וניקו הסמיק אבל וויל הניח לו יד על הכתף והנהן בדאגה.