חדשות אמורות להיות דבר מזעזע, נכון? זהו, שבשבילי הן נראו יותר מסתם מדכאות. הנער המסכן הזה, אם אני לא טועה, קוראים לו פרסי ג'קסון, עשה כל שביכולתו ומעבר כדי להגן על עצמו ועל העולם מפני מפלצות – ואנחנו רואים אותו כרוצח ופושע נמלט. 

שכחתי להציג את עצמי, אני אמילי ואני חצויה – בן או בת של אל או אלה ואיש או אישה, בקיצור, חצי אלה – חצי בת אדם. אמא שלי היא הקטה – אלת הכישופים. אותו פרסי ג'קסון היה חצוי גם הוא, לפי מה שראיתי, בן פוסידון (מה שכנראה בלתי אפשרי כי פוסידון נשבע לא להוליד ילדים אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל מי באמת סומך על האלים שיקיימו הבטחות?) שבסך הכל נלחם במפלצות, אבל הערפול גרם לו להיראות רע מאוד. מאוד מאוד. 

הערפול הוא מין מסיכה של קסם שמפלצות וחצויים עוטים כדי להסביר את הסיטואציה הלא הגיונית לפי בני התמותה. המסיכה הזאת גרמה לפרסי להיראות כאילו הוא מתקיף נשים זקנות, רוצח את אמא שלו ועוד מקרים מזעזעים ולא אמיתיים בשום צורה. כאילו שלא היו לו מספיק בעיות גם ככה.

כשהלכתי ברחוב, כמו בכל יום ושתיתי את הקפה שלי, ראיתי מודעה שתפסה את העין שלי. "דרוש/ה כתב/ת חדשות". זאת הייתה ההזדמנות שלי לעזור לפרסי, שבכלל לא הכרתי. התקשרתי למספר שעל המודעה ולפני שהספקתי להגיד מילה הספק מוקדן ספק הודעה מוקלטת שבצד השני אמר לי "התקבלת. העבודה מתחילה מחר." כנראה הם היו ממש נואשים. הלכתי לישון, בידיעה שמחר אני אוכל סוף סוף לעשות משהו בשביל כל הילדים האלה, שיצורים מיתולוגיים מסבכים להם את החיים.

הגעתי לכתובת שנשלחה אליי הכי מהר שיכולתי. מחוץ לבניין חיכתה לי אישה שלבשה בגדים יקרים והשיער והאיפור שלה נראו מסודרים כאילו התכוננה לאירוע, אבל הפנים שלה נראו כאילו היא פחדה ממפלצת שאני הרגתי – ותאמינו לי, יצא לי להרוג כמה.

"שלום, את בטח אמילי! אני כ"כ שמחה שבאת. העבודה שלך תהיה טיפה מסובכת, את צריכה לחקור את עברו של פרסי ג'קסון, שמעתי שהוא סולק משישה בתי ספר בשש השנים האחרונות!" היא צחקה צחוק מלחיץ, "ובסופו של דבר גם לראיין אותו."

זה לא היה סוד שהיא וכל שאר כתבי החדשות מפחדים מהריאיון ולכן שכרו גם אותי. ניסיתי לעשות את הפרצוף הכי מפוחד שאני יכולה ונכנסתי לבניין. לא הייתי צריכה לעשות שום תחקיר חוץ מלראות את החדשות ולכתוב סיפור רקע שישמע הגיוני. התוכנית שלי התחילה לפעול.

ביום למחרת פרסי ג'קסון, נערה וסאטיר התייצבו לריאיון. פרסי ידע מה התדמית שמדביקים לו בני התמותה וניסה להיות דבק בה עד כמה שאפשר. הוא ניסה לעשות הצגה של נער בעייתי ודיבר בקול נמוך יותר ממה שכנראה היה הקול שלו והסיט את שיערו השחור כך שיחשוף רק עין את אחת מעיניו הירוקות, שהזכירו לי את האוקיאנוס.

" האקדח שלי ממש כאן – רוצה לראות אותו מקרוב?"

"לא, בן פוסידון. זו חרב." פרסי נראה המום משני הפרטים, אבל לזכותו יאמר שהוא השתדל להישאר בדמות. "אני אמילי, בת הקטה, אם זה עונה לך על השאלה."

"וואו, לא ידעתי שחצויים שורדים עד יותר מגיל 20 בערך."

"תתפלא, הריח שלי לא חזק, אני בת של אלה זוטרה אז מפלצות תוקפות אותי רק לעיתים רחוקות. אני רוצה לעזור לך פרסי. אני ראיתי מעבר לערפול."

"איך בדיוק אפשר לשנות את זה שהם חושבים שאני פושע?"

"לכופף את הערפול לרצון שלנו. אני בת הקטה, אלת הכישוף. כבר שכחת?"

" כן מוח אצה, בני הקטה מסוגלים לשנות את הערפול." הנערה אמרה. היא הייתה בלונדינית עם עיניים אפורות, מלאות בידע. ממבט ראשון הכרתי את העיניים האלו.

"נכון, בת אתנה."

"אנבת' צ'ייס."

"אז, לפי מה שראיתי, בחלק מהקטעים המצולמים שלכם נמצא ארס. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה חטיפה. אפשר לכופף את הערפול על ארס ולהגיד שהוא חטף אתכם ובכל המקרים רק ניסיתם לברוח ולהתמודד איתו. למישהו יש התנגדות?"

"האמת שאנחנו די בסדרר עם זה. ארס ואנחנו לא החברים הכי טובים. הבעיה היחידה היא שאם חטיפה באמת קרתה המשטרה כנראה תהיה כאן לחקירות." אמר הסאטיר שמסיבה שעדיין לא הבנתי נשנש פחיות קולה.

"אחותי עבדה במשטרה ויש לה גישה לניידות. היא חונה עכשיו והיא תיכנס איתכם לפה."

"וואו, את ממש לא חייבת לעשות את כל זה."

"אין בעד מה פרסי. אם לא היית הורג את המינוטאור אני כנראה הייתי הטרף הבא שלו אז אנחנו פיטים. טוב, עכשיו הזמן להתכונן. את כל הקסמים שישפיעו על הערפול ארגנתי כבר אתמול, מה שאומר שהדבר היחיד שנשאר לעבוד עליו הוא כישורי המשחק שלכם." הם נראו די מבולבלים.

"אני אראה לכם כמה קטעים של ילדים שנחטפו מדברים על העניין ותנסו לחקות אותם."

הם צפו בקטעים, עדיין מבולבלים מאוד - וכשזה הגיע לניסיון זה בערך מה שקרה:

אנבת' הסבירה הכל וידעה מאיזה חלק של הטראומה מהחטיפה נגרמת כל התנהגות ופעולה, אבל כשזה הגיע ללנסות בעצמה היא קפאה במקום.

הסאטיר שבמהלך השיחה הבנתי שקוראים לו גרובר היה יותר מידי דרמטי – וכשאני אומרת יותר מידי, אני מתכוונת לזה. ברצינות. אם היה פרס לדרמה והוא ושייקספיר היו בגמר, שייקספיר היה בורח מהאולם בדרמטיות.

פרסי הצליח להפיל אותי בפח. הוא סיפר לי על מקרה שקרה לו כשהוא היה בן 7. הוא טען שהוא נחטף באמת וכל השיחה הזאת מעלה לו זיכרונות משם. הוא תיאר במדוייק את ההרגשה בשבי, כשאתה רחוק מהמשפחה ואיך עד היום הוא לא מסוגל לסמוך על אף אחד. הוא אמר שזה לא בסדר שאנחנו לוקחים את הנושא הזה כתירוץ ואיים לעזוב. אפילו אנבת' וגרובר האמינו. גרובר היה המום ואנבת' נראתה כאילו היא מזדהה איתו. הכל תאם להסברים שלה מלפני כמה דקות. עד שפרסי צחק באמצע משפט ואנבת' סטרה לו על הלחי. פרסי השתחווה.

"הבהלת אותי מוח אצה! שלא תעז לעשות את זה יותר!"

"וואו פרסי, נראה לי שאתה תהיה זה שתדבר. אתה מסוגל לבכות?"

"לא כל כך. אף פעם לא ניסיתי משחק לפני כן בכללי."

"את זה גם אני יודעת. פשוט אל תמצמץ במהלך הריאיון ואז אוטומטית ירדו לך דמעות כדי להרטיב את העין. לא הקשבת בשיעורי ביולוגיה?" אנבת' נראתה טיפה כועסת, כנראה על זה שפרסי יודע משהו טוב יותר ממנה. אח... אהבה צעירה.

"אתם מוכנים ויש עוד רבע שעה לשידור, נראה לי שזה מספיק זמן כדי לספר לי מה קרה לכם באמת."

לכל בן תמותה, הסיפור שלהם יישמע לא הגיוני. אבל אני לא אחת כזאת. הם סיפרו לי סיפורים על מפלצות ואלים שאני גם חייתי. ריחמתי על הקטנים האלו. הם היו צריכים לפתור מריבות בין אלים כשהם עצמם היו בני 12. לא יכולתי לעצור את עצמי וחיבקתי אותם. הם היו צריכים את זה.

הריאיון התחיל. פרסי דיבר וכל השאר הזילו דמעה. אני בעיקר ניסיתי לא לצחוק וראיתי שגם פרסי. אם אנבת' הייתה מפסיקה לדרוך לו על הרגל הוא היה צוחק. זה השיג את ההבעה מלאת הכאב שהיינו צריכים.

כשהריאיון נגמר, נתתי להם 3 כרטיסי טיסה לניו – יורק.

"סוף סוף משהו שאתה טוב בו, מוח אצה." אנבת' אמרה ונישקה את פרסי. הם הסמיקו והשתדלו להביט ישר לרצפה, בלי ליצור קשר עין עם אף אחד.

"תודה רבה לך אמילי, אנחנו נדאג שכירון והמחנה ישמעו עלייך." אנבת' אמרה.

"הדבר האחרון שאני צריכה זה שישמעו עליי. היחסים שלי עם המחנה מאוד... מורכבים. אל תספרו לאף אחד שפגשתם אותי. חוץ מזה, יש לי עוד מתנה בשבילכם." הושטתי להם קופסת סוכריות. הם נראו קצת מבולבלים. "נו באמת. הסוכריות האלו יעזרו לכם לכופף את הערפול לפי הרצון שלכם. אלה סוכריות שאמא שלי ודיוניסוס הכינו ביחד. השילוב של הערפול והתיאטרון נראה להם חזק מאוד והם חשבו שחצויים יוכלו להשתמש בהם. חוץ מהערפול, אנשים יאמינו לכם יותר. מישהו שהלהב שלו הוא עט אמור לדעת שדברים הם לא בהכרח מה שהם נראים."

נפרדנו לשלום בחיבוק. אי אפשר לדעת אם החצויים האלו יחיו עד מחר – ולכן, אם אי פעם תפגשו חצוי, (הם מתאפיינים בחולצה כתומה והפרעות קשב) תעזרו להם כמה שאתם יכולים - ובכללי, העזרה שלכם יכולה להפוך את העולם למקום טוב יותר.