נ.מ. ליאו.

היום הראשון בבית הספר - בפעם האחרונה בחיי. תמיד שנאתי את היום הראשון. קליפסו רצתה שנלמד ביחד, אז כמובן שעשיתי את כל המאמצים בשבילה, אבל השנאה היוקדת שלי למערכת החינוך מעולם לא השתנתה. תמיד - גם עכשיו, הייתי הילד הבעייתי. הילד עם הפרעות הקשב. הילד ההיפראקטיבי. הילד שיש סיכוי שהוא רוצח (תודה על הכינוי הזה, דודה רוזה). הילד שלא מתאים למערכת. הילד שלא צריך להיות פה בכלל. כן, אני צריך הפסקה מידי פעם. אני לא מסוגל פשוט לשבת ולהקשיב. אני צריך להתעסק עם משהו. הידיים שלי צריכות לעבוד. אז מה? אם זה לא מתאים לכם - בעיה שלכם. 

לפחות הפעם הצלחתי להתקבל לבית ספר נורמלי (שהתגאה בהיותו בית ספר מקבל. כן, בטח. אז איך זה שכל המורים שלי לבנים?), בלי ״ילדים בעייתיים״ או ״פנימייה צבאית״ לפני השם שלו. נמאס לי לתת לכותרת כזאת או אחרת להגדיר אותי. לא, אני לא בעייתי, ולא, אני לא צריך חינוך צבאי - אני בן של אל יווני, לעזאזל! אתם הבעייתיים!

למרות כל חוסר הרצון, המשכתי להשתעמם בשיעור הראשון - שיעור היסטוריה. בדיוק למדנו על יאסון, והספינה שלו - ארגו. אם יש שיעור שמיותר עבורי, זה השיעור הזה, ואם להיות יותר ספציפיים, הנושא הזה. חייתי את הסיפורים האלו. חייתי את המיתולוגיה, חייתי את ארגו, וזכיתי לחיות גם עם יאסון - עם ג׳ייסון. בכל פעם שהמורה הזכירה את שמו של יאסון, עיניים כחולות מחשמלות הביטו בי מדפי הספר. למרות שעברה יותר משנה מאז שאיבדנו אותו, זכרתי כל פרט בפניו. מהדרך בה סידר את השיער, עד לצבע העיניים המדוייק שלו. אני מצטער אם זה נשמע קלישאתי, אבל זאת האמת. ברגע שמאבדים מישהו כל כך יקר לך, שומרים כל שריד ממנו, כאילו היה הסיכוי האחרון שלך לחיות.

״ליאו? אתה מקשיב?״ המורה שאלה אותי.

״כן, בוודאי.״

״אם כך, בוודאי תדע לומר לי מאיפה הארגונאוטים היו צריכים להביא את גיזת הזהב?״

״מקולכיס.״

״נהדר, ומי יכול להגיד לי מי הייתה אהובתו של יאסון?״

״מידאה.״ שמעתי קול גברי, עמוק וצלול אומר. קול מוכר ומלטף. קול שלא שמעתי כבר יותר משנה.

״ומי אתה?״

״קודם כל, אני מצטער על האיחור,״ הקול אמר, ״לא מצאתי את הכיתה..."

"אתה מאק? התלמיד מי"א?" 

"כן."

"אתה יכול לשבת ליד ליאו. ליאו, תוכל להרים יד?" המורה אמרה ואני עשיתי כדברה. שמעתי את הנער מתיישב לצידי. אזרתי אומץ והסתובבתי, חושש מההתאמה של הקול לפנים. כשהסתכלתי עליו, הדימיון בינו לבין ג'ייסון הפחיד אותי. הוא נראה כמו שיבוט שלו. השיער הבלונדיני, העיניים הכחולות... אפילו הצלקת על השפה.

"התלמיד מי"א?" שאלתי במעט פחד. ג'ייסון מת כשהוא למד בכיתה י"א. הוא צחק, ומפיו יצא הצחוק המתגלגל, העשיר והעמוק של ג'ייסון.

"אני פה רק לשיעורי היסטוריה. אצלנו עדיין לומדים על רומא.."

"נשמע שאתה מכיר את המיתולוגיות בעל פה."

"שני ההורים שלי היסטוריונים, אבא מתמקד ביוון ואמא ברומא. קשה שלא להכיר את המיתולוגיה כשהיא כל מה שמדברים עליו בבית. גם השם שלי לא בדיוק אמור להיות מאק. ההורים שלי התפשרו עליו, הם רצו לקרוא לי פרומאקוס, על שם -"

"- האח הצעיר של יאסון," השלמתי אותו, "האמת שהימרתי שקוראים לך ג'ייסון, וסליחה אם זה מלחיץ, אבל אני חושב שאני יודע ממה הצלקת על השפה שלך." 

"זה מאוד מלחיץ, ואין שום סיכוי שאתה יודע. זה אחד הסודות הכי שמורים שלי."  

"תנסה אותי, " אמרתי, "מהדק."

"איך..."

"קוסם אמיתי לעולם לא מגלה את הסודות שלו." 

"אני יכול להגיד משהו ממש טיפשי?"

"בוודאי."

"יש לי תחושה מוזרה... כאילו כבר נפגשנו."

"גם לי יש את אותה התחושה בדיוק." אמרתי וניסיתי להתעלם מהצורך לחבק אותו.

"מאק! ליאו! תפסיקו לדבר, או שאני אפריד בניכם!" המורה צעקה עלינו, ובפעם הראשונה בכל שנותי במערכת החינוך, שתקתי. כי אין שום סיכוי שאני אתן לאף אחד להפריד אותי ממאק - פרומאקוס, או בעצם מג'ייסון -  יאסון. לא שוב.