כאב חד פילח את כתפה. אריאל פקחה את עיניה והסתובבה במהירות לשכב על גבה כשהבינה שלחצה את כתפה על הרצפה מתוך שינה. הכתף הודתה לה על כך. נשיפה ארוכה נפלטה מפיה והיא הרגישה את שרירי עיניה מתכווצים ומקבלים בברכה את הדמעות. אישוניה טיילו על תקרת החדר החשוך בייאוש. היא חשבה על כל מה שעברה עד עכשיו, ודמעה זלגה על צד פניה. היא הספיקה לעבור כל מה שגיבור פנטזיה עבר בספרים שקראה, בפחות מעשרים וארבע שעות, אך בסדר הפוך. הגיבורים ברחו, נפצעו, התפרקו, נאבקו עם יצורים משונים והכירו אנשים חדשים בעודם בחיים ורק אז מתו. אצלה היא חוותה הכל, כאשר המוות היה הדבר הראשון. אם כבר להיות כמוהם, למה היקום גזר עליה למות קודם? למה היקום גרם לה לאבד את כל מה שהיה לה כבר בהתחלה? הדברים האלה בדרך כלל מגיעים בספרים רק בסופם.
היא איבדה הכל. היא איבדה את החיים, היא איבדה את המשפחה, את החברים, את התחביבים ואת העתיד. הציונים שלה בבגרויות היו טובים, היא עמדה לקבל תפקיד מסווג בצבא ולאחר מכן, למרות שהיא לא ידעה מה תלמד באוניברסיטה, היא ראתה כיצד חייה יהיו טובים. וכעת, כל זה התמוטט מולה כמו מגדל קלפים שבנגיעה אחת קרס. שפתיה התכווצו ויבבה נפלטה מפיה, היא כיסתה את פיה עם ידה הימנית. היא לא רצתה שישמעו אותה בוכה כמו ילדה קטנה.
הכאב בכתפה הזכיר לה את אירועי הלילה. את העטלף והכלב השחורים שרצו במותה, אך במזל כל מה שהצליחו לעשות היה לפצוע אותה. הכתף הייתה תזכורת כואבת לכך שהמוות עורב לה בכל פינה, ולפחד שלה מהעולם החדש שנכנסה אליו בעל כורחה. היא לא רצתה להיות כאן. אבל כמו שלא רצתה למות, וזה קרה, כך גם יהיה עליה להישאר. עליה להתרכז בהווה, בכאן ועכשיו. היא צריכה להבין מה היא עושה מכאן, וכיצד תשרוד בעולם הזה. היא הרגיעה את נשימותיה, דמעות הפסיקו להיווצר בעיניה והיא קמה לישיבה בזמן שבחנה את המקום בו היא נמצאת.
היא שיערה שהיא ישנה במרתף. היה רק קיר אחד בו היה חלון, וגם הוא היה צר, קטן ומוקם במעלה הקיר כדי שיפנה אל האוויר הפתוח. את שאר הקירות כיסו מדפים מלאים בספרים מאובקים ומגירות שתוכנן לא היה ידוע. היא ישנה על רצפת עץ מסתבר, הפתיע אותה שזה לא הפריע לה יותר מידי. לצידה נחו מזרן וכרית כחולים. שמיכת פיקה לבנה הייתה זרוקה ברשלנות על המזרן. לרגע אריאל לא הבינה למה היא קיבלה את הרצפה, אבל אז נזכרה שאם הייתה ישנה על מזרן, הייתה עוברת דרכו ובכל מקרה מוצאת את עצמה על הרצפה הקרה. בפינה שלצידה היה כיסא עור גדול ומיושן ומולו שולחן עץ פשוט עם קופסאות אחסון של כלי כתיבה ומנורה ירוקה עתיקה.  מולה נפרש גרם מדרגות חשוך, שבקצהו ראתה אריאל התחלה של דלת ולצד גרם המדרגות, במרתף, נעמדה מראת גוף. אריאל מצאה את המתגים ליד גרם המדרגות והדליקה את האור. הוא היה צהבהב וחמים, ובמקום כלשהו ניחם אותה.
היא פנתה אל המראה. מבחינתה, היא נראתה חיה לכל דבר. לא היה בה שום סימן שהעיד על כך שהיא מתה, וזה היה מוזר לה. הנה היא, מול המראה, זזה כאילו כלום לא קרה. אבל הגופה שראתה לאחר שירדה מהאוטובוס הייתה ללא ספק הגופה שלה, ולא משנה מה עוד תחשוב בהמשך, היא לא תוכל לשנות את העובדה שהיא מתה.
היא התקרבה מעט למראה כדי לבחון את עצמה טוב יותר. שיערה היה מבולגן, ומתוך הרגל ישן אספה אותו לגולגול ובאה לקחת גומיה ממפרק ידה הימנית. אבל פתאום היא הבינה שאין לה גומיות על היד, ושיערה הקצר נפרם במהרה והתפזר מחדש על כתפיה. כתפה השמאלית הייתה עטופה בתחבושת לבנה ומעליה היה שרוול רשת לבנה שהודבק לכתפה בפלסטר כדי שלא יגלוש למטה. אריאל ידעה שחולצתה נקרעה אתמול במאבקים שלה בחיות השחורות, אבל היא יכלה להישבע שהחתך בבד בכתף השמאלית גדל כאילו מישהו המשיך לחתוך את החולצה. חוץ מכתפה השמאלית ושערה, היא נראתה בסדר גמור. הבגדים הרגישו לה מלוכלכים וכבדים, אבל היא כנראה לא תוכל להחליף אותם כיוון שרק תעבור דרך בגדים חדשים.
דרך המראה ראתה לפתע משהו מבצבץ מתחת לכרית הכחולה על המזרן שישנה לצידו. היא ידעה שזה לא שייך לה וכנראה למישהו אחר, אבל מה כבר יקרה אם תבדוק מה מתחבא שם כשאין בחדר אף אחד? כל מידע שתוכל ללקט יהיה טוב. אריאל באה להרים את הכרית, אבל כל שידה עשתה היה לתפוס אוויר ולעבור דרך הכרית. היא נפלה לזה שוב. אנחת תסכול נפלטה מפיה, עוד כמה זמן יקח עד שתתרגל לזה שהיא אינה יכולה לגעת או להחזיק עצמים כמו בעבר? היא הרגישה כל כך חיה וזה בלבל אותה. במקום זה, היא התכופפה וניסתה רק לראות מה מסתתר שם. זו הייתה מחברת. מחברת קטנה בצבע כחול חלק.
"אני אשמח אם לא תנסי לחטט בחפצים שהם לא שלך." היא שמעה קול מכיוון גרם המדרגות וקפצה לעמידה. זה היה הנער מאתמול בלילה. הוא לבש הפעם טי שירט שחורה עם איור של ארבע אנשים חוצים מעבר חציה- להקת "הביטלס", אריאל זיהתה מיד. היא קיוותה שהוא לא מהאנשים שלובשים בגדים עם דוגמאות מוכרות, מבלי להכיר את היצירה מאחורי הדוגמה. כי אם הוא לא, ייתכן ומצאה כבר משהו משותף ביניהם. כפות ידיו הוכנסו לכיסי מכנסיו הכהים. היא ניסתה להתחמק ממבטו. "ומצטער על החולצה שלך, אגב." הוא הצביע על כתפה, "לא רציתי את יודעת...להוריד אותה, אז קרעתי אותה טיפה יותר כדי להצליח לחבוש. גם החבישה לא הכי טובה, אז אראה לך אחרי זה איך חובשים טוב יותר ותוכלי לעשות את זה לבד. נלך היום למצוא לך בגדים חדשים ברחוב."
"אני יכולה ללבוש בגדים אחרים חוץ מאלה?" שאלה בפליאה בהתעלמות מוחלטת מההתחשבות שלו בפרטיותה. היא הייתה בטוחה שתעבור דרך בגדים אחרים. וגם התחבושות...איך הוא שם לה אותן מבלי שיעברו דרכה?
"כן, ברור." ענה, "תראי, אני יודע שיש לך המון שאלות, נדבר על הכל כשנצא לרחוב למצוא לך דברים. ארוחת הבוקר מוכנה בינתיים וחבל שהיא תתקרר." הוא הטה את ראשו לעבר הדלת במעלה המדרגות והחל לעלות, לא מותיר לאריאל ברירה אלא לעקוב אחריו. בטנה קרקרה בהסכמה.

השניים עברו דרך שתי דלתות עץ, עד שיצאו למתחם בית הקפה. אריאל הכירה אותו כמובן, יצא לה לשבת פה כמה פעמים, ואפילו ללמוד למבחנים. זה מסוג בתי הקפה שאנשים יכלו להיתקע בו שעות. היא לא ידעה מה השעה, אבל אור השמש מהחלונות וכמות האנשים עזרו לה להבין שכנראה הייתה זו שעת בוקר מאוחרת. היא הלכה אחרי בן, נזהרת כמה שיותר לא לעבור דרך אנשים, עד שנעצר ליד שולחן זוגי צמוד לשירותים. "אנשים בדרך כלל לא אוהבים לשבת פה, אז נוכל לאכול פה בבטחה." הסביר. "בתיאבון." הוא התיישב במהירות על הכיסא המרופד ונשען עם ידיו על השולחן.
היא בהתה באוכל והאוכל בהה בה בחזרה. החביתה, הסלט, מיץ התפוזים והלחמניות הקטנות בסלסילת הקש החמודה, גרמו לבטנה לקרקר בחוזקה. אבל איך היא אמורה לאכול? איך היא אמורה לשבת? איך הנער התיישב בכזו מהירות מבלי ליפול דרך הכיסא?
"אה, איך אני אמורה לשבת?" שאלה במבוכה. הנער הביט בה, עיניו פעורות וחתיכת לחמניה הייתה בפיו. בנים, אריאל גלגלה עיניים בדימיונה. "נכון," הוא בלע את חתיכת הלחם כמעט מבלי ללעוס אותה. "שכחתי שאת עוד לא יודעת איך נוגעים בעצמים."
"זה אפשרי בכלל?" שאלה.
"כן ברור. נשמות רגילות לא יכולות, אבל אנחנו כן." הוא לגם ממיץ התפוזים.
"יש סוגים שונים של נשמות?" שאלה בבלבול. אלוהים, חשבה לעצמה, למה העולם הזה כזה מסובך?
"כן, יש. ואני ואת שונים מרוב הנשמות," ענה. "אבל אני רעב, ומניח שגם את, אז אשמח לסיים לאכול ואז אענה לכל שאלה." אריאל באה להגיב אך הוא קטע אותה במהירות. "הייתי באותו מצב כמוך כשהגעתי לכאן, אני יודע שאת מבולבלת ונסערת. אבל תהיי בטוחה שאת לא רוצה למות מרעב כאן. כי אחרת, אין דרך חזרה. אני אסביר לך הכל על בטן מלאה." הוא הסביר ואריאל השפילה מבטה בכניעה. לא יעזור לה להתווכח איתו יותר. מסתבר שכמו שלא כדאי להתעסק עם בת רעבה, יש גם בנים שלא כדאי להתעסק איתם במצב הזה. היא שנאה להרגיש נחותה, היא שנאה להיות האחת שצריכים להסביר לה- כזאת חסרת אונים ואבודה. אבל לא הייתה לה ברירה, אלא להקשיב ולקבל את העבודה שהיא תצטרך עוד הרבה הסברים בהמשך.