אבן ירדה מליבה של אריאל, אבן שחורה שיצר העטלף. בדקות האלה, שהביט בה בעיניים מלאות דם וכשאיים עליה בכנפיו וציפורניו, היא הרגישה חסרת אונים. כל כך חסרת אונים שבשלב מסוים גופה פשוט לא היה מסוגל לזוז כדי לעשות משהו, כי עמוק בתוכה היא הבינה שאין לה מה לעשות בנידון. פתאום היא הבינה עד כמה העולם החדש אליו נכנסה מפחיד, מאיים ומקטין וכיצד אינה יכולה לשלוט גם על אורך חייה פה. היא הייתה בטוחה, שגם בתור נשמה, תוכל לנהל איזשהו אורך חיים עד שיימצא לה גלגול חדש. אלף אמר לה שאם תמצא מחסה היא תהיה בטוחה בלילות, הוא אמר לה לא להסתובב בחוץ, וזה בדיוק מה שהיא עשתה. היא הייתה אמורה להיות בטוחה, אבל היא הותקפה בכל זאת. מה זה אומר? שאת כל "חייה" בעולם הזה תצטרך לחיות בפחד? שכל לילה היא יכולה להיות מותקפת על ידי יצור אחר? שאלף לא באמת סיפר לה את כל האמת? או שסיפר לה דברים שגויים? האם זה היה בכוונה? האם היא עדיין יכולה לבטוח במה שסיפר לה? כל כך הרבה שאלות, תהיות וחששות הסתחררו במוחה בבת אחת, אבל שאלה אחת בלטה יותר מכל.

"מי אתה?" היא פנתה אל הנער בדיוק כשהוציא את הסכין מדלת המקרר. כשעשה זאת, הניח את ידו השנייה על המקרר בשביל תמיכה. הוא לא עבר דרך המקרר. הוא יכל לראות אותה, לשמוע אותה, אז הוא מת. אבל הוא לא עבר דרך עצמים כמוה, אז הוא לא מת. אריאל הייתה מבולבלת.

"אני אסביר לך הכל ברגע שנגיע למקום מבטחים. הלהקה שלו אמורה להגיע כל רגע, ויצורים נוספים יגיעו אם לא נסתתר בקרוב." הוא ענה, ובאור המטבח הצליחה לראות אותו בבהירות יותר. שיערו השחור היה קצר, ובלורית קטנה ומבולגנת עיטרה את ראשו- כיאה לתספורת הרווחת של הנערים בימים אלו ועיניו היו בצבע כחול כהה, כמו ים שמסתיר את קרקעיתו. משחק האור והצל על פניו הקנו לו מראה מעט מאיים, אבל אריאל לא שמעה שום גוון מאיים או מפחיד בקולו. האור והצל סתם תעתעו בה.

"אבל, אלף- השלד- אמר שאני אהיה בטוחה אם לא אסתובב בחוץ ושזה אמור להספיק." ובאמירה זו הסוותה שאלה לנער, כך תוכל לאמת או לא לאמת את דבריו של אלף.

"השלדים לא מודעים לכל מה שקורה בעולם, או לפחות לא רוצים להכיר בדברים האלה." הוא החל לומר והכניס את סכינו לכיסו. "להיכנס לתוך בניין סגור אכן יציל נשמות אחרות. את לא כלולה בהם."

"אני מה-"

"זה לא הזמן ולא המקום להסביר לך." אמר בקול תקף והחל ללכת לכיוון הדלת. אם אריאל הייתה מבולבלת עוד לפני השיחה איתו, כעת היא הייתה פשוט אבודה, כמו ציפור שאיבדה את דרכה. מה זאת אומרת שהיא לא כלולה עם כל הנשמות האחרות? מה היא? איפה היא כן יכולה להיות בטוחה בלילות? ולמה היצורים האלה תקפו אותה מלכתחילה? ועוד שאלה מטרידה עלתה במוחה: איך הנער ידע להגיע ולהציל אותה בדיוק ברגע הנכון? מה הסיכויים שהוא יהיה בדירתה בדיוק כשהיא הייתה צריכה עזרה?

"איך הגעת לפה? איך מצאת אותי?" שאלה לפתע. עיניהם של השניים הצטלבו.

"שוב, אני אסביר לך הכל ברגע שנגיע למקום בטוח, אני מבטיח." הוא התקרב אליה באי שקט, בעודו מעיף מבט לכיוון החלונות. "העטלפים כאן לא אוכלי פירות נחמדים והם יכולים להיות רצחניים, אז לא כדאי שנפגוש עוד כאלה אם את לא רוצה למות שוב." לא, היא לא רצתה לפגוש עוד עטלפים. עיניו של הנער התרוצצו בין החלונות ועליה. המבטים שלו מסביב הלחיצו אותה. הוא באמת חשש מבואם של יצורים נוספים ועיניו התחננו בפניה שיצאו משם. שתי מילים הציקו לה: למות שוב. אבל היא החליטה שמספיק עם השאלות לעכשיו, הם באמת היו צריכים כבר לצאת. היא כבר תמצא את ההזדמנות לברר גם לגבי זה וניסתה לסדר לעצמה רשימה של שאלות במוחה.

היא עברה אחרי הנער דרך דלת הכניסה לביתה. התחושה הייתה עדיין זרה לה- התחושה המוזרה שבמקום להיתקל בעצם כלשהו, היא עוברת דרכו- אבל הייתה לה הרגשה שבקרוב מאד היא תתרגל. הם רצו במורד מדרגות הבניין, עברו את דלת המדרגות ולאחר מכן את דלת הכניסה השקופה. הנער נעצר כשיצאו החוצה והורה לאריאל לחכות, היא צייתה לו. לא היה לה כרגע על מי לסמוך מלבדו. אלף כנראה לא סיפר לה הכל, והנער הציל אותה- לא הייתה לה ברירה. לאחר שבדק כי הרחוב פנוי, הנער סימן לה לבוא אחריו. הם חצי רצו חצי הלכו כך לאורך רחוב החנויות. מידי פעם הנער הורה לה לעצור כדי שיביט לעבר סמטה או רחוב קטן לפני שתעבור על פניו בעצמה. עצם הזהירות הרבה שלו, והבדיקות שעשה כל פעם הלחיצו אותה יותר. היא הרגישה כאילו היא מוקפת יצורים מאיימים, בעוד שהשטח נראה נקי. כאילו הם נשפו בעורפה וגרמו לשיערותיה לסמור, אך נעלמו כלא היו ברגע שהסתובבה לאחור. הפחד מהלא נודע, היה אחד מהפחדים הנוראיים ביותר שאדם יכול להרגיש.

ליבה החל לפעום במהירות חריגה כשבן עצר אותה לפני הסמטה שליד חנות הבלונים שהיא וחברותיה תמיד קנו שם קישוטים לימי הולדת. רוחות לילה קרירות חלפו לידה, וחוץ מרעש העלים המתחככים זה בזה, לא נשמע דבר. הרחוב היה מת. מן הסתם שזה מה שיקרה בשעות הקטנות של הלילה, חשבה לעצמה.

"את יכולה לבוא." לחש בן באוויר הפתוח וסימן לה שהיא יכולה להתקדם. אך שתיקת הרחוב נשברה ברגע שהלכה כמה צעדים מעבר לקו תחילת הסמטה. נביחות חזקות נשמעו לא רחוק ממנה מכיוון הסמטה, וכשהביטה אל תוכה הבחינו עיניה בכלב שחור וגדול נוהם לעברה בשיניים חדות וחשופות. והכי גרוע, העיניים שלו היו אדומות, גדולות ומאיימות. היא לא זזה, היא לא רצתה להבהיל את הכלב שבינתיים לא החליט עוד לתקוף.

"אה, יש פה כלב," היא אמרה לעבר הנער מבלי להזיז את מבטה מהכלב. "עם עיניים אדומות."

הנער הביט אל תוך הסמטה בערבוב של חשש, תדהמה ובלבול. "שיט." הוא סינן ואריאל הייתה די בטוחה ששמעה קללה נוספת. "הוא כנראה הרגיש את הסכין שלי והסתתר כשנכנסתי קצת כדי לבדוק." אריאל לא ידעה מה לעשות עם המידע שאמר כרגע. הוא לא הועיל לה במיוחד במצב שנקלעה אליו, ואפילו בלבל אותה יותר, אבל היא החליטה להתעלם מהעניין הזה כרגע. הכלב הביט רק עליה, ועדיין עמד במקום. הוא היה כמו פצצה מתקתקת- ברגע אחד הוא יכול לתקוף ולהעיף חלקים לכל עבר. חלקים של הגוף שלה- השיניים שלו נראו חדות מספיק כדי לקרוע בשר. הפחד ממוות תקף אותה שוב.

"לא מעניין אותי כרגע למה לא שמת לב אליו." סיננה לעברו והחדירה מעט נימת כעס בדבריה, כי בכל זאת תפקידו היה למנוע ממצב כזה לקרות. "מעניין אותי יותר איך לגרום לו לא לתקוף אותי, כי אתה זה שמכיר אותם יותר."

"הם בלתי צפויים לפעמים, זו אחת הבעיות שלהם." אריאל לא הבינה את תפקידו של הנער. הוא כאן כדי להלחיץ אותה יותר או לעזור לה? "תנסי אבל ללכת לכיוון שלי לאט. בלי תנועות מאיימות." המשיך, "ואל תנתקי עם הכלב קשר עין, תעקבי אחריו." עיניה לא הפסיקו לבחון את הכלב. פרוותו השחורה כזפת הסוותה אותו כמעט באופן מושלם בין הצללים, ועיניו האדומות ושיניו הלבנות היו הדבר שהסגיר את מיקומו. טיפות זיעה החלו להיווצר על מצחה. הפעם לא עטלף עמד לתקוף אותה, אלא כלב, וכלבים יכולים לפצוע קשה יותר. היא לקחה נשימה עמוקה, פקדה על ליבה להירגע והחלה לזוז. קצבה לא עלה על קצבו של צב. היא נעה כה באיטיות, כך שלרגע אחד נראה כי העולם סביבה נעצר. זה היה רק היא והכלב עכשיו, אחד מול השני. המתח היה כה חזק באוויר, כאילו הם הולכים על רצפת קרח דקה שתשבר מכל תזוזה לא נכונה.

אריאל הייתה האחת שעשתה את הצד הלא נכון, וכשהניחה את כף רגלה על הרצפה, הכלב זינק קדימה וקפץ עליה. היא נפלה בחבטה על גבה. שיניו החדות ניסו להגיע אל ראשה, והיא הצליחה להיאבק בו ולהרחיק את חזהו ממנה. איכשהו, היא לא עברה דרכו. אבל חיית הטרף האחוזת טירוף שבכלב, לא התייאשה. הוא המשיך להתנגד לה, וכשהבין שכנראה לא יצליח להגיע אל ראשה, הוא נעץ את טפריו בכתפה הפצועה. אריאל צעקה, ודמעות החלו לזלוג מעיניה. היא הרגישה את ציפורניו בתוך עורה, חופרות בתוך השריטה הצורבת שהותיר העטלף. גם טפריו של הכלב הרגישו כאילו כוסו בחומצה שחדרה לגופה וזה החמיר את המצב הרבה יותר. שיניו עדיין ניסו להגיע אליה, אבל למרות עייפותה וכתפה הפועמת מכאב היא לא נכנעה לכוחו. לרגע אחד הכלב הפסיק להילחם ויבבה נפלטה מפיו. מעבר לגוף השחור מעליה הצליחה לראות את הנער דוקר את הכלב בעזרת סכינו וכמה שניות לאחר מכן, הכלב התחיל להתפורר לאבקה שחורה שעפה הרחק הרחק למעלה. ידיה הדואבות הרגישו הקלה ברגע שהמשקל ירד מהן, ונפלו ללא שליטתה על המדרכה. היא לא הייתה בטוחה שהיא הרגישה את כתפה מרוב כאב. היא הצליחה לראות את הנער פונה אליה, אבל לא הצליחה לשמוע את דבריו. הלילה השחור שמעליה, הכוכבים והבניינים התחילו להתמזג זה בתוך זה בתור מערבולת אדירה של אפלה יפיפייה. הנער מעליה שוכפל כמה פעמים, והיא כבר לא הייתה בטוחה במיקומו המדויק. היא הרגישה שתי ידיים על לחיה, אבל לא הבינה של מי הן. היא מצמצה בחוזקה כדי לנסות להתעלות על העולם שמטשטש סביבה, אבל היא לא הצליחה. בסופו של דבר, החושך כיסה את עיניה, והיא איבדה את אחיזתה.