היו לה חלומות על מוות, בכל מיני צורות. מוות שהשתלב בזיכרונותיה ושינה אותם לרעה.

היא רכבה עם אחיה על גב פיל בשלווה ובפליאה מהטבע שסביבם ושנייה לאחר מכן מצאה את עצמה מחליקה ממושבה בזמן שהפיל דהר קדימה ללא שליטה. אחיה הצליח להחזיק בידה, אך זו החליקה מתפיסתו ואריאל נפלה מגב הפיל. היא לא הרגישה את חבטת האדמה תחתיה, העולם השתנה במהירות, והיא נפלה אל תוך נהר גועש של מים אלימים. אבל הפעם, בוגרת יותר. הטיול באוסטריה. ליבה פעם במהירות ונשימותיה הפכו לתכופות יותר. מים נכנסו לריאותיה בכל נשימה והיא ניסתה בכל כוחה להתגבר עליהם ולשחות למקום מבטחים, אך ללא הצלחה. המים דחפו אותה ממקום למקום, מאיימים להטביע את גופה הקטן לידם. היא ניסתה לצעוק, אבל מילותיה התבלגנו עם מים שניסו להשתיק אותה. היא בחנה במהירות את סביבתה, בתקווה לראות מישהו שיוכל לעזור לה, אבל גדות הנהר היו ריקות מאדם. אף אחד לא יכול לעזור לה. שרירה דאבו, אבל היא לא הקשיבה להם. היא ניסתה עדיין לשלוט על עצמה, אך ללא הועיל. צעקת ייאוש נפלטה מפיה. מפל החל להתגלות מולה ולפי גובה ההרים שסביבה, היא הבינה שהוא לא יהיה קטן. היא חיפשה בטירוף אבנים שתוכל להיאחז בהם, וכשמצאה אחת כל שהצליחה היה לאחוז בה לשנייה בודדה עד שהמים דחפו אותה בכוח להמשיך. המים גברו עליה. היא התקרבה לאט לאט אל המפל והרגישה את עצמה מרחפת לכמה שניות לפני שנפלה במהירות מטה. היא פגעה במים בעוצמה ואיבדה את ההכרה.

היא התעוררה בקרון כתום של רכבת הרים. היא זיהתה את הרכבת, את הפארק הצבעוני שסביבה. היא ומשפחתה בילו פה יום שלם בגרמניה. אחיה ישב לצידה בקרון והוריה סירבו לעלות- הם תמיד פחדו מדברים כאלה. אריאל התעסקה עם החגורה ולאחר כמה שניות הבינה שהיא בבעיה- החגורה לא נסגרה. היא הרגישה את טיפות הזיעה על מצחה וקראה לעזרה, אבל אף אחד לא ניגש אליה. אצבעותיה נעו בטירוף על האבזם, ידיה החלו לרעוד מלחץ. היא ביקשה מאחיה שיעזור לה, אבל הוא התעלם ממנה כאילו היא בכלל לא שם. הרכבת החלה לנוע. "לא, לא, רגע!" אריאל הסתובבה בצעקה לאחור כדי למשוך את תשומת לב המפעילים. "עצרו את הרכבת, אני לא חגורה!" האנגלית שלה לא הייתה מושלמת, ובדרך כלל נתנה לאחיה או להוריה לדבר, אבל היא הייתה במצב של חיים ומוות וכבר לא היה לה אכפת מכל דבר אחר. "חכו!" היא החלה להרגיש חספוס בגרונה. הרכבת לא עצרה, אלא המשיכה לטפס מעלה מעלה כהכנה לירידה המבהילה. "נו כבר!" דמעות החלו להופיע בעיניה. "תסגרי כבר!" צעקה על החגורה. ידיה רעדו כל כך והזיעו שמידי פעם האבזם החליק מידיה. "נו!" צעקה בתסכול. היא ניגבה את דמעותיה במהירות כדי שתוכל לראות טוב יותר. אבל היה מאוחר מידי, הרכבת הגיעה לראש הפסגה. אריאל הבינה שלא תצליח לסגור את החגורה, היא הביטה בבהלה בירידה, ואז על מושבה וניסתה להחזיק חזק בכל דבר שרק תוכל. הירידה הפתאומית העיפה את שיערה ובגדיה לאחור וידיה הצליחו להשאיר אותה על הכיסא. אבל כשהגיע בפנייה הלופ הראשון של המסילה, היא הבינה שהיא אבודה. ברגע שגופה היה הפוך וראשה הביט ישירות על המדרכה שתחתיה, ידיה החליקו, בגדו בה ועזבו את המושב. היא נפלה מטה והרגישה כיצד החבטה במדרכה מפצלחת כל עצם בגופה.

היא התעוררה בבהלה, צליל פצלוח העצמות עדיין הדהד בראשה. הזכרונות שלה הפכו לסיוט והיא קיוותה מאד שהם לא ימשיכו לרדוף אותה בחלומותיה ולהרוס את חייה הטובים שהיו לה. אריאל שמה לב שגופה היה חם, והחולצה מתחת לבתי השחי שלה הייתה לחה מעט. בית החזה שלה עלה וירד בקצב מהיר. היא נשכבה על הגב ובהתה בתקרה הלבנה. אז עכשיו כל מה שמוחה יחשוב יהיה על מוות? כל פעם שתרדם היא תחלום על דרכים בהם הייתה יכולה למות בעבר? היא רצתה לבכות. היא כל כך רצתה לבכות על מה שקרה לה, אבל הדמעות פשוט סירבו לרדת. אולי זה היה כבר יותר מידי, וכל שיכלה לעשות עכשיו היה לבהות בתקרה הלבנה ולהריץ פעם אחר פעם את המוות המפגר שלה, ותמונות שדמיינה לעצמה כיצד חייהם של הקרובים אליה יראו בתקופה הקרובה; את אמה יושבת בשולחן האוכל, כשספל תה חם בידה ואת אביה הלוחץ את ידה השנייה בחום ואהבה. את אחיה, החוזר הביתה באוטובוס ומביט במבט חסר חיים על הנוף המשתנה מולו. היא ידעה בוודאות שדנה תאשים את עצמה בהכל והלוואי שהייתה לאריאל את ההזדמנות להגיד לה שהיא לא עשתה כלום, וששיקול הדעת המוטעה של אריאל הוא שצריך להאשים. דנה תייסר את עצמה, אריאל פשוט ידעה זאת וליבה נחמץ מרוב כאב. אריאל הפסיקה לדמיין, זה היה כואב מידי לחשוב על מה עוללה לאחרים ולראות אותם סובלים בגללה.

לפתע היא נתקפה תחושה מוזרה, מישהו צפה בה. גופה מעין נדרך טיפה למשהו שהיא לא ראתה בזה הרגע, אבל כן הרגישה את הבהיה הממושכת עליה. ליבה החסיר פעימה. היא חששה להסתכל, אבל לא יכלה להישאר ללא תזוזה לנצח. הייתה לה הרגשה רעה. מישהו הסתכל עליה. אף אחד אחר לא היה בבית מלבדה, הוריה כנראה עדיין היו איתה בבית החולים, ואם מישהו ראה אותה, לפי דברי אלף, הוא מהעולם שלה, מעולם המתים. היא קמה לתנוחת ישיבה לאט, משום מה הגוף שלה אמר לה לא לבצע תנועות חדות. גבה הופנה אל הדלת והיא סרקה את הסלון החשוך בו נרדמה ואת המטבח המואר לצידה.

עיניה הצטלבו עם זוג עיניים אדומות קטנות על חלון המטבח שאמה כנראה שכחה לסגור. העיניים נטו באלכסון, כאילו היצור בוחן אותה. זה היה עטלף. גודלו היה מעט גדול יותר מהעטלפים שיצא לה לראות בגן החיות, הוא נתפס בעזרת רגליו הקטנות על החלון וכך נתלה עליו הפוך. כנפי העור השחורות שלו עטפו את גופו הקטן, שתי הציפורניים החדות שבצבצו ממרכז כל כנף דמו לשתי קרניים קטנות כאשר העטלף היה סגור כך. אוזניו השחורות והקטנות בצבצו מעט מתוך מעטפת הכנפיים, ופניו הקטנות והשחורות העבירו באריאל צמרמורת של גועל. אבל לא פניו המגעילים, או הגוף הקטן והמאיים היו המרכז, אלא עיניו. אריאל בחיים לא ראתה חיה, או אדם, עם עיניים כה אדומות. זה נראה כאילו דם כיסה את כל גלגל העין, דם זוהר. עיני הדם הזוהרות האלה הביטו ישר אל תוך עיני הדבש שלה, ופחד חדר דרך המבט הזה אל כל עצמותיה.

השניות האחדות שעברו הרגישו כמו נצח, כאילו מישהו המשיך למתוח את החוט הדק בינה ובין העטלף הקטן. וברגע שהחוט נקרע, העטלף פרש את כנפיו ותקף. העור השחור נמתח ובתוך הכנפיים ראתה אריאל בליטות של גידים או עצמות- היא לא הייתה בטוחה בעצמה מה הן היו. עצם פרישת הכנפיים גרמה לאריאל להירתע לאחור. עם כמה שהגודל של העטלף היה עדיין קטן יחסית לעומת חיות אחרות, גודל האיום שהוא שידר היה עצום. עיניו התמקדו בשלה, ושנייה אחרי ראתה אותו מתעופף במסלול ישירות אליה. רגליה קמו במהירות, גופה רעד, היא הרגישה איום ממשי לחיה, למרות שכבר מתה. ברגע שהעטלף צלל אליה היא התכופפה בתגובה ורצה לכיוון המטבח. העטלף, שקרא את התנהגותה, הסתובב בזווית כזאת שציפורן הכנף שלו חתכה את כתפה השמאלית של אריאל. צעקה נפלטה מפיה וידה באופן אינסטנקטיבי נחה על מקום השריטה. על פניו השריטה הייתה די שטחית, ולא ניגר ממנה דם, אבל היא שרפה כל כך כאילו שפכו עליה זה הרגע חומצה.

העטלף התעופף מעל מקומה הקודם של אריאל, והביט בה בוחנת את השריטה. לפתע עיניו סטו מאריאל ופנו לכיוון דלת הכניסה. קיר הסתיר את הדלת מהמטבח ולכן לא ראתה על מה או מי הוא מסתכל. פיו הקטן נפתח לרגע וצליל שדמה לטיקים קטנים נבע ממנו. לפי זיכרונה כך העטלפים היו מתקשרים אחד עם השני, הוא כנראה קרא לעוד.

"הו, לא אתה לא!" אריאל שמעה קול מכיוון הדלת ושנייה לאחר מכן ראתה סכין בצבע לבן נזרקת לעבר העטלף. העטלף התחמק ממנה בקלות, והשמיע את צליל הטיקים שוב. אריאל נצמדה למקרר ברגע שראתה גוף אדם חוצה את הסלון ואוחזת בסכין הלבנה שנחתה על הרצפה. היא לא ידעה ממי לפחד יותר; מעטלף שבעיני הדם שלו היא הרגישה שרצה לרצוח אותה ושכל שריטה שלו צרבה, או מאדם עם סכין שמצא את דרכו לביתה. אם האדם ראה את העטלף, זה אומר שגם הוא מת? אריאל ניסתה לחבר את כל פיסות המידע שסיפר לה אלף.

"אני מבין שמקרר זה דבר שקשה לעזוב כי אוהבים אותו יותר מידי, אבל את באמת רוצה להישאר שם עד ששאר החברים של היצור הזה יבואו?" אמר האדם בחדר והסתובב אליה. זה היה נער. אריאל לא יכלה לראות אותו בבירור כיוון שהתעטה בחשכה של הסלון אבל הוא נראה בערך בן גילה. הוא הסתובב אל העטלף שוב וזרק את סכינו בדיוק כזה שאם העטלף היה מגיב שנייה אחרי, היה משתפד בעודו באוויר. אריאל ראתה כיצד העטלף מביט בשניהם, בה ובנער, מעין מחשב את סיכוייו מול כל אחד מהם, סיכוייו מולה היו גבוהים יותר, מן הסתם. ברגע שהנער רץ להחזיר את סכינו שנפלה ליד הדלת, העטלף חזר לאריאל. צמרמורת עברה בגופה, העטלף הזה רצה במותה, או לפחות בפציעתה. עיניו שנאו אותה, תיעבו אותה. הוא עף לעברה שוב. אבל, בניגוד לפעם הקודמת שהצליחה לגרום לגופה לזוז, הפעם הוא קפא. היא נותרה צמודה בגבה למקרר, הפחד זרם בעורקיה ועיקצץ באצבעותיה, מוחה צרח עליה לרוץ, אבל רגליה נתקעו במקום. היא לא הצליחה לזוז. העטלף התקרב אליה במהירות, פיו הקטן נפתח ואיים עליה והיא כיסתה את פניה בידיה בניסיון כלשהו להגן על עצמה. היא ציפתה לציפורניים, לנשיכה קטנה, לתקיפה כלשהי של העטלף, אבל היא לא הגיעה. במקום זה שמעה רעש סכין ננעצת לצידה על המקרר. ליבה הפסיק לפעום לשנייה.

היא הסיטה את ידיה באיטיות, בזהירות. היא לא ידעה למה לצפות, מי חי, מי מת, מי נפצע, מה קרה. מה שכן, העטלף לא תקף אותה למרות שיכלה להישבע שהרגישה מגע קל שלו בידה השמאלית. ליד ראשה, היא ראתה בזווית עיניה גוף שחור צמוד למקרר. היא התרחקה בבהלה וכאשר ראתה שמדובר בגופו המשופד של העטלף, נשמת רווחה נפלטה ממנה. הסכין הלבנה ננעצה במרכז בטנו של העטלף, והדביקה אותו לדלת המקרר. כנפיו השחורות היו פרוסות לרווחה, מה שגרם לתמונה להיראות כאילו העטלף ניסה לחבק את המקרר. דם לא ניגר במורד המקרר, ולפתע אריאל שמה לב לפירורים קטנים היוצאים מגופו. עיניה הביטו במאורע בפליאה. מהירות התפוררות העטלף עלתה מרגע לרגע, תחילה הראש, לאחר מכן הכנפיים, הבטן ולבסוף הרגליים הקטנות. גופו נעלם כלא היה, ללא שום זיכרון לקיום של עטלף קטן ששופד לפני רגע על מקרר ביתה. האבקה השחורה שהייתה בעבר העטלף בעל עיני הדם התאספה יחד באוויר, התעופפה מחוץ לחלון המטבח הפתוח והתמזגה בחשיכת הלילה. הסכין הלבנה נותרה נעוצה במקרר. 

~~~
אז הפרק הנוכחי שאני כותבת ממש לקראת סיום, ואני ממש גאה בעצמי כי סיימתי אותו בתקופת זמן שאין לי גם זמן לעצמי כמעט. אז הרשתי לעצמי לפרסם את החלק הזה עכשיו ^^

מזהים מי סוף סוף הגיע?