לא היה צורך שתצפה בעצמה מועלת לאלונקה ואת המשטרה שתגיע עוד מעט להבין מה בדיוק קרה, היא רצתה יותר מכל לראות את הוריה. כמות האנשים שהתאספו סביב התאונה גדל בכמעט כמות כפולה ורק עכשיו אריאל שמה לב לזה. היא פילסה את דרכה בזהירות רבה דרך הרווחים הרחבים ביותר שמצאה בין אנשים, והצליחה להשתחרר מהקהל ללא אפילו נגיעה אחת באדם חי. היה עליה למקם את עצמה ביחס למקום מגוריה. תחנת האוטובוס האפורה עמדה לצידה, הכביש מאחוריה, מה שאמר שהבית שלה נמצא בפנייה לרחוב הקטן מימין. הרחוב הראשי עוד לא התרוקן מאדם, אנשים עדיין יצאו ונכנסו לחנויות והיה על אריאל להיזהר בריצתה לביתה. היא לא רצתה בטעות לעבור דרך מישהו ולהתמוטט על הרצפה מרוב בחילה. היא גם ככה החלה להרגיש עייפה.

***

באינסטינקט כמעט אוטומטי אריאל ניסתה לאחוז בידית דלת הזכוכית של בניין מגוריה, אבל ידה רק החליקה באלגנטיות דרך הידית השחורה, כאילו הידית לא הייתה קיימת בכלל. תנופת הריצה איתה הגיעה אל הדלת וההסתמכות השגויה שתצליח לאחוז בידית, גרמה לה ליפול קדימה. לרגע אחד היא ראתה את הזכוכית מולה ועצמה את עיניה מרוב בהלה. ידיה בלמו במזל את נפילתה על הרצפה וכשפקחה אותן בחשש, ראתה רק את רצפת השיש כמה סנטימטרים בודדים מפניה. היא הסתובבה לאחור כדי להבין מה קרה. כל חלק בגופה מהברכיים ומטה היה עדיין מחוץ לדלת, וכל שאר גופה היה כבר בתוך הבניין. היא ציפתה לראות קו זוהר מסביב לרגליה המעיד על כך שהיא עברה דרך עצם כלשהו- כך לפחות ראתה לא מעט בפאנארטים שונים- אבל לא היה אחד כזה. שום סימן על כך שגופה מחולק על ידי דלת זכוכית לא נראה לעין, חלק פשוט היה בפנים וחלק בחוץ. חלון הזכוכית עבר דרכה, אבל בשבילה לא הרגיש שהוא קיים. היא קיפלה מהר את רגליה כדי להכניס את כל גופה לבניין. עצם הבהיה בגופה המחולק הבעית אותה- זה היה מבחיל. מצד אחד גופה היה מחולק, אך מצד שני לא הרגישה את החוצץ כלל. אולי הדלת לא באמת הייתה קיימת בעולם הזה.

זה לא שזה לא היה יכול לקרות- אלף כבר סיפר לה על יכולתה לעבור דרך עצמים. כלומר, היא לא חוותה את הבלתי אפשרי בעולם הזה, היא חוותה את הבלתי אפשרי בעולמה הקודם. מוחה עוד יצטרך להתרגל לרעיון שאומנם היא נמצאת באותו עולם שנראה בדיוק כמו עולם החיים, אך הוא רק נראה כך, והיא לא באמת נמצאת בו, אלא בעולם אחר ושונה. שונה מאד.

אריאל פנתה ללכת לכיוון המעלית הקטנה, אך ברגע שנזכרה שלא תהיה לה אפשרות לבחור קומה, שינתה את כיוונה לדלת המובילה אל חדר המדרגות. כשחשבה על זה שוב, היא גם לא יכלה סתם כך לעבור דרך הדלתות החיצוניות של המעלית, אחרת היא עלולה למצוא את עצמה בפיר המעלית ולא במעלית עצמה. ולא רק שיהיה עליה לחכות למישהו שיפתח את המעלית בקומת הקרקע, היא תצטרך לחכות עוד בתוך המעלית עד שיגיע מישהו שילחץ על הקומה השלישית. אין לה זמן לזה.

כמה סנטימטרים לפני דלת הברזל הלבנה המובילה לחדר המדרגות, היא עצרה שוב. לא היה לה זמן לבזבז, ואריאל ידעה זאת. אבל הלב שלה, שלא חשבה שאמור לפעום כבר, פעם בקצב מטורף כשהתקרבה לדלת בידיעה שתצטרך לעבור דרכה. כשעברה דרך דלת הזכוכית הדבר הבחיל אותה. זה היה כל כך מוזר לעבור דרך משהו כשבחיים לא חשבה שדבר כזה בכלל אפשרי. היא פחדה לראות את הגוף שלה מחולק לשניים, והפעם לא תראה כבר את החלק השני.

אריאל החליטה לעשות את זה מהר, חד וחלק ולסיים תוך שנייה- בלי ליפול, בלי להתברבר או להיגעל, לעצום עיניים לשנייה ולרוץ במעלה המדרגות באחרת, וכך עשתה. תוך שלוש שניות מצאה את עצמה כבר באמצע גרם המדרגות הראשון, בלי להרגיש בכלל שעברה דרך עצם דומם. היא רצה וגילתה שגם דרך מדרגות היא לא נופלת, מסתבר שזה גם נחשב בקטגוריית הרצפה. היה עציץ גדול בדרך שעמד בפינת אחד מגרמי המדרגות- אריאל עברה מעט דרך עליו מבלי אפילו לשים לב.

בשנייה שעברה דרך דלת ביתה במהירות בעיניים עצומות, שמעה צלצול טלפון. היא ידעה מה זה אומר, והיא הגיעה בול בזמן. ברגע שאמה רצה אל הטלפון המונח על שידה ליד הדלת, אריאל לא הצליחה להתמקד בביתה שעד לא מעט זמן הייתה בו- מרכז עולמה, היה אמא. היא הייתה לבושה במכנס וגופייה רחבת כתפיות מתואמים- שניהם בגווני בז' מעט שונים. אם אריאל הייתה במקרה פותחת את ארון הבגדים של אמה, היא הייתה רואה שחצי ממנו בז' והיא אף פעם לא הבינה את הטירוף של אמה על הצבע הזה. שיערה של האישה שעמדה לפניה היה אסוף בקליפס והזדקר מעט בקצוותיו ואריאל תהתה אם הקמטים הזעירים שהתחילו להופיע תחת עיניה יחמירו עוד יותר אחרי השיחה שמצפה לה.

"הלו?" אמה ענתה בטון הממהר שלה, טחבה את הטלפון מתחת לאוזנה וחזרה במהירות למטבח. אריאל עקבה אחריה ולא הופתעה שראתה אותה מכניסה כלים למדיח. "כן, זאת רעות." הרוק נעשה יותר ויותר קשה לבליעה והתחושה הייתה שהאוויר נשאב לאט לאט מהחדר. אריאל הרגישה כיצד כל נשימה שלה מכניסה פחות ופחות אוויר לריאותיה וכיצד כל גוש רוק מכאיב לה. השניות התקדמו בקצב איטי מידי.

אמה קפאה עם כוס בידה. "היא מה?" היא כמעט צעקה אל הטלפון. אריאל לא שמעה את הדובר השני, אבל לא היה קשה להבין מה נאמר לה. אמה פשוט התקשתה להאמין.

"איך היא?" שאלה בדאגה. האנחה הכבדה שיקפה את זה שלא סיפרו לה על מצבה של אריאל.

"כן כן ברור, אנחנו עכשיו באים." היא הניחה את הכוס, ניגבה את ידיה וניתקה את הטלפון. את השניות הבאות אריאל לא תשכח לעולם. כיצד אמה נשענה על השיש, ראשה בין ידיה, וידיה רעדו בניסיון איכשהו לעזור לה להישען עליהן. "אוי ואבוי, אוי ואבוי, אוי ואבוי-" קולה השתנק. אריאל שמעה את משיכות האף של אמה וזה שבר אותה. היא דמיינה בראשה לרגע מה היה קורה אם היא הייתה אמא. מה הייתה ההרגשה כשהיה נודע לה שביתה הייתה מעורבת בתאונת דרכים בידיעה שהיא עדיין לא יודעת לנהוג? זה היה אומר בשבילה שהפגיעה הרבה יותר קשה מכיוון שבניגוד לנהג, היא הייתה חשופה מכל הכיוונים. איך זה לאבד תינוקת שיצאה ממך? שאת בראת? איך לא לאבד את עצמך בתוך כל הדבר הזה? דמעות נאגרו בקצות עיניה ושדה ראייתה נהיה מטושטש. היא הסיטה מבטה מאמה שבינתיים הלכה לחדרה, מנגבת דמעות מעיניה וממלמלת לעצמה: "הכל יהיה בסדר. היא חזקה, היא תשרוד. תפסיקי לחשוב מחשבות שליליות."

שובלי מלח הופיעו על לחיה של אריאל בשנית. היא חשבה שהאשימה את עצמה מספיק קודם לכן, אבל זה לא היה מספיק. הנזק שנגרם בעקבות טעותה הפזיזה לא הסב רק נזק לחייה שלה ולגוף הממשי שלה, הוא גם הרס חיים שלמים של אנשים אחרים, אנשים חיים. רק עכשיו היא הבינה את זה. הייתה לה אחריות לא רק על החיים שלה, אלא גם על עוד חיים. של אמה, של אביה, של אחיה, של דנה, של עמית, של ערן ושל עוד. הטעות הזאת גם הרסה את החיים שלהם, שברה אותם לשניים ואולי ייקח עוד זמן עד שיוכלו להיאחז בחזרה בחלק השני של חייהם. היא לא ידעה עוד כמה זמן, אבל היא ידעה שלאף אחד מהם, החצייה מעל התהום של המוות שלה לא תהיה קלה.

היא התיישבה על הרצפה וצעקה. האוויר היה הדבר היחידי שיכלה להוציא עליו את כעסה עכשיו. ובצעקה שלה היא שנאה את עצמה, והיא שנאה את הפזיזות שלה, ואת השנייה הזאת של חוסר ההסתכלות על הכביש.

מבלי ששמה לב אמה יצאה מחדר השינה שלה, מוכנה ליציאה ועברה כמה סנטימטרים בודדים בלבד מפניה  של אריאל לעבר השידה שליד הדלת. אריאל הייתה כל כך קרובה לאמה, אך בכל זאת כל כך רחוקה. עולמות שונים הפרידו ביניהם, ומרחק פיזי כל כך קטן היה ביניהן. "אני מצטערת אמא." אריאל צעקה. אבל אמה לא שמעה, היא לקחה מפתחות מאחת הקעריות שעל השידה, טחבה את הטלפון שלה אל תיק הצד ופתחה את הדלת. "אני מצטערת אמא! אני מצטערת אמא!" אריאל צעקה יותר חזק בתקווה שאולי קולה יחצה עולמות ורצה אל אמה שסגרה את הדלת מאחוריה ויצאה אל בית החולים- רק כדי לגלות שאריאל גוססת. "תהיי אמיצה. אני יודעת שאת יכולה. אל תתני לי להרוס לך את החיים." וגם אם בדבריה של אריאל היה מעט שקר, כי היא ידעה שהמוות שלה יהרוס להוריה את החיים, היא הייתה חייבת לומר את זה.

הבית סביבה היה שקט כל כך וחשוך. מת. היא התיישבה בחיבוק רגליים אל מול תצוגת התמונות הממסוגרות שלצד הטלוויזיה. הבכי שלה נעשה שקט יותר ועפעפיה נעשו כבדים יותר. היא הביטה בצער על הזכרונות האלה עם הוריה ואח שלה, זכרונות שישארו תמונות בלבד. תמונה אחת הייתה שלהם מטיול בת המצווה שלה בתאילנד. היא ואחיה רכבו יחד על פיל, הוריה על פיל שני, ושני תאילנדים החזיקו את הפילים ברצועה וליוו אותם. היא נזכרה איך פעם אחת באמצע הטיול הפיל שלה ושל אחיה החליט לעצור ולהתפנות ואיך מסתבר שטיול על פילים כואב בגלל שהיא נתקעה כל הזמן במעקה המושב. תמונה שנייה הייתה סלפי שלהם ממפל באוסטריה- העליה שנדרשה לעלות כדי להגיע למפלים, תהיה עליה שאריאל לא תשכח לעולם. עוד תמונה הייתה עוד סלפי שלה ושל אחיה מהים, באחד מסופי השבוע שחזר הביתה מהצבא. עד היום לא ידעה מה התפקיד שלו, אף אחד לא ידע. היו שם עוד תמונות: שלה ושל אלון אחיה כשהיו תינוקות במהלך מלחמת אוכל של פסטה ורוטב עגבניות, של הוריה מיום חתונתם, מחג פורים אחד כשהייתה בת חמש והתחפשה לטינקרבל עם שיער חום וכנפיים שהציקו לה בבית השחי, תמונה שלהם ממתקן מאחד מפארקי השעשועים בחו"ל ותמונה שנעשתה עם מסך ירוק במוזיאון אשליות בלונדון. התמונה האחרונה כבר הייתה בלי אחיה מכיוון שהצבא לא הסכים לשחרר אותו לכמה ימים, רק היא והוריה כמעט נאכלו על ידי טי- רקס בה.

היא לא הבינה עד עכשיו עד כמה גופה היה עייף והיא לא הצליחה להחזיק את עצמה יותר. עיניה נעצמו בבת אחת, והיא נפלה על הרצפה, ישנה אל מול תמונות הזיכרון שלא יחזרו על עצמן יותר לעולם. 

~~~

יותר מידי זמן בלי אקשן, נכון? אל תדאגו, פרק הבא עומד להיות כיף.