אני באמת מתה.

"אני שמח שהבנת את זה," אמר לפתע השלד. "עכשיו נוכל להתחיל בהסברים ובהבהרת דברים. אני כאן כדי לענות לך על כל שאלה." אריאל רק הביטה בו בעיניים שבורות, היא הייתה צריכה תשובות, אבל פחדה שאם תפתח את פיה אז משהו מגעיל ייצא ממנו. הנשימות עזרו מעט לבטנה להירגע. היא נשארה ישובה על הרצפה.

"טוב, אז אני אתחיל." הכריז בזאת השלד, "קוראים לי אלף, אני אחד מעשרים ושניים השלדים בארץ שמקבלים נשמות מיד לאחר מותן. כרגע את נמצאת במקום שנקרא "המעבר", רק אני יכול לתת לך לצאת מהאוטובוס הזה וברגע שתצאי ממנו תיכנסי רשמית לעולם המתים." אז אחרי הכל היא תצטרך להמשיך בנסיעה, רק עד שהנהג המשוגע שלה יחליט לשחרר אותה. לרגע אחד התחרטה שחשבה על כך, אלף יכול היה לשמוע את מחשבתה ולהיפגע מכך, ואם הוא הדרך היחידה שלה לצאת מכאן... היא החליטה להתעלם ולסלק את המחשבה הזו מהראש, בתקווה שגם הוא יתעלם אם שמע אותה.

"אלף? כמו האות הראשונה בסדר האותיות?" שאלה במהירות כדי למנוע יציאה של משהו מחוץ לפיה וכדי לא לתת לאלף זמן להיפגע ממחשבתה הקודמת.

"בינגו!" הקיש אלף בעצמות אצבעותיו בהתלהבות, "עשרים ושניים שלדים- שלד לכל אות. בכל ארץ מספר השלדים משתנה בהתאם למספר האותיות של השפה המדוברת." אריאל תהתה לרגע מה היה קורה אם הייתה פוגשת בשלד השביעי- היא כנראה הייתה מתפקעת מצחוק. המחשבה על כך העלתה לה חיוך על הפנים.

"בכל מקרה," טון קולו העיד על כך שקרא את מחשבתה ושרצה להעביר נושא. "מה שהרגשת עכשיו; בחילה, זיעה, רעידות וקיא הם תופעות הלוואי כאשר עובר דרכך בן אדם, ככה שלא מומלץ לעבור דרכם. שמעתי גם לפעמים שזה מרגיש כאילו את בבריכה של איברים ריריים, לא יודע אם הרגשת את זה או לא." תודה לאל שזה לא היה המקרה. "בכל מקרה, אין לך מה לחשוש ממעבר דרך עצמים דוממים, את לא תרגישי כלום, זה יהיה בשבילך כמו הליכה באוויר הפתוח. רק, אל תנסי לעבור דרך הרצפה או משהו, את לא תצליחי-" אריאל באה לשאול שאלה אך אלף ישר קטע אותה וסימן לה לחכות. "אני יודע מה את רוצה לשאול, כי כמעט כל נשמה שואלת אותי את זה. אי אפשר לעבור דרך הרצפה כי היא הבסיס להכול, לכל העולמות. גם אם תנסי לעבור דרך רצפה של קומה שנייה לא תצליחי- זה עובד על אותו עיקרון. גם אני בעצמי לא תמיד מבין את ההיגיון של הדברים כאן."

רעידותיה נחלשו בהדרגה, היא עיכלה את דבריו של אלף לאט לאט והייתה מרוכזת בו ובתנועות הכל כך אנושיות שלו למרות שלא היה אנושי- אם לא מחשבים שלד כדבר אנושי. היא נצמדה לאזור הנהג, נשענה על דלפק הפלסטיק והצמידה את ברכיה אל גופה. מזווית זו, כאשר ישבה מול כל האוטובוס, ראתה כמה מלא הוא באמת היה; רק כיסאות בודדים נותרו ריקים ושלושת האנשים שראתה בהתחלה עדיין נותרו באוטובוס. אריאל גם ראתה כעת נוף של בניינים דרך החלונות הרחבים של האוטובוס.

"איך מתתי?" השאלה יצאה מפיה מבלי לעצור בדרך בחוט המחשבה. היא הסתקרנה ופחדה בעת ובעונה אחת מהתשובה לשאלה. היא בחיים לא חשבה על מוות כמשהו קרוב, מוות לא היה בתכנון השנים הקרובות שלה. היא לא זכרה שהיו לה מחשבות אובדניות מתישהו בחיים, או רצון סתם לנסות להרגיש איך זה לירות לעצמך כדור בראש או לבלוע עשרה כדורים של תרופות. היא לא רצתה למות, אבל זה בכל זאת קרה. והיא בסך הכל הייתה בת שש- עשרה.

"אני לא יודע." ענה אלף וגל של הקלה מסוימת שטף את אריאל, המוח שלה התווכח עם עצמו האם היא רוצה לדעת את התשובה לשאלה או לא. "כל אחד מגלה בעצמו כיצד הוא מת. אבל זה קרה אריאל, אם היית חולמת כבר היית מתעוררת, וההוכחות הראו לך שאת לא."

"אבל- זה הזוי," נאנחה, "אני בת שש עשרה, למה שילדה בת שש עשרה פתאום תמות? ולמה אם המקום הזה הוא עולם המוות, הוא כל כך דומה לחיים?" היא השעינה את ראשה לאחור ובהתה בתקרת האוטובוס האפורה, מנסה למלא לעצמה בראשה חורי מידע חסרים.

"תראי, עולם המוות בעיקרון נמצא בתוך עולם החיים. המתים רואים את החיים, החיים לא רואים את המתים, ככה זה עובד." הוא משך בכתפי עצמותיו.

"אין כזה דבר שאול? גיהנום? גן- עדן?"

"אני לא יודע מי המציא את השטויות האלה ומי באמת מאמין בשטויות האלה, אבל אלה עולמות בדיוניים שבני האדם בנו עם הזמן כדי להשלים ולתת לאנשים תקוות שווא." הוא הביט בה לשנייה ואז חזר במהירות להסתכל על הדרך. אריאל לא הבחינה בו, היא בהתה באנשים שישבו מולה. "רוב האנשים שמגיעים לפה מתאכזבים לגלות שאין כזה דבר גן עדן עם מלאכים, או גיהנום שמענים שם אנשים. עולם המוות הוא בדיוק כמו עולם החיים." היא לא הגיבה. לא היה לה מה לומר. היא הרגישה אבודה, חסרת אונים בעולם גדול וזר. אז היא מתה, והעולם בדיוק כפי שהיה. לאן ממשיכים עכשיו? היא לא ידעה. העובדה כי עולם המתים נמצא בעולם החיים נראתה בעיניה אכזרית כעת. היא ראתה את החיים ממש מולה, ראתה אותם מחייכים, מדברים, נושמים. היא ראתה אותם, אבל הם לא אותה. מה הטעם בזה? מה הטעם בכוונה להראות למתים את מה שלא יוכלו להיות לעולם? זו הייתה מין צביטה בלב, כאילו העולם מעניש אותך על זה שמת ומראה לך את כל מה שפספסת ואת כל מה שכבר לא תוכל להיות.

"את תוכלי לחזור לזה." לא היה צורך בפחות משנייה אחת כדי שהמוח של אריאל יקלוט את משמעות הדברים. גופה הזדקף בבת אחת, עיניה נפערו לרווחה.

"לחזור לחיים?" היא הרגישה כיצד ליבה מאיץ בבית החזה שלה ורוצה לצאת ולחזור אל העולם ממנו נולד. אלף הנהן. "מה אני צריכה לעשות כדי לחיות?" שאלה. היא נשענה על דלפק הנהג בעיניים גדולות, קרוב אל אלף, כמו כלבלב המתחנן לבעליו. בחילתה החלה להתפוגג אט אט והיא החלה להרגיש יותר טוב. כנראה שהבחילות שחווים אחרי שעוברים דרך בני אדם מתפוגגות לאחר זמן קצר.

"פשוט מאד," הוא הורה עם אצבעו, "פשוט לענות על כמה שאלות." הוא הוציא פנקס שחור ועט שחור ממדף מתחת להגה ודפדפף מעט עד שהגיע לעמוד ריק.

"זהו?" שאלה אריאל בפליאה. רק כמה שאלות והיא חוזרת לחיים? זה כל כך פשוט? אלף הנהן. היא לקחה את זה גם כאישור לשאלותיה שלא היו בקול רם. לאחר מכן ניסה אלף לסדר את עצמו יחד עם ההגה. עם שורש כף יד שמאל הצמיד את הפנקס לדלפק ההגה ואיתה גם אחז את העט, יד ימין הייתה היד היחידה שנותרה להשתלט על ההגה. בינתיים, אריאל הביטה מהופנטת לתנועותיו, היא רצתה כל כך לחזור לחיים ולא הצליחה להרגיע את ליבה הנרגש.

"מה היית רוצה להיות בגלגול הבא שלך, אדם או חיה?" שאל לפתע. אז ככה זה עובד? היא בוחרת למה היא תתגלגל?

"אדם." ענתה במהירות. להתגלגל לחיה סתם נשמע לה מוזר. היא ראתה את אלף רושם את תשובתה בעודו מנסה גם להסתכל על הכביש.

"זכר או נקבה?" אלף המשיך. אריאל הרהרה על השאלה הזאת כמה שניות. היא תמיד רצתה לדעת איך זה מרגיש להיות בן. בנים תמיד נראו לה יותר משוחררים וכיפיים, שלא לדבר שממבטה כבת היה נדמה לה שגינוני הטיפוח של הבנים הם כאין וכאפס לעומת הטיפוח של המין הנשי. לפעמים נראה לה כי הבנות מגזימות וכי הבנים פחות מוטרדים מדברים שצצים פה ושם. אבל בכל זאת...היא לא הרגישה שהיא חיה מספיק בתור אישה. היא אפילו עדיין לא הגיעה לגיל בו הכינוי הפך מ- 'נערה' ל- 'אישה'.

"נקבה." היא ענתה. ואם כל פעם שמתים ניתן לחזור לחיים, היא החליטה שבגלגול הבא הבא שלה היא תהיה זכר.

"מעולה. ושאלה אחרונה...היכן היית רוצה להיוולד? בישראל או בארץ אחרת? ואם בארץ אחרת, אז איזו?"

"אני אשאר בישראל." היא בהחלט רצתה להישאר, היא לא חוותה מספיק מהארץ המדהימה הזאת.

"טוב ויפה!" קרא אלף, החזיר את פנקסו אל המדף וחזר לאחוז בהגה בשתי ידיו, כשהעט נתפס בין עצמותיו להגה. "עכשיו, כשנעצור באור אדום אני אצטרך שתושיטי לי את יד שמאל מהר כדי שאכתוב את הסימן שלי עלייך." הוא עצר לרגע והביט בחטף באריאל, מעין נותן לה זמן להבין את הדברים. "אני צריך שזה יהיה מהר, אסור לי לחרוג מכללי התנועה."

"למה סימן?" שאלה אריאל בבלבול, למה היא צריכה שהוא יסמן אותה אם היא גם ככה חוזרת לחיים?

"את לא חוזרת עכשיו לחיים." המשפט הזה נחת על אריאל כמו שכוס נוחתת על הרצפה ומתנפצת. היא הייתה בטוחה שזהו, זה נגמר, שהנסיעה שלה בעולם המתים הסתיימה ושהיא תחזור לחיות. "אני מצטער אריאל, את לא הנשמה היחידה. יש נשמות רבות בתור לפנייך שנמצאות פה כבר זמן ומחכות לתורן להיוולד מחדש."

"כמה זמן הן מחכות?" הייתה לה הרגשה לא טובה לגבי זה.

"זה משתנה מנשמה לנשמה, תלוי בדרישות של כל אחד. יש כאלה שעוד מחכות ששלדים ממדינות אחרות יאספו אותן, יש כאלה שהדרישות שלהן עוד לא נולדו ויש גם את הנשמות שפספסו את ההזדמנות הראשונה לחזור, חזרו לסוף התור ועכשיו הן מחכות שוב." הוא משך בכתפיו- זה נראה מוזר בהתחשב שהן לא היו יותר מעצמות לבנות ומעט שחוקות. "זה משתנה."

"כן, אבל כמה זמן הן מחכות פה?" אריאל חזרה על השאלה, הפעם בקול ברור יותר. נראה כי אלף ניסה להתחמק מהתשובה. הוא פלט אנחת ויתור, "בממוצע משך ההמתנה הקטן ביותר הוא שבוע והארוך ביותר יכול להגיע עד לכמה חודשים." אריאל נעצה בו מבט, הוא ענה לה טווח רחב של זמנים, זה לא עזר לה במיוחד. כשפגשה בעיניו האפלות והשחורות הסיטה את מבטה אל לסתו הנעולה. עיניו הפחידו אותה, הן היו תהום עמוקה של אפלה בלתי נגמרת. שיניו, להפתעתה, היו ישרות ומסודרות כאילו עבר טיפול שיניים. שיננית לא תזיק לו. לרגע עלתה בה המחשבה שאלף בעצמו מדבר איתה דרך המחשבות של עצמו. הלסת שלו אף פעם לא זזה, אבל היא עדיין שמעה את הקול שלו. אולי היא פשוט שמעה אותו בראשה, ולא באמת מהדהד בחלל ונקלט אצלה דרך האוזניים. לא נראה שאלף התעניין במחשבתה.

"יש כאן כאלה שמחכות חודשיים להזדמנות הראשונה שלהן רק." אמר אלף בלית ברירה. אז חודשיים, היא יכולה להיתקע כאן חודשיים. ומה היא כבר תעשה? תשב ברחוב ותראה את חבריה לכיתה צוחקים ונפגשים במסעדות בעוד כל מה שהיא תוכל לעשות זה לתצפת מרחוק? תראה את החיים חולפים מול עיניה מבלי שאפילו תוכל להגיד להם שלום? תראה את הוריה בוכים על ביתם היחידה? אולי היא אפילו תזכה להשתתף בלוויה של עצמה.

"יד, אריאל! עכשיו!" צעק אלף והוציא אותה מחלומותיה על מעשיה בעולם המתים. היא הביטה קדימה וקלטה שהם עצרו, האור ברמזור היה אדום. היא הושיטה את יד שמאל קדימה והרגישה את מחט העט השחור שורטת את עורה. "הסימן שלי זה האות א', לכל שלד זו האות שלו." הסביר לה בזמן ששרטט את קווי האות על ידה והדגיש אותם, "הסימן הזה אומר שאת מקושרת אליי, וברגע שיגיע הרגע ואמצע לך עובר שעומד בדרישות שלך, הסימן יצרוב ואני אגיע לקחת אותך. אף שלד אחר לא יכול לעשות את זה, אני היחיד שיכול להחזיר אותך לחיים." ברגע שסיים, לחץ על דוושת הגז מה שגרם לאריאל להחזיק בעוצמה את ידית התמיכה בכדי שלא תיפול לאחור. הדברים מעתה והלאה קרו במהירות. אלף הסיט לשנייה את מבטו מהכביש בכדי להחזיר את העט למקום המדויק שלו בדיוק באותו רגע שאריאל הבחינה בדמות אדם מתפרצת אל הכביש מולם, קפצה לעמידה וצעקה לאלף לעצור. רגלו הדקיקה של אלף הגיבה מיד ולחצה על הברקס בעוצמה. שתי ידיו החזיקו בהגה בכזו עוצמה שאריאל חשבה שתגרום לעצמותיו להתנתק זו מזו, וגופו נצמד למשענת הכיסא. אם אין לאלף שרירים, איך יש לו בכלל כוח? המחשבה חלפה במהירות על פני אריאל. אריאל מצאה את עצמה מושלכת בעוצמה על רצפת האוטובוס, מכיוון שעמידתה המהירה קודם לכן גרמה לה לאבד את שיווי משקלה. היא שמעה את גלגלי האוטובוס חורקים בעוצמה מתחתיהם ומאחוריה היא ראתה את הנוסעים העומדים משתדלים לשמור על יציבותם. האוטובוס עצר וצליל חבטה נשמע מקדימה. תאונה.

שקט. לכמה שניות שהרגישו כמו נצח האוטובוס נדם, רק ברקע טרטור המנוע עדיין הרעיד קלות את הרכב. הנוף בחוץ נהיה ברור עכשיו. אריאל זיהתה את הבניינים, היא ראתה את חנות הבלונים, הסופר פארם וידעה שבהמשך, מעבר לשדה ראייתה, נמצא גם בית הקפה שאהבה. הבית שלה נמצא כאן בסביבה, זה היה האזור שבו גרה. אף אחד לא זז, אריאל הייתה הראשונה שיצאה מההלם. בשלב מסוים הגיעו הלחשושים והמלמולים שמילאו את האוטובוס כמו נחיל דבורים. היא קמה בזהירות והתקדמה אל אלף, מתנשפת. הוא לא נע ונשאר ממוקד בכביש שמולו. אצבעותיו עדיין היו נעולות סביב ההגה וגופו כמעין הודבק אל גב הכיסא. היא לא יכלה לדעת מה הוא מרגיש, פניו לא הביעו שום הבעת רגש.

"אם היה לי לב," הוא החל לומר, "אז כרגע הוא כבר לא היה פועם." כן, הוא היה בשוק, כמו כולם. "מה זה היה?"

"מישהו התפרץ לכביש לפנינו." אמרה אריאל וניסתה לראות מי מסתתר לפני האוטובוס, אך האוטובוס היה גבוה מידי וכל שראתה הייתה יד בהירה זרוקה על הרצפה. דלתות האוטובוס נפתחו לידה ומבחוץ החלה לשמוע צעקות אנשים שרצו לקראת האוטובוס. המצב לא נראה טוב.

"זאת התחנה שלך, אריאל." אלף הצביע על הדלתות לידה. "כל אחד מגלה בעצמו כיצד הוא מת. אני מצטער."

היא ידעה, היא הבינה מה קרה. היא לא טיפשה. בריצה היא יצאה מהאוטובוס והצליחה למצוא את עצמה בשורה הראשונה של הקהל מבלי שאנשים יעברו דרכה. ברקע שמעה את אלף צועק לה, "אל תסתובבי בחוץ בלילות. תמצאי מחסה." ובפעם הבאה שהביטה אל כיסא הנהג אלף לא ישב שם יותר, אלא נהג שמנמן לבוש בחולצה מכופתרת תפס את מקומו ועוד לא יצא מההלם שגרמה לו התאונה. כשהחזירה את מבטה אל מי ששכב מולה, קפאה.

זו הייתה היא. זה היה הגוף שלה.

~~~

אז מעכשיו החיים שלי יהפכו למוזרים יותר בגלל צה"ל. ובגלל שסוגרים 28, אני לא ממש יודעת להצביע לכם מתי יהיה הפרסום הבא. אני צריכה לראות איך אני מתרגלת למערכת החדשה ומוצאת לעצמי בתוך כל הטירוף גם זמן להתקדם בפרקים הנוספים. אבל אשתדל לפרסם ברגע הראשון שארגיש שאפשר ^^