היא הצליחה לזכור משהו: אורות מהבהבים, קולות אנשים שהתערבבו זה בתוך זה, יללת האמבולנס שהוזמן עבורה. היא ראתה מנורה לבנה מעליה, היא הרגישה שמחדירים אליה עצמים משונים. היא ראתה את אביה ואמה רוכנים מעליה, אמה בכתה לתוך חזהו של אביה והוא ליטף את שיערה, עיניו הבריקו. ואז כל העולם דמם והיא לא שמעה דבר. קולות האנשים שהסתובבו סביבה במרץ התעמעמו עד שהרגישו רחוקים מידי לטווח שמיעתה. העולם התערבל והיטשטש כמו ציור שמרחו במכחול גס. גופה הרפה אחיזה בעצמו וראשה צנח הצידה, מתנתק מהעולם.

תנודות חזקות גרמו לראשה של אריאל להיטלטל ולהתנגש בעוצמה בגב הכיסא שעליו ישנה וגרמו לה להתעורר. הדבר הראשון אליו שמה לב, היה שהצבע הלבן הקיף אותה מכל עבר. הרצפה תחת הכיסא עליו ישבה, לצידה ומעליה- הכול היה לבן. היא לא ראתה את הסוף של המקום בו נמצאה. רוח עדינה הצליפה בשיערה והיא הבינה שכנראה הכיסא עליו ישבה היה בתנועה. הוא היה עשוי מהבדים המחוספסים האלה שעשו לה צמרמורת כל פעם שנגעה בהם, ועל הרקע הכחול של הבד נרקמו צורות גיאומטריות שונות בשלל צבעים. הכיסא הזכיר לה משהו וכשחשבה על המילה שהכיסא היה שייך אליה, אותה מילה התגשמה.

היא חשבה על המילה 'אוטובוס', ושלד ארוך ומלבני כלא אותה בפנים. לאט לאט המעטפת הקשיחה של האוטובוס רקמה עור וגידים ועטפה את השלד, כיסא נוסף הוצמד אליה וזוג כיסאות אחרים הופיעו לצידה במרחק של זרוע. כיסאות החלו להופיע משום מקום, עמודים כתומים וצהובים נטעו את מקומם לצידה ולצד כיסאות אחרים, חלונות עצומים חדרו אל המעטפת הקשיחה והפכו אותה לשקופה. האוטובוס החל לקבל חיים שלמים, והכל התחיל רק בגלל שחשבה עליו.

היא הרגישה את טלטלת הנסיעה של האוטובוס, הגלגלים כבר התמקמו במקומם והאוטובוס חדל להיבנות, הוא היה שלם. היא הביטה מעבר לחלון - הנוף הנשקף דרכו עדיין היה חלל לבן וריק. עיניה סרקו בפליאה את האוטובוס- האוטובוס שנוצר משום מקום. היא האמינה שהכול בטח חלום. אין כזה מקום בעולם שכולו לבן, לא הגיוני שהיא תרחף סתם כך על כיסא באוויר ושאוטובוס שלם יבנה מריק. בחלומות לעומת זאת, הכול יכול לקרות.

ללא אזהרה מוקדמת האוטובוס ביצע פנייה חדה ואריאל איבדה את שיווי משקלה. היא נפלה על רצפת המעבר והתנגשה בכיסאות שלצידה. ראשה החל לפעום מכאב והיא שפשפה את האזור בידה. במאמץ שחייב אותה לפלוט אנקה חלושה, היא הצליחה לקום. אבל פנייה נוספת של האוטובוס גרמה לה למעוד וכמעט וליפול שוב אילולא העמוד שהצליחה לאחוז בו ברגעים האחרונים. היא נשענה על העמוד ונצמדה אליו, מוכנה לכל פנייה וטלטול חדש. זה רק חלום, הזכירה לעצמה.

מפרקי ידיה החלו להלבין מרוב מאמץ בהחזקת העמוד שהשאיר אותה יציבה. לאחר כמה דקות של עמידה היא שקלה את האפשרות שאולי עדיף לה לשבת ולהיחגר, אך פסלה זאת לאחר שהבינה שלאף כיסא אין חגורה. גם נהג משוגע, וגם בלי חגורות, ממש יופי.

אבל כשהביטה לראות מי הוא אותו הנהג, לא היה אחד כזה; כיסא הנהג היה ריק.

היא לא ידעה לאן מועדות פניה או מה עליה לעשות. היא איבדה תחושת זמן וכל שעשתה היה לעמוד. סתם כך לעמוד באוטובוס ריק. היא זכרה כעת קלושות זיכרונות מקוטעים מבית חולים, אבל לא ידעה לאן בדיוק לחבר אותם. הקטעים הקצרים מהעבר לא עזרו לה בפרשת המצב בהווה; היא נהייתה מבולבלת יותר מרגע לרגע. היא לא חשבה לעולם שתחווה חלום כה מציאותי. היה ברור לה שכשתתעורר תשכח הכול, אבל עדיין, תחושת המציאות הייתה מפחידה. אם דברים כה מוזרים לא היו קורים, בספק אם הייתה מבדילה בין חלום למציאות.

היא לא ידעה כמה זמן עבר מאז שהתעוררה על הכיסא בחלום, השעון הדיגיטלי של האוטובוס לא פעל. מפרקי ידיה החלו לכאוב, אבל היא פחדה לעזוב את העמוד שהיה הדבר היחיד שהצליח איכשהו לעזור לה לעמוד.

"לא! אל תתחבא שם!" היא שמעה צעקה מאחוריה וכשהסתובבה גילתה כי במושב האחורי ישב כעת נער כהה שיער. היא העריכה שהוא בערך בגילה, וכמו שציפתה- הוא דיבר אל משחק טלפון. היא יכלה להישבע שהיא הייתה היחידה באוטובוס עד לפני רגע. "אני לא מאמין! איזה טיפש." הוא הניח את ידו על מצחו בתנועת תסכול. המשחק כנראה היה ממש מתסכל. אריאל יכלה להבין אותו אם היה משחק במשחק וידיאו יותר רציני, אבל משחקים קטנים בטלפון תמיד היו רדודים לטעמה. היא העדיפה את המשחקים האיכותיים יותר.

אריאל החליטה לגשת אליו ולנסות לברר היכן היא. היא התקדמה בזהירות במעבר הצר, כל צעד שלה לווה בקידום כל יד לעמוד הבא ובמאמץ שרירים עז כדי להשאיר אותה יציבה. היא נעצרה כדי לא לאבד שיווי משקל כשהאוטובוס ביצע פנייה פראית, והמשיכה לאחר מכן להתקדם עוד קצת. לא נראה שהפנייה הפריעה לנער. כשהגיעה אל מול זוג המושבים שישב, הושיטה את ידה וטפחה על כתפו קלות. היא רצתה לדעת יותר.

"סליחה?" היא ניסתה לנסח במהירות את שאלתה. "אתה יודע לאן האוטובוס נוסע?" הנער לא הגיב, הוא המשיך ללחוץ על חיצים שונים על המסך. היא ניסתה להפנות את תשומת ליבו אליה בשנית, ונגעה בכתפו שוב. כתגובה, הוא רק העביר את ידו על כתפו, כמעין מנקה לכלוך מהחולצה. היא לא ידעה אם להיעלב מהתגובה שלו או פשוט להסיק מכך שהוא מכור.

"שיר שכחה היום את המפתחות של הבית, אז כשהיא תצלצל תפתחי לה היום." אריאל הרימה את ראשה למשמע הקול. עתה המקור היה מאישה בסביבות גיל הארבעים- אריאל שיערה- שישבה עם גבה אל אריאל בקדמת האוטובוס ודיברה בטלפון. שיערה השחור היה אסוף בפקעת על קודקוד ראשה, ואריאל הצליחה לראות טיפה מידיות תיק העור האפור שנח על רגליה. מאיפה היא הגיעה פתאום?

"היא אמרה שלא תהיה לה בעיה עם הלוקר, יש לה את רוב הספרים בילקוט בכל מקרה". האירוע שהאישה דיברה עליו היה מוכר לאריאל, קרה לה בדיוק אותו הדבר לפני כשבוע. היא ראתה את האישה מנתקת והחליטה לנסות לשאול אותה את אותה השאלה ששאלה את הנער, אולי היא תדע.

הנסיעה באוטובוס נעשתה כעת רגועה יותר, אריאל הצליחה ללכת יותר בבטחה לאורך העמודים עד שהגיעה לכיסאה הקדמי של האישה. ראשה של אותה אחת היה מופנה אל החלון, עישוניה נעו, מעין עוקבים במבטם אחר עצם נע. אבל הנוף מהאוטובוס עדיין היה לבן ואריאל לא הבינה אחר מה האישה עוקבת.

"סליחה?" רכנה אריאל אל האישה בכדי שתבין שזאת פונה אליה. האישה לא הגיבה, עיניה עדיין התרכזו במשהו מחוץ לחלון.

"סליחה?" אריאל ניסתה שנית. "את יודעת במקרה איזה קו זה? מה התחנה הבאה?" הפעם האישה הגיבה, אך לא כיצד שאריאל ציפתה. היא נפנפה בביטול לעבר אריאל, כמנסה לגרש זבוב מעצבן. היא לא שמה לב אליה?

אריאל נפנפה בידה מול פניה של האישה. היא ידעה שזה מעשה גס רוח אבל נראה שהאישה כלל לא הבחינה בה. נפנופיה לא הועילו ופניה של האישה נותרו להביט בחלון, מרותקות לרקע הלבן.

"כן כן, אני תכף מגיע לתחנת הרכבת." קול נוסף הופיע ואיתו אדם נוסף. אריאל קפצה במקום, היא לא הייתה מוכנה לזה שהאדם הבא יהיה כל כך קרוב אליה וקולו הפתאומי הבהיל אותה. הוא עמד כעשרים סנטימטרים ממנה. לפני דקות אחדות היא עמדה באוטובוס ריק. זה חלום, הכל יכול לקרות בחלום. היא הריחה שמשהו מוזר קורה, ולכן החליטה לנסות שוב, בפעם השלישית. אולי בפעם השלישית מישהו יחליט לענות לה על השאלה הפשוטה. כשהסתובבה לקראתו, נדהמה לגלות גבר גבוה ויציב, לבוש בחליפה שחורה ובידו תיק עור חום. הוא הביט למטה, כיבה את הטלפון והכניס אותו לתיק. ראשו חזר מיד להביט ישר.

"סליחה?" אריאל שאלה, אבל הגבר לא ענה לה, הוא המשיך להביט קדימה- קדימה, אבל לא עליה. הבדלי הגבהים ביניהם היו יחסית בולטים. "סליחה, אדוני?" היא שאלה שוב פעם וקיוותה שפנייה מנומסת כזו תתפוס את תשומת ליבו, אבל לא כך היה. האיש נותר עם פניו חתומות ולא שם לב אליה.

"הם לא יראו אותך," היא שמעה קול מכיוון מושב הנהג. כשפנתה לראות מי הדובר, והסתכלה לשם כך דרך מראת הנהג, הזדעזעה. היא אפילו לא ידעה אם אפשר לפנות אליו כאדם, הרי הוא לא היה אחד כזה- הוא היה שלד, במלוא מובן המילה. אז שלד היה הנהג המשוגע שלה. מכף רגל ועד ראש לא נראתה עליו אפילו לא פיסת עור אחת, עצמות לבנות היו הדבר היחיד שהרכיב את גופו- אם ניתן לקרוא לזה 'גוף'. צלעותיו שדמו לאריאל לכלוב ציפורים, לא הגנו על דבר מלבד אוויר שהצליח גם הוא לחמוק מבין "הסורגים", עמוד שדרה מחולק לחוליות קטנות התמשך לכל אורך פלג גופו העליון, רגליו הדקיקות נעלמו תחת ההגה ואחורי גולגולתו החלקה הופנתה אל אריאל ובמרכזה נח כובע מצחייה כחול. הוא נקש את עצמות אצבעותיו על ההגה. דרך המראה ניסתה גם לקרוא את פניו; לסתו הייתה סגורה, שיניו היו חשופות וארובות עיניו היו שחורות. לפתע הוא הביט במראה, הישר אל אריאל והצבע השחור האפל בארובות עיניו הלחיץ אותה.

"כי את מתה." הוסיף השלד, לסתו לא נפתחה בעת שעשה זאת. פניו חסרות ההבעה חזרו להביט על הדרך- על הדרך שלא הייתה. חוסר ההיגיון שבדבריו גרם לה לצחוק. אך זה לא היה צחוק חזק ורם שגרם לה להישפך על הרצפה, אלא צחוק חלש, לא בולט, שביטא באופן לא מוגזם את מה שעבר במוחה- גיחוך והכחשה.

"מה בדיוק מצחיק בזה?" שאל השלד, ארובות עיניו הסתכלו על אריאל דרך המראה בכל פעם שדיבר אליה. היא שוב שמה לב שלסתו לא נעה ושיניו נותרו נעולות.

"אם הייתי נהרגת בחלום," החלה לומר, מרגיעה את צחוקה, "אז הייתי מתעוררת. ככה שאני לא יכולה להיות מתה כי אז הייתי ערה."

"מי אמר שזה חלום? מי אמר שזו לא המציאות?" מילותיו הכו בה, היא השתתקה מיד. זה חייב להיות חלום.

"זה לא חייב להיות חלום." אמר השלד. הוא יודע לקרוא מחשבות?

"כן, קראתי את מחשבותייך, אני יכול לעשות את זה." ענה בעודו מסתכל על הדרך הלבנה. זה לא אמיתי, הוא עובד עליי.

"את יכולה לבדוק אם זה חלום או לא בעזרת השיטות האלה שלכם," קולו אמר בזלזול. "משהו עם לספור אצבעות ואם יש לך עשר אצבעות אז זו המציאות. שמעתי גם מישהו שדיבר פעם על לנסות לקרוא שעון- את פשוט לא תצליחי לעשות את זה בזמן חלום."

"מה זאת אומרת שמעת? ממי?" שאלה.

"את לא היחידה שמתה, את יודעת." כשדיבר לא ראתה אפילו לא תנועה אחת בלסתו- היא נותרה סגורה. "כן, הלסת שלי לא זזה כשאני מדבר- אל תשאלי למה".

"למה?"

"לא יודע." הוא משך בכתפי עצמותיו. "את יודעת, כשמבקשים לא לשאול 'למה' כנראה יש לזה סיבה." אבל אריאל כבר לא הקשיבה לו, היא כבר החלה לספור את אצבעות ידיה. היא הכירה את שיטת הספירה הזאת מסדרה שפעם ראתה, אבל אף פעם לא חשבה שזה באמת עובד. אך אם מישהו בעבר- על פי דבריו של השלד- ניסה את זה, אז למה שלא תנסה? היא רק תוכיח לשלד שהכול זה חלום. זהו, זה כל מה שהיא צריכה לעשות: לספור אצבעות.

היא קמצה את ידיה לאגרופים ופתחה כל אצבע כאשר ספרה אותה. בהגיעה לאצבע השביעית השלד ביצעה פנייה שגרמה לאריאל לאחוז באחד העמודים ולהתחיל הכול מהתחלה. הוא כנראה רצה שתשים לב אליו אחרי שלא הקשיבה לדבריו האחרונים. הפעם, כדי להשיג יציבות שלא תדרוש ממנה לפתוח את ידיה ולאבד את הספירה, אריאל ליפפה את ידה הימנית סביב אחד העמודים. כך שבעת פנייה אמתה תהיה האחת שתייצב אותה ולא כפות ידיה. היא חזרה לספור. היד הראשונה הסתיימה במהירות עם חמש אצבעות, אך ככל שהתקדמה אריאל בספירת כמות האצבעות בידה השנייה משהו בליבה רעד. היא לא ידעה ממה היא כל כך מפחדת אם היא בעצמה בטוחה שהכול חלום. הרי, מה ההיגיון שתמות באמת? מתי היא הספיקה למות? היא עדיין צעירה בשביל למות, נכון? היא רצתה להוכיח לשלד שהיא צודקת, היא הייתה נואשת להשיג הוכחה. אבל אולי הביטחון הכול כך גדול בכך שהיא צודקת, ניסה להסתיר משהו אחר עמוק בליבה שלא הצליחה להבין בוודאות. משהו אחר ניסה למצוא פרצה מתוך חומת הביטחון שבה, וככל שהתקרבה לסיום הספירה הדבר הזה עמוק עמוק בליבה השתגע בניסיון לצאת.

שמונה...תשע...עשר.

זה נגמר כאן.

זהו, היא ספרה עשר אצבעות, לא היו עוד ולא היו פחות. היא הסתכלה על השלד, על ידה הימנית, שוב על השלד ואז על ידה השמאלית. היא חזרה על הספירה עוד פעם, לאט. המספר עשר חזר כל פעם מחדש. עיניה בהו מזועזעות בכפות ידיה. השלד אמר שאם סופרים עשר אצבעות אז זו המציאות, והיא ספרה עשר אצבעות. מה זה אומר עכשיו? זו לא יכולה להיות המציאות.

"ועוד איך שזו יכולה להיות המציאות." היא שמעה את קולו של השלד עונה לה.

"אתה יכול להפסיק עם זה?" גערה בו. "בבקשה, זו חדירה לפרטיות."

"מצטער," הוא נד בראשו לשלילה. "גם אם הייתי רוצה להפסיק לא הייתי יכול, אני לא שולט בזה, אף אחד מאתנו לא שולט בזה." היא חזרה להתמקד בידיה, מחשבות התערפלו בראשה, הלב שלה פעם בקצב מהיר, מעין מנסה להשתחרר מכלוב העצמות שכלאו אותו.

השלד הזכיר משהו עם קריאת שעון- לא היה לה מה להפסיד. היא הביטה למעלה על המקום בו אמור היה להיות השעון הדיגיטלי של האוטובוס. היא ראתה את המלבן השחור קצת מעל חלון הנהג, אבל מספרים לא היו עליו. במקום זה, נראה כי הקווים האדומים הדיגיטליים שהיו אמורים להיות שם נמרחו מעט לכתם אדום זוהר, כך שלא ניתן היה לזהות מספרים. שביב של תקווה נצץ בה. אבל היא הייתה רחוקה יחסית מהשעון הקטן ורצתה להיות בטוחה בעצמה שזהו רק חלום. היה עליה להתקרב כדי לוודא שהיא באמת לא מצליחה לקרוא את השעון, ואז היא תוכיח לשלד שהכל רק חלום. הדבר הכלוא בתוך חומת הביטחון שבה הצליח למצוא נקודת תורפה בחומה, הוא יצליח לצאת בקרוב. ובינתיים, כל שעשה היה להתנגש בחומה בעוצמה בניסיון לשבור אותה. משהו הסתתר שם בפנים, משהו שאריאל ניסתה להסתיר, ניסתה להכחיש.

בהליכה מהירה התקרבה אריאל אל קדמת האוטובוס, היא לא התאמצה להחזיק בעמודים יותר מידי- זה לא מה שעניין אותה עכשיו, אבל זו גם הייתה הטעות שלה. לכמה שניות בודדות לפני הנפילה, עיניה הפעורות לרווחה ניסו לפרש את מה שהיה כתוב על השעון. ולצערה, היא הצליחה. הקווים האדומים נהיו ברורים יותר והיא הצליחה להוציא מספרים מהם. אריאל הבינה כעת שאין שום דבר אחר, אין שום דרך למצוא הוכחה לטענתה; לטענה שזהו חלום. זו המציאות, הודתה בפני עצמה, זה לא חלום. היא ספרה עשר אצבעות בידיה, ולא יותר. היא הצליחה לקרוא את השעה. מה השלד אמר? שאם לא מצליחים לעשות את כל אלו זהו חלום, אבל היא הצליחה. מה זה אומר? שהיא באמת מתה?

הפנייה הפתאומית שביצע השלד, גרמה לרגליה הרועדות של אריאל לקרוס ולמצוא את עצמה מוטלת על יד הדלת הקדמית של האוטובוס. ידיה נחתו מול פניה, היא הביטה בהם שוב, מנסה למצוא שוב ושוב טעות בספירה.

"לא לא זה לא יכול להיות." קולה רעד, זיעה החלה להיווצר בשולי פניה.

"זה כן." אמר השלד והביט בה לכמה שניות. "כולם עוברים את המשבר הזה וכולם מתגברים על זה."

"להתגבר על מה בדיוק?" צעקה, "איך אני יכולה להתגבר על זה שאני מתה?" קולה רעד וכך גם גופה. "ומה אם הכל זה בכלל הזיה?"

"הזיה זאת לא ובמוקדם או במאוחר את תביני את זה, כמו כולם." אלף ספק נזף בה, ספק ניסה להרגיע אותה. הוא עצר את האוטובוס ופתח את הדלתות מאחוריה. אריאל הרימה את ראשה, בניסיון לראות היכן האוטובוס עצר, בתקווה שלא ברקע לבן. להפתעתה, לבן לא היה עוד הרקע שמאחוריה. היא הצליחה לראות בזווית עיניה תחנת אוטובוס, מהאלה שהיו בעיר שלה: שלוש דפנות שקופות, גגון קטן ואפור, שני ספסלים אפורים קטנים נתלו בכל פינה ולוח זמנים וקווים נתלה במרכז התחנה. היא העדיפה לצאת, היא רצתה לצאת מהנסיעה המשוגעת עם השלד הזה. היא הכירה את המקום, היא זיהתה את העיר, היא העדיפה להיות בכל מקום אחר מאשר כאן. היא החלה להתרומם, אך אז באותה השנייה תקפה אותה סחרחורת נוראה. היא נשענה עם ידיה על הרצפה בכדי לא לקרוס. מיצים חמוצים עלו במעלה גרונה ושריריה התאמצו כל כך לעצור את מה שרצה להשתחרר החוצה. אישה בלונדינית יצאה מהאוטובוס. אריאל בחיים לא ראתה אותה בכלל יושבת בפנים. ידיה הרגישו חלשות. אדם נוסף יצא מהאוטובוס, אריאל לא הרגישה שיצא. זה היה מוזר. היא חסמה את הכניסה, היא הייתה צריכה להרגיש לפחות שהם מנסים לעקוף אותה או לדלג מעליה. הדבר המפחיד היה הרגע בו ראתה אריאל כף רגל נפוחה שנדחסה אל תוך נעל עקב שחורה ממש מתחת לבטנה, בזווית ישרה למעלה- דרך גופה של אריאל. זה גם היה הרגע שתקפה את אריאל בחילה, בטנה התערבלה בתוך עצמה והיא לחצה עליה עם ידה. לאחר כשנייה ראתה אישה בעלת אותם נעלי עקב שחורים בדיוק יורדת ממדרגת האוטובוס לעבר הרחוב. הדלת נסגרה מול אריאל.

האישה עברה דרכה, זה גם לאריאל לא היה קשה להבין. היא ניסתה לסדר את נשימותיה, לנשום לרווחה ולהרגיע את גופה. אריאל צבטה את עצמה בידה, אבל כל שעשתה לאחר מכן היה לסבול מכאב. חלום זה לא היה.

ההבנה נפלה עליה בבת אחת- היא מתה. לא היו לה טענות סוטרות, היא לא יכלה להכחיש את זה עכשיו. מה שהיה כלוא בתוך חומות ההכחשה שלה, שבר אותן כעת. האמת החלה להתפשט בגופה, לחלחל לכל המקומות הנדרשים ולהעלים את המתח שנמצא גופה בלי ששמה לב לכך. אריאל הרגישה כבדה יותר, אך גם הקלה מסוימת הציפה אותה. היא לא שמחה להיות מתה, אף אחד כמעט לא היה רוצה את זה, אבל זו הייתה כעת עובדה והיא אינה הייתה יכולה לברוח מזה. גופה הרפה והפסיק להילחם באמת שניסתה להשתחרר.

אני באמת מתה.

~ סוף חלק א' ~