אור השמש שוטף את חדרי ואני פוקחת עיניים במהירות. ראייתי מיטשטשת ואירועי האתמול מציפים אותי ללא הקדמות מיותרות.
האסיף... תומס.. אוכפי השקט...

אני עוצמת את עיני כמו כדי להעלים את המראות מתודעתי אבל הזכרונות ממשיכים לתקוף אותי.
אני לא אתן לתומס למות. זה לא מגיע לו. זה לא מגיע לאף אחד, אבל במיוחד לא לו.

אם אני לא אצא מהזירה בחיים, אני אדאג שהוא זה שיצא משם ויזכה בחיים טובים מלאי עושר.

מישהו דופק בדלת וקוטע את רצף מחשבותי אז אני ממהרת להתכסות בחלוק ופותחת אותה בזהירות.

"היי..." אני ממלמלת אבל לא מספיקה לגמור את המשפט כי הדלת נפתחת לרווחה ופורצים לחדרי שלושה אנשי קפיטול טיפוסיים - צבעוניים, מקועקעים ועליזים.

הם מחבקים אותי בתורות ומציגים את עצמם בתור צוות ההכנה שלי. לגבוה הבלונדיני עם הלשון המפוצלת קוראים ויקטור, לנמוכה השמנמנה עם השפתיים האדומות והקעקועים הכחלכלים קוראים אניה, ולגבר כחול העור קוראים איליי.

הם מתגודדים סביבי בהתלהבות ולא מפסיקים להחמיא לי על הטיפוח המושלם שלי ואני לא יכולה שלא לחייך. הם קצת מזכירים לי את ילדותי בבית של סבא, עם צוותי ההכנה והסטייליסטים המקסימים.

אניה פושטת את חלוקי ומתחילה להסיר שיער בלתי נראה מכל גופי בעוד איליי מספר את שיערי בתספורת מדורגת ומחזיר את שיערי לצבע הברונזה הטבעי שלו, כנראה כדי להשאיר לו יד חופשית בכל הנוגע לתספורת, וויקטור מאפר את פני בעדינות, ותוך כדי כך הם לא מפסיקים לצחוק ולפטפט בהתלהבות.

כשהם מגיעים לתוצאה שקיוו לה הם נושקים ללחיי ונחפזים החוצה. עכשיו כנראה יכנס הסטייליסט שלי.

ואכן, הדלת נפתחת בשנית ולרגע אני לא מאמינה למראה עיני. אני מחכה שיסגור את הדלת וקופצת עליו בחיבוקים.

"קרטר! כל כך התגעגעתי!" אני מתנשפת, ולא מפסיקה לחייך, עד שאני מבינה שאולי הוא לא שמח לראות אותי כמו שאני שמחה לראות אותו.

אני מרימה את עיני ומבטי ננעל על מבטו. לרגע פניו נשארות אטומות ואז ואז עיניו הסגולות נוצצות בעצב עמוק. "גם אני התגעגעתי," הוא אומר, אבל אני רואה שקשה לו לחשוב על זה שיאבד אותי. הוא כנראה מבין שהוא לא תורם במיוחד למורל הקבוצתי ומעלה חיוך מהוסס על הפנים. "לא ראיתי אותך הרבה זמן, אני כל כך שמח לראות אותך שוב!"

זה נכון, באבעת החודשים האחרונים הייתי במחוז שתיים עשרה ומאוד התגעגעתי לסטייליסט שלי. תמיד הייתי כמו בת מבחינתו, אז אני מניחה שקשה לו לפחות כמוני עם העובדה שאני נשלחת לזירה.

קרטר תמיד היה הסטייליסט האהוב עלי בגלל החוש המדהים שלו לאופנה והזיק היצירתי המיוחד שלו. בזכותו תמיד הגעתי לבית הספר בשיא הסטייל.

"מה הכנת לי הפעם?" אני שואלת בסקרנות, והפעם החיוך מאיר את פניו בשמחה.

הוא מוציא מהארון גלימה שחורה ארוכה, פשוטה לכאורה, ופנס ראש שחור תואם.

אני מנסה לכבוש את אכזבתי אבל הוא ממשיך לחייך בגאווה. "תלבשי אותם," הוא אומר ומביט בפנים החמוצות שלי בהבעה מבודחת.

אני עושה כדבריו ושואלת בספקנות, "הגלימה אמורה להיות כבדה כל כך?" הוא מושך בכתפיו ומתחיל לאפר אותי. כשהוא מסיים הוא מעמיד אותי מול המראה ואני מסתכלת על עצמי בזעזוע. אף פעם לא נראיתי כל כך נורא. השיער שלי גולש על כתפי ועל ראשי מונח פנס ראש אופייני למכרות של מחוז 12, ומצל על פני עד כדי כך שאני לא מסוגלת לראות אותן. הגלימה חסרת צורה על גופי ומכוערת, ומשום מה קרטר ממשיך לחייך בטיפשות.

"קרטר תקשיב אני..." אני מתחילה לומר אבל הוא מתקרב אלי במהירות וקוטע אותי. הוא שולח את ידיו לכיוון צווארי ואני נרתעת לאחור בבהלה, אבל הוא רק תולש את השכבה העליונה של הגלימה שלי ומסיר את פנס הראש משיערי.

לרגע אני לא מאמינה למראה עיני. "קרטר, זה מדהים." אני מעבירה את ידי על פני הגלימה העשויה ורדים לבנים בהתפעלות ובוחנת את פני במראה. שפתי אדומות כדם, עורי מכוסה בקעקועי נחש זהובים ולחיי נראות סמוקות ובריאות. עיניי השחורות ממוסגרות באיילינר זהוב תואם לקעקועים ומוסיף להן ניצוץ חריף. ניצוץ מרדני. "זה.. זה בדיוק מה שרציתי. תודה." ואז אני מבינה. אני קולטת. "אתה מבין כמה אתה תסתבך בגלל זה? עלולים להעניש אותך, לפגוע בך. אני לא מאמינה שהסתכנת ככה בשבילי!"

הוא מעביר יד בתלתליו השחורים ונראה לחוץ. "אני יודע. אני אצטרך לברוח אחרי זה, השארתי לך כמה שמלות לשלב הראיונות, אבל הייתי חייב לעשות את זה בשבילך. תחשבי שזאת המתנה האחרונה שאני נותן לך. ברגע שתעלי על המרכבה תפשטי את השכבה העליונה של הגלימה ותורידי את פנס הראש." הוא מחזיק את פני ספק ברוך ספק בתקיפות. "את יפהפייה. את תהממי אותם."

אני מחבקת אותו פעם אחרונה. "תודה." אני לוחשת.

אני נכנסת למעלית, ומחכה לי בפנים המיועד השני ממחוז שתיים עשרה.
הוא מגחך למראה התלבושת שלי ואומר "את נראית מדהים" הוא אומר בסרקזם.
"גם אתה נראה לא רע..." אני מנסה להזכר בשמו, "צ'ארלס?"
"צ'אק," הוא מתקן אותי. "תקראי לי צ'אק."
הוא לבוש כמוני בגלימה השחורה ופנס הראש, ונראה מאוכזב כמו שהייתי כשראיתי את התלבושת בפעם הראשונה.

"חבל שלא השקיעו השנה בתלבושת כמו בשנה שעברה." הוא אומר בצער.

"התלבושות של קטניס ופיטה באמת היו מדהימות" אני אומרת. "סינה היה סטייליסט מוכשר."

הוא פתאום כאילו קולט עם מי הוא מדבר, ואומר בקול נוטף רוע, "כן! והודות לסבא שלך הוא מת," ויוצא מהמעלית בסערה.

אני לא מופתעת אבל קצת מצטערת, צ'אק נראה בחור נחמד. אבל אולי עדיף ככה, עדיף שאני לא אתחבר לאף אחד.
אני יוצאת מיד אחריו מהמעלית אל המרכבות.

אנחנו עולים על המרכבה, צ'אק לא מביט בי וגם אני לא מסתכלת לכיוונו.

אני מסתכלת על הקהל המריע ועל שאר המיועדים, עיני צדות את עיניו של תומס ואני מנופפת לו. הוא לבוש בתחפושת חקלאי מגוחכת והשיער שלו הוחזר לצבע החום הטבעי שלו. תומס משפיל את מבטו במהירות.

המרכבות מתחילות לנוע, והרגשות מתערבבים בתוכי; פחד וגאווה, התרגשות ולחץ.

המרכבות מאיצות, והקהל משתולל ושורק. אני יודעת שהגיע הרגע, ומתפללת שקרטר הספיק להתרחק מהעיר.

אני מרימה את ידי כמו כדי לגרד את הצוואר ובתנועה חדה תולשת את הגלימה, מסירה את הפנס ומשליכה אותם לעבר הקהל.
התגובה מידית, אנשים צורחים בתדהמה למראה שמלת הוורדים הקטלנית והקעקועים שעל זרועי רק מוסיפים לרושם המרדני. המסר הברור.

אני כאן בשביל סבא.

אני מנופפת לקהל בחיוך מלגלג ומפריחה נשיקות בגיחוך. שיבינו מזה מה שהם רוצים.

המרכבות מזנקות קדימה, הרבה יותר מהר מהרגיל. אני מניחה שזה בגללי.

אני נותנת לחיוך שלי להתרחב אבל בתוכי אני רועדת מפחד על השלכות המעשה.

מה יקרה לקרטר אם ימצאו אותו?

***

מעדיפים הרבה פרקים קצרים או פחות פרקים ארוכים?